(Minghui.org)

הייתי ילדה בת מזל כי נולדתי במשפחה מאושרת. שני הוריי משכילים, ובמשפחתי תמיד היו חיי רוּח עשירים. הייתי ילדה פעילה, שמחה וממושמעת. תמיד היו לי ציונים טובים בבית הספר. אנשים העריכו את החיוך הכן שלי ואת הלב חסר האנוכיות שלי.

אולם במשך 16 השנים האחרונות משהו כואב רודף אותי כמו חלום בלהות שחוזר שוב ושוב – הרדיפה שיזם המנהיג הסיני לשעבר ג'יאנג דזה-מין נגד הפאלון גונג.

אמי החלה לתרגל פאלון גונג כשהייתי בת שלוש. השיטה העניקה לה בריאות טובה ודרך רוחנית. בעודה קוראת בספרי הפאלון גונג, היא הרשתה לי לשבת לצידה. תוך זמן קצר יכולתי לשנן קטעים רבים מהספרים ולמדתי רבות מהכתבים.

גם אני זכיתי לתועלת מהשיטה. תמיד הייתי במצב בריאות מצוין. אף פעם לא הזדקקתי לתרופה. התרגול בפאלון גונג עזר לי גם להצטיין בתחומים שונים בחיי. בגן הילדים זכיתי בפרס הראשון לריקוד בעיר טיאן-ג'ין. בכיתה א' מינו אותי לנשיאת הכיתה.

עולמי שטוף-האור קדר עליי

חשבתי שחיי יהיו מאושרים וללא דאגות לעולמי עד. אבל הכול השתנה בלילה של ה-19 ביולי 1999, כשהשוטרים חטפו את אמי ולקחו אותה ל"כלא שחור" [מתקן חקירות ועינויים לא רשמי] באחד מהמלונות. אף אחד לא רצה לספר לי מדוע היא נחטפה או מתי היא תשוב הביתה. הייתי אז בת שבע.

יומיים לאחר מכן, תחנות הטלוויזיה החלו לשדר תכניות רבות המותחות ביקורת על הפאלון גונג. מאוחר יותר אמי סיפרה לי שהתכניות האלה היו מפוברקות לגמרי. העמדה הנחושה שלה הרגיזה אנשים רבים ברשות המקומית. עמיתיה לעבודה ניסו בכל מאודם לשכנע אותה לנטוש את אמונתה בפאלון גונג.

יום אחד דודי, אחיה הצעיר של אמי, לקח אותי לבקר אותה ב"כלא השחור". הוא אמר לי שאני צריכה להתחנן בפניה שתוותר על אמונתה, מפני שאם היא לא תוותר עליה, השוטרים יעבירו אותה משם והיא לא תחזור אף פעם הביתה.

הייתי מפוחדת מאוד ולא הבנתי אף אחד מהטיעונים וההגיון מאחורי דבריו של דודי. למרות שהמלון לא היה מסודר והיה רועש, אמי הייתה שלווה מאוד. היא אמרה לי לא לפחד משום שאין כל רע בלהיות אדם טוב ולהאמין בעקרונות של "אמת-חמלה-סובלנות". היא אמרה שאסור לנו לוותר מפני שאנו צריכים לאפשר לממשלה לדעת את העובדות ולהבהיר את אי ההבנות.

אף על-פי שהייתי צעירה מאוד, השלווה של אמי והביטחון העצמי שלה שכנעו אותי. אבל עדיין לא יכולתי להבין מדוע פתאום, בן-לילה, הפך הפאלון גונג משיטה טובה ופופולארית לשיטה בלתי חוקית, במיוחד משום שהפאלון גונג מלמד אנשים להיות טובים. הייתי נחושה להאמין בפאלון גונג ולתמוך באמי ללא תנאי.

אמי בחרה בנתיב נכון, אבל קשה מאוד. היא איבדה עבודה שאהבה, והשוטרים הטרידו את המשפחה שוב ושוב. זרים שעבדו במשטרה המקומית ערכו בביתנו חיפוש וביזה. אמי החליטה לעתור לממשל המרכזי ולכן היא נסעה לבייג'ינג. למשפחה שלנו לא היה עוד שקט. אמי נעצרה פעמים רבות. הפחד העיב עליי כל הזמן ורק הלך והתגבר ככל שהתבגרתי.

לא ידעתי היכן אמי עצורה, או מתי היא תחזור הביתה. כשחזרתי מבית הספר, חזרתי כל יום לבית ריק. אבי היה חוזר הביתה אחרי העבודה ומבשל לי ארוחה פשוטה מאוד. אחרי שהייתי הולכת לישון, הוא היה חוזר למשרד להמשיך את עבודתו.

כל לילה הייתי מתעוררת מחלום בלהות, אבל אף אחד לא היה בבית להרגיע אותי. הייתי מחייגת לאיתורית של אבי שוב ושוב אבל הוא לא הופיע. לעתים קרובות בכיתי עד שהייתי כל כך עייפה ונרדמתי.

בהדרגה למדתי כיצד להסתרק בעצמי והתרגלתי להישאר לבדי בבית.

אבי נעשה רזה מאוד ואפוף בדאגות. נראה היה שסבא וסבתא שלי הזקינו בעשר שנים תוך זמן קצר. אבל אני אמרתי לעצמי להיות חזקה. הייתי נחושה לאחד את המשפחה ביחד, כאילו אמי נמצאת אתנו.

לחבריי לא העזתי לספר משהו על אמי. למדתי בחריצות מפני שהאמנתי שאמי תחזור הביתה אחרי שתעתור לממשלה להפסיק את הרדיפה. היה עליי להראות לה שאני ילדה טובה ושהיא לא צריכה לדאוג לגביי.

שקט בר חלוף

יום לפני ראש השנה הסינית החדשה של שנת 2000, אמי חזרה הביתה. היא החמיצה את יום הולדתי השמיני. כמובן שלא חגגנו יום הולדת בנסיבות כאלה.

שמעתי שהיא היית במרכז מעצרים ששרר בו קור. לא רציתי לקבל את העובדה שאמי האהובה הייתה כלואה. גופה היה חלש כל כך, אבל אמונתה הייתה עדיין חזקה כל כך. בחרתי לשמור על שתיקה, אולם בלבי התפללתי שאמי לא תעזוב אותי שוב.

הייתי בת שמונה אבל מזמן נגמלתי מחוש הביטחון התמים של ילד.

שמעתי שהכו את אמי כשניסתה להגן על אחרים. שמעתי שאנשים רבים שהיו קרובים אלינו בזמנו ושכיניתי "דודים" ו"דודות", היו כלואים גם כן ולאחר מכן גזרו עליהם עונשי מאסר במחנה עבודה בכפייה. חלקם חושמלו והוכו באמצעות אלות מחשמלות. חלקם נשלחו לבתי חולים אחרי שהוכו בצורה חמורה. היו כאלה שמתו.

כשאמי שמעה את החדשות האיומות, היא עדיין שמרה על שלווה ואמרה שלהיות אדם טוב זה לא דבר רע, ושעלינו להסביר לממשל את הטוּב של הפאלון גונג כדי לאפשר למנהיגים לדעת על אכזריות הרדיפה.

כמה חודשים לאחר מכן, ב-26 ביוני 2000, כשסבתי לא השגיחה עליה, עזבה אמי את הבית ועלתה על רכבת לבייג'ינג.

שוב איבדתי את אמי

"החיים השקטים" ששמרנו עליהם בקושי רב התנפצו לרסיסים. התחבאתי באחת הפינות והקשבתי לכל מילה שהמבוגרים אמרו.

שמעתי שאמי נעצרה מחוץ למשרד העתירות בבייג'ינג והוחזרה על ידי שוטרים מקומיים לעיר שלנו. אחד המבוגרים דיבר על "בית כלא, מחנה עבודה בכפייה או שהיא תוותר על האמונה שלה". המילים האלה הפכו את חיי על פניהם. גזרו על אמי שנה וחצי במחנה עבודה בכפייה.

זמן קצר לאחר מכן החלה חופשת הקיץ שלי. אבי שלח אותי לסבתא שלי ולמשפחתו של דודי משום שהיה עסוק בעבודה. השתדלתי מאוד להתנהג אפילו טוב יותר, ולמדתי לוודא שדבריי ומעשיי לא יגרמו צרות לאחרים.

סמסטר חדש החל. שמרתי בקפידה את הסוד לגבי אמי מחבריי לכיתה. העמדתי פנים כאילו שום דבר לא קרה.

אבי לא רצה שאראה את אמי בביקור החודשי אצלה. הוא דאג שאולי הלב הקטן שלי לא יוכל לשאת זאת. גם פחדתי לבקש לבקר אותה. יכולתי לבכות רק כשאף אחד לא היה בסביבה לשמוע אותי.

מאוחר יותר מצאתי בחשאי את הכתובת של מחנה העבודה בכפייה שם היא הייתה מוחזקת והתחלתי לכתוב אליה. סיפרתי לה שמטפלים בי היטב, כדי שהיא לא תדאג לגביי. כתבתי מכתבים וציירתי לה ציורים.

לבסוף סבתא שלי התעקשה ולקחו אותי לבקר את אימא שלי. שוטרת שצילמה את המפגש בינינו אמרה שהיא כבר יודעת עליי. היא אמרה שאני ילדה צייתנית, יפה ומצטיינת. היא סיפרה שהמכתבים והציורים ששלחתי לאמי ריגשו אותה עד דמעות.

אמי חיבקה אותי חזק בזרועותיה ודמעותיי זרמו ללא שליטה.

חזרה למצב "הרגיל"

אמי שוחררה לאחר 11 חודשים במחנה עבודה בכפייה. אך גם לאחר מכן היא כלל לא הייתה מאושרת. כבר לא הייתה לה עבודה ומעמד שגרמו לאנשים רבים לקנא. כלי התקשורת היו עדיין מלאים בתעמולה נגדנו. אמי הייתה מתוסכלת ומאוכזבת מהרדיפה של המשטר נגד הפאלון גונג.

כשצפיתי בתעמולה, פיתחתי גם אני כמה ספקות לגבי הפאלון גונג. אמי הסבירה לי בצורה יסודית כיצד ביימו את אירוע ההצתה העצמית בכיכר טיאננמן כדי להפליל את הפאלון גונג. היא הזכירה לי את עשור הסבל שסבלו הסינים תחת "מהפכת התרבות הגדולה", את טבח הסטודנטים ב-4 ביוני 1989בכיכר טיאננמן כשסטודנטים דרשו דמוקרטיה וחופש, ואת הקמפיינים הפוליטיים האחרים נגד קבוצות שונות בעם הסיני. היא סיפרה לי שהרדיפה נגד הפאלון גונג היא אותה טקטיקה ישנה של המפלגה הקומוניסטית, רק במתכונת חדשה.

בכל פעם ששוחחנו, היא תמיד אמרה לי לשמור על חמלה אמיתית ונדיבות, ולשפוט בעצמי מה טוב ומה רע.

עם הניסיון והמיומנויות שלה בעבודה, מצאה אמי עבודה חדשה במהירות. חיי המשפחה שלנו חזרו לחיים נורמליים, לפחות על פני השטח.

בסביבות השעה 18:00 דאגתי תמיד שמא אמי לא תחזור הביתה. שהיא תיחטף על ידי אותם אנשים רעים בדרכה הביתה מהעבודה. כל לילה, כשהשמש שקעה, התמלאתי בחרדה שהלכה וגברה. לא יכולתי להתרכז עוד בשיעורי הבית. הייתי מציצה מהמרפסת לכיוון פינת הרחוב עד שהדמות המוכרת שלה הייתה מופיעה. אז הייתי חוזרת לשיעורי הבית שלי.

ההצקות וההטרדות של השוטרים זרעו בי אימה

החיים השקטים שלנו היו רק על פני השטח. במציאות, ההטרדות וההצקות של הרשויות אף פעם לא הפסיקו. במהלך "ימים רגישים", כשהמשטר ציפה שכמה מהמתרגלים שעתרו בעבר ינקטו בפעולה, נציגי הרשויות המקומיות היו באים לבדוק אותנו.

בליל ה-14 ביוני 2008, ממש כמה ימים לפני אולימפיאדת בייג'ינג, מישהו דפק על הדלת שלנו בטענה שבא לבדוק את מד המים. הוריי הכינו ארוחת ערב.

אבי פתח את הדלת וראה כמה שוטרים מתחנת המשטרה המקומית בבגדים אזרחיים מלווים באדם ממשרד הקהילה שלנו. הם רצו לקחת את אמי ללא נימוק כלשהו. גם לא היה להם צו חיפוש.

הפחד והחרדה שהיו חבויים עמוק בלבי פרצו כמו הר געש. התכרבלתי בפינה ורעדתי. אבל לא יכולתי לבכות או להוציא הגה. אמרתי לעצמי להיות חזקה ולא להפגין חולשה שעלולה להסיח את תשומת ליבם של הוריי.

יכול להיות שהיו אלה רק כמה דקות, אבל הזמן קפא. הייתי שקועה בפחד. כל האירועים המצערים הקודמים שהעיבו על חיינו רצו במחשבתי כמו סרט.

אבי עצר אותם בדלת בה בעת שאמי הסבירה להם בסבלנות מאחוריו. הם התעקשו והתעקשו. בסופו של דבר, אבי איבד את סבלנותו וסגר בפניהם את הדלת.

הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי את אבי צועק. בזיכרוני, הוא היה אדם מנומס מאוד ומעולם לא הרים את קולו על איש.

אני אוזרת אומץ

בסופו של דבר, הצלחתי לראות את כל הנסיונות שעברתי מאז היותי ילדה מתוך תובנה של היגיון וסיבתיות. הבנתי את החשיבות של אמונה ישרה. אמי הייתה דוגמה טובה עבורי. בעשור שנים של רדיפה היא לא נכנעה ללחץ. במקום זאת, היא המשיכה את הטיפוח תרגול שלה. היא נראתה צעירה יותר ומאושרת יותר. היא נעשתה עוד יותר מתחשבת באחרים.

ב-2010 נכנסתי לאוניברסיטה יוקרתית בבייג'ינג. ארבע שנים לאחר מכן התחלתי בלימודים לתואר באותה אוניברסיטה.

רחוק מאמי ומהבית שלנו, נשענתי יותר ויותר על עקרונות הפאלון גונג "אמת-חמלה-סובלנות" המושרשים עמוק בלבי, כדי שינחו אותי. אמי צלצלה אליי לעתים קרובות. היא עודדה אותי להיות חזקה ולהגן על התכונה האלוהית בתוכי.

טבעו המרושע של המשטר לא השתנה אף פעם. יום אחד בקיץ האחרון, אמי תכננה לבקר את אבי שעבד על פרויקט בפרובינציה אחרת. נראה שהרשויות ידעו לגבי הנסיעה שלה ועצרו אותה יום קודם לכן.

השוטרים ערכו חיפוש בביתנו והחרימו את ספרי הפאלון גונג שלה, את המחשב ואת תעודת הזהות שלה. הם הציעו סיבה מפוברקת לחיפוש וטענו שאדם כלשהו ביקר בביתנו בזמן כלשהו.

אבי צלצל אלי לגבי התקרית. דודתי שלחה לי מסרון עם יותר פרטים. החלטתי לנסוע הביתה ולהתייצב לנוכח האירוע.

הגעתי לבדי בלילה אפל מאוד. ראיתי את הבית ההפוך שעבר חיפוש. הפעם לא פחדתי. כוח חזק הרבה יותר –אמונה – מילא אותי. חוויתי שלווה ובהירות חסרי תקדים. הייתי נכונה לעמוד מול כל האתגרים, בין אם זה להיפרד שוב מאמי או להיות לא מובנת לאחרים. אני אתמוך באמי באומץ.

30 יום לאחר מכן אמי השתחררה. הייתי מלאת דאגה כשראיתי אותה כל כך רזה, אבל הפחד כבר איבד מאחיזתו.

החלטתי לחפש צדק

הדרמה בחיי נכנסה לשלב חדש השנה.

הטיסה שלי בחזרה מוונקובר לבייג'ינג חפפה בזמן למצעד צבאי רב היקף. כפי שתכנַנו, אמי הייתה אמורה לקבל את פניי בנמל התעופה הבין-לאומי בבייג'ינג.

כשהציגה את תעודת הזהות שלה כדי לקנות כרטיס רכבת, נדלקה נורת אזהרה במערכת והמשטרה עצרה אותה. הם אמרו לה שלמתרגלי פאלון גונג אסור לנסוע לבייג'ינג במהלך המצעד הצבאי.

כשהמטוס שלי נחת, הדלקתי את הטלפון הנייד וראיתי הודעה מאבי האומרת שאמי לא יכולה להגיע. בזמן ששקלתי איך לטפל במטען שלי, אמי צלצלה אלי ואמרה: "שני שוטרים מסיעים אותי לנמל התעופה כדי לאסוף אותך. הם גם ייקחו אותנו הביתה. בבקשה תהיי מנומסת כלפיהם", היא אמרה.

היינו הנוסעים היחידים על האוטובוס הזה של שדה התעופה ושני השוטרים עזרו לי לשאת ולהעמיס את המטען שלי.

הנסיעה חזרה לטיאן-ג'ין הייתה הפעם הראשונה של קשר פנים אל פנים עם קבוצת האנשים האלה שדיכאו אותנו במשך שנים כה רבות.

תוך כדי השיחה, אמי סיפרה להם שהשוטר שהכה מתרגלים במרכז המעצרים מת צעיר מסרטן בשלב מתקדם. היא אמרה להם שזהו גמול קארמתי. היא ביקשה את שני השוטרים הצעירים שלטובתם לא ישתתפו ברדיפה נגד הפאלון גונג.

הבחנתי שהיחס שלהם השתנה. במקום לקלל ולאיים, הם הפכו הגיוניים והסבירו שוב ושוב שזו רק עבודתם ושעלינו להבין זה את זה.

התקרית הזאת אפשרה לי לחשוב יותר על הרדיפה:

מדוע השמים מאפשרים לרדיפה הזאת להמשיך? מדוע כל כך הרבה מתרגלים מסתכנים עדיין במאסר או בעינויים כדי לספר לאנשים על הפאלון גונג? מדוע ישנם כל כך הרבה ילדים שלא מאוחדים עם הוריהם? מדוע אנשים במערכת המשפטית ובמשטרה רודפים עדיין את הפאלון גונג? למה מספר המקרים הרב של "גמול קארמתי" אינו מעורר כמה ממבצעי הפשעים?

אני חושבת שכל התשובות מצביעות על ג'יאנג דזה-מין שהחל ברדיפה, אבל עדיין לא נענש על כך. לסין יהיה חופש אמונה רק אחרי שג'יאנג יובא לדין צדק וכאשר לא יכפו על אנשים שכבר מבינים את האמת [על הרדיפה] להשתתף ברדיפה. הילדים בסין יוכלו אז גם הם לגדול באושר בחברה מוסרית.

הגעתי להחלטה שגם אני אתבע את ג'יאנג לדין. מטרתי היא לאפשר לעוד אנשים חפים מפשע להבין את האמת לגבי הפאלון דאפא ולאפשר לסין להיכנס לעידן ללא שקרים ואלימות.