(Minghui.org)

הצטרפתי לקבוצת לימוד פא חדשה ולאחר זמן מה התגלע קונפליקט. הבנתי שזה בא כתוצאה מהחיפוש שלי החוצה, מזה שלא טיפחתי היטב את השין-שינג שלי ומכך שלא למדתי את הפא לעומק במשך תקופת זמן ארוכה.

תמיד חשתי שאני צודקת ושההבנה שלי את הפא הייתה נכונה, אבל מתרגלים עמיתים המשיכו להאשים אותי בכל דבר ולעתים קרובות ההצעות שהצעתי נדחו על הסף. ידעתי שמטפחי הדאפא צריכים לחפש פנימה ושום דבר לא קורה במקרה. ולכן זו כנראה הייתה תוצאה של ההחזקות שלי. הבנתי שהלב האנושי שלי צריך להשתנות ללב של מטפח. אבל עדיין, כשקיבלתי ביקורת רבה מדי, לא יכולתי להתאפק והתווכחתי.

זה בדיוק כפי שהמאסטר אמר:

"ככל שרוצים להסביר – ההחזקה מתחזקת יותר." ("הונג יין III", "אל תתווכח")

לבסוף, יום אחד התפתח קונפליקט עוצמתי מאוד. זה קרה בלילה שבו צפינו כולנו בהרצאות המאסטר. בהתחלה כולם ישבו בשקט וצפו בהרצאות, אבל לאחר זמן קצר החלו כמה מתרגלים לשתות מים ולהסתובב במקום. הרגשתי לא בנוח ותהיתי כיצד הם יכלו להביע חוסר כבוד כזה כלפי הפא והמאסטר. אולם הרגשתי שאפילו אם אומר משהו, הם לא יקשיבו. במקום זאת התקרבתי למסך, וחשבתי שאקשיב בתשומת לב אפילו אם אף אחד אחר לא עשה כך. אבל לבי לא יכול היה להירגע.

המאסטר אמר ב-"ג'ואן פאלון":

"אבל בדרך כלל כשמתהווה קונפליקט, אם זה לא מפריע לו בלב זה לא נחשב, או שזה חסר תועלת ולא יכול גרום לו להשתפר." (הרצאה רביעית)

לאחר זמן מה, כשאחת המתרגלות הניחה את בנה שנרדם על מיטה סמוכה, הכעס פעפע בי. התקרבתי ונעמדתי ליד הטלוויזיה כל כך קרוב, שאפי כמעט נגע במסך. אחד המתרגלים שאל אותי מדוע התקרבתי כל כך לטלוויזיה ועניתי בצעקה: "אני לא יכולה לשמוע". באותו לילה לא הקשבנו לפא כיאות. היו שעזבו מוקדם, מאחר שהושפעו מהכעס שלי והיו שנותרו לצפות בהרצאה. סיימתי לצפות בלב לא רגוע.

חזרתי לביתי ועדיין הרגשתי כעוסה. הייתי נבוכה וחשתי שלא נהגתי בצדק. התישבתי מול תמונתו של המאסטר, כשאני חושבת מה השתבש אצלי. מדוע זה קורה שלכל מקום אליו הלכתי גרמתי להפרעות. אפילו בהיותי בבית גרמתי לבעיות, וכעת כשאני גרה עם מתרגלת עמיתה, אני גם גורמת לצרות. הבנתי שעלי לחפש פנימה. הבטתי בתמונתו של המאסטר וחשבתי שעלי לשפר את עצמי: "המצוקות האלה נועדו עבורי כדי שאעלה את השין-שינג שלי. עלי לנצל את ההזדמנות ולהשתפר. עלי חייבת לחפש היכן הבעיה שלי".

למחרת אחר הצהריים, הלכתי לביתה של אחת המתרגלות. בדרך לשם הבנתי לפתע שאני אנוכית מדי. ראיתי רק את הקושי שלי ולא יכולתי לראות את ההקרבה של האחרים. רציתי רק להגן על עצמי מפני פגיעה. אף על-פי שהרגשתי שאני מכבדת את הפא ואת המאסטר, כיצד יכולתי לעשות זאת מתוך מנטליות אנוכית כזאת?

המאסטר לימד אותנו:

"הידעתם? כל עוד אתם אנשים שמטפחים, לא משנה באיזו סביבה ובאיזה מצב, כל צרה ודבר לא נעים, אפילו אם זה בגלל עבודה של הדאפא, לא משנה כמה הדבר הוא טוב או קדוש לדעתכם – אני אנצל אותו כדי לסלק את ההחזקה שלכם ולחשוף את הטבע הדמוני שלכם כדי לסלק אותו. זה בגלל שההתקדמות שלכם היא במקום הראשון בחשיבותו."

"אם אתם באמת יכולים להשתפר באופן זה, מה שתעשו עם לב טהור יהיה הדבר הטוב ביותר והקדוש ביותר." ("יסודות להתקדמות במרץ I", "הבנה נוספת")

כשהבנתי זאת, המנטליות שלי השתנתה והחסימה בלבי נעלמה, והסביבה הפכה להרמונית. באותו אחר הצהריים שיתפתי זאת עם מתרגלים עמיתים ברוגע. גם המתרגלים העמיתים חיפשו פנימה והקונפליקט נפתר.

כשהייתי במצוקה במשך זמן ארוך וחשתי שאיני יכולה לשאת זאת יותר, בקונפליקט השין-שינג הייתי אומרת דברים כמו, איני מסוגלת להמשיך ולטפח. במציאות לעולם לא אפסיק לטפח בדאפא. הבנתי שהמחשבות והמילים האלה אינן שלי. המתרגלים הזכירו לי שאין עלי לומר אף פעם שלא אטפח עוד. הנהנתי בראשי בהסכמה. עלי לסלק את המושגים האלה ברגע שהם עולים על פני השטח, אחרת זהו חוסר כבוד למאסטר וחוסר אחריות לישויות החיות.

להבנתי, כל עוד לא מסלקים לחלוטין את האנוכיות, הקונפליקטים יצוצו. הבנתי שהמאסטר מאיץ בי למהר ולהשיג את תיקון הפא, כך שאחרי שמבחן אחד עבר הגיע מייד מבחן נוסף.

כדי למנוע מאנשים לזרוק את העלון בטרם הזמן, הצעת אחת המתרגלות באתר מינג-הווי הייתה להכניס לתיקייה אחת את התקליטור של ה- Shen Yun עם העלון המתאים. חשבתי שההצעה טובה ורציתי לגלגל את העלון ולקשור אותו לתקליטור בסרט כחול כדי שזה ייראה יותר טוב. דנתי ברעיון הזה עם המתרגלת והיא הסכימה איתי.

מיד לאחר מכן התפתח בינינו קונפליקט לגבי החינוך של בנה (מתרגל צעיר). כשביקרה אותו, הרגשתי שכל מילה פוצעת את לבי. אמרתי לעצמי שעלי לגלות סובלנות ולחפש פנימה. רגשות הלב האנושי שלי שוב צפו ועלו על פני השטח והרגשתי עצובה במיוחד. התחלתי ללמוד את הפא במחשב שלי.

ב-"יסודות להתקדמות במרץ I" במאסטר אמר:

"סובלנות היא המפתח לשיפור השין-שינג. לסבול עם כעס, התמרמרות או עם דמעות זוהי סובלנות של אדם רגיל שיש לו החזקה לגבי הדאגה שלו. לסבול בלי כעס בכלל ובלי שום הרגשה של התמרמרות זוהי סובלנות של מטפח." ("מהי סובלנות (רן)")

קראתי זאת שוב ושוב. הרגשתי שזה כל כך קשה, אבל אמרתי לעצמי שעלי להבליג, עלי לחפש פנימה מפני שאני רוצה לטפח ואני רוצה לשפר את הרמה שלי.

קראתי את דברי המאסטר:

"משום שלכל בני האדם יש חובות שהם צריכים לשלם שהם חייבים כאן וגם מעבר לכאן, ולכל אחד יש סבל שהוא צריך לעבור, ובדיוק במהלך קשיים כאלה אתם מראים אם אתם יכולים לטפח." ("הוראת הפא בוועידת הפא של מערב ארה"ב ב-2004", שאלות ותשובות)

נרגעתי והתחלתי לחפש פנימה. נוכחתי לדעת שזו האנוכיות שלי שלא סולקה לחלוטין. עדיין עשיתי דברים מהצד האנוכי שלי.

בנוגע לסוגיית החינוך של המתרגל הצעיר, אם אעשה זאת על-פי דרכי, שלא הייתה בהכרח נכונה, אני עלולה להטעות את המתרגל הצעיר. מצד שני, על אמו לשאת באחריות. מדוע שארגיש מודאגת? זה היה שוב הלב האנוכי שלי. נתתי תשומת לב מרובה מדי לרגשות ולאמוציות שלי. כשחשבתי על כך ביסודיות, חשתי שהחזקות רבות ודברים פגומים עזבו את גופי.

אחרי המבחנים האלה הרגשתי באמת שסילקתי רבים מהחומרים השחורים שהיו בלבי. כבר לא הרגשתי יותר שלבי כבד. כמו כן גיליתי החזקות רבות כמו פחד, תרעומת, הסתמכות על אחרים, קנאה, מנטליות של התפארות, תאווה, תשוקה לנוחות, מוניטין ואימות עצמי. ניסיתי במיטבי לדכא את ההחזקות האלה ולשלוח מחשבות נכונות כדי לסלקן.

לאדם רגיל זה לא פשוט לחפש פנימה, אבל כמטפחים, עלינו לחפור ולחפש פנימה ולטפח את עצמנו. "טיפוח" הוא פועַל. האדם צריך לטפח בפועל ממנו והלאה את הלב האנושי ואת כל החומרים הפגומים. רק אז האדם יכול להיות טהור ולעשות היטב את הדברים שעל מתרגלי הדאפא לעשות.

אנא ציינו בחמלה החסרות כלשהן.