(Minghui.org)
להלן סיפור טיפוח מסין: קה שואן מטפח טאואיסטי טיפח במקדש שהיה ממוקם על הר. כל יום ירד למרגלות ההר כדי לעזור למבקרים עם הכבודה שלהם. השבילים בהר זה היו מסוכנים והיה עליו לעבוד קשה כדי לעזור לאנשים אלה. יום אחר יום ושנה אחר שנה, וכך עברו עשרים שנים בהבהוב עין.
יום אחד חשב: "טיפחתי במשך עשרים שנים, האם לא הגיע הזמן שאגיע להגשמה?" לאחר מכן הוא נתקל באדם קשיש שנשא בקושי את כבודתו. הוא נגש אליו לקח את הכבודה ונשא אותה על כתפיו.
הקשיש הלך לצידו ושאל: "מה שמך?" והוא ענה "שמי הוא קה שואן". הקשיש חזר שוב על שאלתו. קה שואן כבר הלך כברת דרך וחש שבכל צעד שעשה הכבודה נהייתה ליותר ויותר כבדה. הוא התנשם בכבדות והזיע מאוד.
באותה נקודה הקשיש שאלו שוב: "מה שמך?"
קה שואן היה כבר מותש וצווח לעבר הקשיש: "קה שואן! קה שואן! קה שואן! האם לא שמעת אותי? שמי הוא קה שואן!"
הקשיש ראה שקה שואן איבד את מזגו ואמר: או שמך קה שואן. יש לי בעיה בשמיעה, אבל עכשיו שמעתי זאת.
ואז קה שואן חש שהמשא על כתפיו נעשה יותר קל, הוא הסתובב וראה שהקשיש והכבודה נעלמו.
לאחר מכן פיסת נייר התעופפה מהשמים. קה שואן הרים אותה וראה פואמה הכתובה על הנייר. "קה שואן מעורר רחמים. הוא רצה להגיע להגשמה. לא משנה כמה קשה הוא עובד, ללא סילוק החזקה זו הוא לא יהפוך לאלוהות".
קה שואן הצטער על כך מאוד לאחר הבין שהוא לא עבר את המבחן של הישות השמימית.
חלפו עוד תשע שנים. קה שואן חשב שוב על הגשמה: "עולמי שונה עכשיו. אני חושב שאני בשל ושקול. אני תוהה מתי יגיע זמן ההגשמה שלי?"
מאוחר יותר ראה אישה קשישה עם עגור מהלך. הוא הוביל בדרך כשהוא עוזר לה עם הכבודה שלה. האישה הקשישה שאלה אותו: "מה שמך?" והוא ענה: "שמי הוא קה שואן". היא שאלה שוב: "מה שמך?" והוא ענה שוב "שמי הוא קה שואן".
קה שואן נזהר הפעם וחשב: "האם גם היא ישות שמימית? עלי לבצע זאת היטב הפעם".
למרות זאת לאחר ששאלה לשמו מספר פעמים האישה הקשישה לא אמרה יותר אף מילה. קה שואן המשיך ללכת הלאה וכשלא שמע את האישה יותר, הסתובב וראה שהיא נעלמה.
הכבודה נהפכה לפיסת נייר שעליה היה כתובה פואמה: "ההגשמה של קה שואן נמצאת בבעיה בגלל שהוא מכלכל את צעדיו. אפילו אם יסבול את כל מכאובי, העולם הוא לא יוכל להגיע להגשמה ללא סילוק החזקה זו".
לאחר שמחזר במוחו את נתיב הטיפוח שלו, קה שואן הגיע להבנה.
הוא הפסיק לחשוב על הגשמה. בנוסף לביצוע המדיטציה ולימוד בספריו, הוא עזר למבקרים באופן יום יומי. הוא התייחס לזאת כאל עסקיו והפסיק לחשב את התוצאות. הוא חש שהוא עושה את מה שעליו לעשות. טבעו היה להתחשב באחרים.
חלפו עוד שנתיים וקה שואן נפטר. תלמידיו של קה שואן ותלמידי תלמידיו עדיין היו שם והמשיכו לעזור לאנשים כל יום. בכל אופן, האנשים אמרו לעיתים תכופות: "בין כל המטפחים על הר זה, רק קה שואן היה אלוהות אמיתית".
סיפורו של קה שואן מזכיר לי את הבנתי לגבי ההגשמה. קראתי רבים מתיאוריו של המאסטר על קביעת הזמנים בהרצאותיו. חשבתי לעיתים קרובות שזו היא תזכורת להציל יותר ישויות חיות ולא לפגר מאחור בהשגת הסטנדרד למען ההגשמה.
הגעתי להבנות כוונות נוספות שהן: אל תיתפש להחזקות לזמן ולהגשמה.
משנת 2011 ועד עתה המאסטר מזכיר בהרצאותיו פעמים רבות שלא נותר זמן רב לתיקון הפא.
ב"הוראת הפא בוועידת הפא בניו יורק רבתי 2013 (שאלות ותשובות)" המאסטר אמר:
"באמת לא נותר זמן רב. זה יכול להיגמר בכל רגע, והשלב הבא יכול להתחיל בכל רגע."
הבנתי היא שהמאסטר רוצה שנסלק את ההחזקות לזמן ולהגשמה. אם נחשוב לעיתים קרובות "מתי יגיע הסוף?" "בשנה זו?" בשנה הבאה?" "באיזו שנה?" האם אין אנו בדיוק כמו שהיה קה שואן?