שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השתיים עשרה לשיתוף התנסויות בישראל
ברכות למאסטר הנכבד שלנו, שלום לעמיתיי המטפחים,
אני מטפחת כבר כשבע שנים.
בערך שנה וקצת אחרי שהתחלתי לטפח אני מתמודדת עם מצבים שבחברה הרגילה מכנים "התקפים אפילפטיים". לפני הטיפוח עברתי כריתת גידול במוח שהגדירו אותו אז כגידול הגורם לאפילפסיה, אך בזמן שהיה לי הגידול הוא אף פעם לא התבטא בצורת התקפים. אבל אחרי שהתחלתי לטפח התחילו לי התקפים שקרו לי בתדירות משתנה ובמצבים שונים ובעוצמה שונה. לפעמים בזמן ההתקף הייתי מאבדת הכרה ולפעמים לא. מה שכן הייתי מאבדת יכולת לשלוט בגופי. כתוצאה מכך הייתי נופלת, מקבלת שריטות ומכות. עם הזמן הצלחתי לזהות כשההתקף עומד להתרחש והיו פעמים בהם הצלחתי לדכא אותו עוד לפני שהוא קרה, אך היו גם פעמים שלא הצלחתי. מה שכן למדתי עם הזמן לתפוס מקום נסתור כדי שאנשים אחרים לא יראו אותי ותנוחה יציבה שבה אני לא אפול ואקבל מכה.
בהתחלה התייחסתי להתקפים כמו סילוק קארמה מהשורש שהמורה מתאר בהרצאה השנייה:
"... החלק החולה של גופכם, שחשבתם שהתרפא קודם במהלך תרגילי צ'יגונג או על ידי מאסטר של צ'יגונג, יופיע שוב. זה משום שהמאסטר ההוא של הצ'יגונג לא ריפא את המחלה שלכם אלא רק דחה אותה. זה עדיין שם ויופיע שוב מאוחר יותר אם לא עכשיו. עלינו לחפור את כל זה ולסלק את זה לחלוטין מהשורש. באופן זה ייתכן שתרגישו שמחלתכם הופיעה שוב. זהו סילוק הקארמה שלך באופן יסודי, לכן יהיו לך תגובות..."
כשזה קרה בפעם הראשונה לקחו אותי לבית חולים ועשו כל מיני בדיקות. כמובן שלא מצאו שום דבר והציעו לי רק טיפול תרופתי עליו ויתרתי. התייחסתי לזה כניקוי קארמה ולא ייחסתי לזה חשיבות רבה. קישרתי את זה ישירות למצב שמתואר ב"ג'ואן פאלון" שבו המאסטר מגביר את הקשיים של המטפח והמטפח נפל עם סימפטומים של אירוע מוחי וזמן קצר לאחר מכן חוזר לתפקד. אך ההתקפים האלה התחילו לחזור בתדירות משתנה. זה תקף אותי כשהלכתי ברחוב, נסעתי באוטובוס, בדרך להבהרת האמת, בזמן הבהרת האמת בזמן שהקשבתי לפא או עשיתי את התרגילים. בתוך התהליך הזה ויתרתי על החזקות רבות כמו פחד לחיים ולמוות, פחד מליכלוך (כשהייתי נופלת ברחוב ולא במקומות הנקיים במיוחד), וגם לחלק מההחזקה מה יחשבו עליי (כשזה היה קורה לי במקומות ציבוריים, למשל, או בקרבת אנשים שאני מכירה וכו').
ניסיתי להסתכל פנימה ולהבין למה זה קורה לי כי להבנתי תקופת ה"סילוק מהשורש" שהמורה מדבר עליה בהרצאה השנייה אמורה להיות תקופה זמנית. אז לא ממש הצלחתי להבין למה זה קורה לי, כי זה קרה לי במצבים שונים כל כך, לפעמים ידעתי שזה קשור למצב המחשבה שלי ולפעמים בלי שום קשר לכלום. ...בהתחלה חשבתי שזה קורה כי אני לא מטפחת טוב מספיק ואכן התחלתי לשים לב שאינני מרוכזת בלימוד מספיק ומרשה לעצמי לא ללמוד ביציבות. כמו כן נתתי לעצמי הנחות רבות לגבי זמן וכמות התרגול. היום אני יכולה להגדיר את המצב ההוא כמצב שבו התייחסתי לפא מנקודת מבט של אדם רגיל.
ההתקפים שהופיעו גרמו לי לשמור על נחישות ומחשבה נכונה בטיפוח וגם בתוך תהליך ההתמודדות הזה, עם ויתור על החזקות כמו פחד, פחד מליכלוך, וברמה מסוימת גם מהחזקה מה יחשבו עליי התחלתי יותר ויותר להתייחס לפא מנקודת מבט של הפא. אפשר לומר שהמצב הזה האיץ את הטיפוח שלי. זה גרם לי לשים את הדאפא במקום הראשון באופן יותר מודע ולהתייחס לפא יותר ברצינות. אבל אף על פי כל זה ההתקפים המשיכו לחזור בתדירות משתנה ובשלב מסוים נעשיתי די מתוסכלת בגלל חוסר יכולת להגיע להבנת הסיבה לכך ולסיים את ההפרעה הזאת. מה שהחזיק אותי מליפול במלכודת הזאת של תסכול הייתה חוויה שעברתי בתור מטפחת מתחילה כיצד התסכול המשתלט על מחשבה של מטפח יכול להיות מנוצל על-ידי הכוחות הישנים ולהביא לתוצאות חמורות.
אמי שהייתה גם מטפחת נפטרה לפני כ-4 שנים לאחר התמודדות לא פשוטה עם קארמת מחלה. היא לא עמדה בלחץ הנפשי מהסימפטומים של מחלה ועברה ניתוח. העובדה שהיא עברה ניתוח גרמה לה להרגיש רגשי אשמה וחוסר ביטחון על כך שלא פעלה באופן ראוי והיא לא ראויה להיקרא מטפח דאפא ולהיות תלמידה של המאסטר. היום אני יודעת שזאת מחשבה שהיא מוטעית ומסוכבת מאוד.
ב"ביאור הפא בחג הפנסים בשנת 2003" המאסטר אומר לנו:
"אני לא אוהב כשאתם מאשימים את עצמכם, זה לא מועיל בכלל. אני עדיין אומר את המשפט הזה: אם נפלת, אל תשכב שם, קום מהר!"
ככל שהמחשבה הזאת השתלטה עליה יותר כך מצבה הפך ליותר ויותר מסובך. למשל, היא החליטה שכמטפחת אין עליה לקבל את הטיפול הרפואי ואין עליה לקחת תרופות, אך ברגע שהפסיקה לקבל את הטיפול התרופתי מצבה החמיר והיא הייתה מגיעה למיון במצב קשה. במיון היו שומעים שהיא הפסיקה לקחת תרופות על דעת עצמה והיו נוזפים בה ולוחצים עליה לחזור ולקחת את התרופות. במילים אחרות המבחן המעשי חזר על עצמו שוב ושוב. אני כותבת רק את ההתרשמות שלי, ולפי איך שאני מבינה את זה היום היא לא הצליחה לשבור את המעגל הסגור הזה: מצד אחד היא ידעה שעשתה טעות ובכל לבה רצתה להשתפר ולעשות טוב יותר, אך מצד שני כנראה היא לא הבינה על מה בדיוק היא צריכה לוותר כדי להתגבר על המבחן הזה, וכל פעם שהמבחן חזר היא נפלה בפח שוב ושוב. לאחר נפילות רבות כאלה ולאחר זמן רב של סבל נפשי ופיזי היא הפכה להיות מתוסכלת מהמצב ומעצמה. ובכלל רצתה שזה רק ייגמר. הרפואה המודרנית לא יכלה לעזור לה, אלא רק להקל עליה וכך היא הסכימה לקחת סמים משככי כאבים. ברגע שהיא ויתרה על עצמה זה נגמר תוך שבועות ספורים.
מתוך: הוראת הפא בוועידת הפא בניו יורק רבתי 2013 (שאלות ותשובות):
"...הם היו למטה במשך שנים ולא יכלו לקום. בסוף הם הבינו את זה, והחרטה הכאיבה להם. המאסטר לא מכיר בדברים כאלה, אבל זה משום שאתה הרשית לרוע לנצל עיקרון שהוא העז לעשות את זה. אם היית יכול לוותר על ההחזקה הזאת מוקדם יותר, אז לא היו מתרחשים הפסדים כאלה. וזה במיוחד [חשוב] כשאתה מטפח בתוך קבוצה גדולה כזאת. כאשר אנשים טיפחו בעבר, כדי לאפשר למישהו להצליח בטיפוח, היו נוקטים בגישות שונות כדי לכוון להחזקות אנושיות שונות ולסלק אותן. אז, כאשר לתלמידי הדאפא יש החסרות, הרוע מכוון אל ההחזקות שלהם ומעורר צרות. לפעמים הרוע מכוון לדבר שאתה מפחד ממנו וגורם לו להתרחש, או שהוא גורם לדבר שהמחשבה שלך עוסקת בו להתרחש..."
התהליך הזה שעברתי לצידה בתור מטפחת מתחילה גרם לי להבין את המשמעות של המילים בשיר של המורה "הלב מתעורר בעצמו" ברמה מוחשית יותר:
"...אם ההחזקות חזקות מדי – תטעה בכיוונים. הסירה מתהפכת, המפרש נקרע. בורחים כדי להישאר בחיים. כשהבוץ והחול יישטפו – יופיע אור הזהב. הדיבורים על החיים והמוות אינם הגזמה, יכולת או אי-יכולת – האמת תיראה..."
ולגבי עצמי, אני מרגישה שבהתחלה זה היה מעין מבחן נחישות ואמונה במאסטר. בחלק מהמקרים, המחשבה שלי שזאת הפרעה ושאני לא מסכימה לזה הצליחה לדחות את ההתקף, אבל ברוב המקרים לא הייתה לי מחשבה נכונה כזאת. היו גם מקרים מסוימים שהרגשתי על סף מוות וצעקתי בלב בקשה לעזרה מהמורה והרגשתי שהמורה התערב ועזר לי לחזור.
מהתשובה של המורה בלימוד פא בוועידת פא בניו יורק רבתי ב-2010:
"...כמה אנשים שהיו להם מחלות התאוששו ברגע שהם התחילו לטפח בדאפא, והם באמת התרפאו. אבל, כדי לסלק את ההחזקות שלך וכדי לבחון אם יש לך מה שנדרש, הכוחות הישנים גורמים לך לכאב במקום שהיה המוקד של המחלה שהייתה לך, או שהמחלה תחזור, כשהסימפטומים אפילו זהים, כל זאת כדי לראות אם אתה מאמין בדאפא. איך עליך להתייחס לזה כשזה קורה? אנוש או אלוהי – ההבדל נמצא במחשבה אחת. אם מה שמופיע הוא מחשבה נכונה ואתה מאמץ את העמדה שכל זה שקרי, שאלו הכוחות הישנים שמתערבים, ואתה מזכיר לעצמך שאתה מטפח כל כך הרבה זמן ושדבר כזה בכלל לא אפשרי, אם המחשבה הזו באמת מגיעה מבפנים, הבעיה תיעלם מיד. אבל זה לא סתם משהו שאתה אומר ואז תוכל להשיג אותו. סוג זה של מחשבה נכונה בלתי מעורערת באה מתוכך, והיא לא משהו שטחי או מס שפתיים..."
כשעבדתי על ההתנסות עם מטפחת עמיתה היא הצביעה לי על מחשבה לא נכונה אצלי שעלולה להיות פִרצה להפרעות. בהתחלה כתבתי שהסיבה להתקפים האלה הוא הגורם האפילפטי שהוציאו לי בניתוח עוד לפני שהתחלתי לטפח. היא שאלה אותי: "איך את יודעת שזה מה שגרם לך ל"אפילפסיה"?" סיפרתי לה את כל הסיפור ותוך כדי שיחה הגענו להבנה שאף על פי שבזמן ההתקף התנגדתי לו וחיסלתי את ההפרעות, ברמה הבסיסית יותר אני בעצם קיבלתי את המצב הזה כנתון.
בהסתכלות שלי פנימה הבנתי שברמה מסוימת אני עדיין התייחסתי לזה כאדם רגיל ולא שללתי את ההפרעה הזאת ברמה המהותית. יותר מזה, גיליתי שלא רק שלא התנגדתי להפרעה באופן מהותי, אלא בניתי עולם שלם של מושגים סביב הסיבה למה או מתי זה קורה לי, למשל: שזה קורה לי כשאני עייפה, כשמשהו מזיז לי את הלב או שזה קורה מפני שעדיין לא למדתי היום או מפני שהמחשבות שלי אינן נקיות מספיק וכו'.
מתוך הרצאה השישית בספר "ג'ואן פאלון" "על הלב להיות ישר":
"...אם אתה חושב שאחד המשפטים נכון, אז בסדר, משהו יבוא אליך. זה יתווסף לגונג שלך..."
ובאותה פסקה:
"...כשאחד מהמתרגלים שלנו דפדף בספר צ'יגונג, נחש גדול קפץ מתוכו..."
באמצעות הציטוטים האלה הבנתי שעצם העובדה שמצאתי הסבר הגיוני להתקפים האלה – כבר הזמנתי את ההפרעה לתוך גופי. וזה מה שנקרא להסכים לתכנון של הכוחות הישנים ולא להיות במחשבה הנכונה.
המאסטר מלמד אותנו בהרצאת הפא בוועידת הפא במערב ארה"ב בחג הפנסים בשנת 2003:
"... אני אומר לכם, הם מפריעים לאנשים ומפריעים למחשבות של האנשים, לא רק מבחוץ, הם יכולים לעבור דרך הגוף האנושי..."
אך מצד שני, בהמשך הפיסקה המאסטר אומר לנו מה תפקיד המחשבה הנכונה לגבי ההשפעות על החלק הלא מטופח שלנו:
"בנקודה זו, אני אומר לכם שלכם אין את הבעיה הזאת. את החלק שטופח סגרתי עבורכם לגמרי. אם תלמיד הדאפא פועל באופן נכון, שום דבר לא מעז להיכנס לתוך החלק השטחי שלא טופח. דבר אחד, יצורים חיים ישנים לא מעזים לערער את הפא של היקום הישן. דבר שני, יש לכם את המאסטר ואת האלוהויות של הגנת הפא. אם ההחזקות בצד האנושי שלכם על פני השטח לא מסולקות, יהיה למאסטר ולאלוהויות של הגנת הפא קשה לעזור. אם המחשבות הנכונות חזקות, המאסטר והאלוהויות של הגנת הפא יכולים לעשות הכל עבורכם...."
לפי הבנתי, ברגע שקיבלתי את ההפרעות, השין-שינג שלי בנושא הזה היה ברמה של האנשים הרגילים כמו שהמורה מלמד אותנו בהרצאה השישית של "ג'ואן פאלון"
"כשאתה חושב שאתה חולה זה יכול באמת לגרום לך להיות חולה. זה משום שברגע שאתה חושב שאתה חולה, רמת השין-שינג שלך תהיה גבוהה כמו זו של אנשים רגילים"
וזה נותן פִרצה להפרעות.
המצב הזה הזכיר לי גם סיפורים על המטפחים בסין שלוקחים אותם למאסר ואין להם מחשבה נכונה שזה לא מקום או מצב שמתאים להם, והם אומנם מתמודדים עם המצבים הספציפיים, אבל בגדול לא יודעים לדחות את התכנון של הכוחות הישנים כולו.
מתוך "הוראת הפא בוועידת הפא בניו יורק רבתי 2013:
"ההתבטאות של הרֶשע ברדיפה היא חלק ממערכת השיטות האלה שהם תכננו. המטרה שלהם היא להצליח בדברים שהם תכננו, ולאפשר לתלמידי הדאפא שהם חושבים שהם בסדר להגיע לשלמות המלאה. אבל לא אכפת להם מי יכול להגיע לשלמות המלאה ומי לא. רק אכפת להם לגרום לאלה שיכולים לעמוד בסטנדרט במהלך הרדיפה להגיע לשלמות, ולהשלים את מה שהם רוצים לעשות.."
לאחר ההבנה הזאת וגם אחרי כתיבת ההתנסות הרגשתי שהפכתי למודעת יותר והרגשתי מין הקלה. התחלתי לעבוד בכיוון לחזק את המחשבה הנכונה שלי, לשלול את ההפרעות האלה מהשורש ולרסן את כל המושגים המוטעים שגיבשתי עם הזמן. אני נחושה להמשיך לטפח ולהשתפר. מעולם לא ויתרתי על עבודות דאפא בגלל ההפרעות. אני מאמינה במאסטר ובפא ואני נחושה למלא את תפקידי כתלמידת דאפא בתקופה ההיסטורית הזאת ולעזור למאסטר לתקן את הפא ולהשתפר בדרך הזאת.
אני מודה למאסטר הנכבד שלנו על החמלה האין סופית ועל הסובלנות שלו כלפיי וכלפי כל הייצורים החיים.
תודה רבה לכל העמיתים המטפחים שהייתם שם בשבילי ועזרתם לי להתמודד עם המצבים הלא פשוטים בהם נקלעתי לאור ההפרעות האלה.
אנא הצביעו בחמלה אם יש בדבריי משהו שלא לפי הפא.