(Minghui.org)

התנסות מהוועידה האינטרנטית האחת-עשרה לשיתוף התנסויות של מתרגלי פאלון דאפא מסין  

ברכות, מאסטר! ברכות, מתרגלים עמיתים!

אני מתרגלת דאפא בת 15. תחת השגחת המאסטר נהניתי מבריאות טובה מאוד מלידתי ועד עכשיו, למיטב זכרוני. נטלתי תרופות פעם או פעמיים בלבד. אפילו בתקופת שפעת העופות המדבקת מאוד, כשכמעט כל חבריי לכיתה חלו או היו בהסגר ובית הספר נאלץ להיסגר, לא חליתי. פעם כשחציתי את הרחוב אופנוע פגע בי והועפתי באוויר. אך לא נפגעתי כלל. המאסטר תמיד שמר עליי מכל פגע!

1. לאן נעלמו ההורים שלי?

המפלגה הקומוניסטית המרושעת (מק"ס) רודפת את הדאפא, רודפת את מתרגלי הדאפא, והרסה את המשפחה שלי! כשהייתי ילדה קטנה, אבי איבד את עבודתו בגלל שסירב לוותר על הפאלון דאפא. המפלגה המרושעת שלחה את השוטרים לפשוט על ביתנו, לשדוד את חפצי הערך של משפחתי, ואפילו גנבו את טבעות הנישואין העשויות זהב של הוריי.

אבי נעצר ונרדף ארבע פעמים ואמי נעלמה גם כן. איבדתי את שני הוריי ואיתם את מקור מחייתי. הרבה פעמים אנשים מסתכלים עליי ואומרים, "ילדה מסכנה! באמת כה ראויה לרחמים!"

הייתי בת שבע כשלילה אחד המשטרה פשטה על ביתנו. ישנתי חזק. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית סבי וסבתי.

מאותו יום והלאה, כשפקחתי את עיניי בבוקר, לא ראיתי יותר את הוריי. הייתי צעירה מדי, אז בכיתי לעתים תכופות לסבי ולסבתי ודרשתי: "איפה אבא? איפה אמא? אני רוצה ללכת הביתה! למה אתם לא נותנים לי ללכת הביתה?"

סבתי הייתה צריכה לספר לי שקרים לבנים כדי להרגיע אותי.

אך במהרה, שמעתי כמה שיחות של מבוגרים ולמדתי שאבי נשלח למאסר של 5 שנים, ואילו אמי הוכרחה לעזוב את הבית ומאז היא נעדרת. מכיתה א', סבי וסבתי הם שלקחו אותי לבית הספר ואספו אותי בסיום הלימודים. תלמידים אחרים באו והלכו מבית הספר עם הוריהם.

פעם אחת, כמה ימים לפני ראש השנה, סבי היה צריך לצאת מהעיר ועזב אותי ואת סבתי בבית. באותו יום נשברתי ואמרתי: "סבתא, אני מתגעגעת לאבא שלי ולאמא שלי..." סבתא הביטה בי בעצב.

ידעתי שסבתא עצובה מאוד. מדי פעם היא מצאה מקום בו חשבה שאף אחד לא רואה אותה ובכתה. ידעתי שסבתי לא רצתה שאראה זאת.

באותו היום, סבתי ואני אחזנו אחת בשנייה ובכינו ללא מעצור... חשתי שאני הילדה האומללה ביותר עלי אדמות.

זה נמשך שנתיים... בהדרגה, כבר לא יכולתי לזכור איך הוריי נראים. נשארו רק זיכרונות מעורפלים שצפו מדי פעם בהכרתי.

פעם אחת דוד שהיה חבר טוב של הוריי בא לבית סבי ואמר שהוא רוצה לקחת אותי להצטלם בפארק.

הגענו לפארק ופגשנו עוד דוד שהייתה לו מצלמה. הדוד הזה לקח אותי לקנות שקית גדולה של חטיפים. כשחזרנו לפארק, חיכתה לנו שם דודה. הדוד אמר לי שהיא חברה מהעבודה. הדודה רצתה להצטלם איתי.

בהתחלה ישבתי לידה והצטלמנו כמה תמונות. אחר כך ישבתי על ברכיה והצטלמנו עוד. לבסוף הדודה חיבקה אותי והצטלמנו כך לתמונות נוספות. התבוננתי  בחיוכה של הדודה ובכל תנועה שלה וחשתי בחום ובקרבה שנבעו ממנה. הכול הרגיש מוכר ומוזר בו זמנית.

בהדרגה החיוכים שלי למצלמה הרצינו. התחלתי לתהות: הדודה שמחזיקה אותי אינה חברה מהעבודה של דודי, היא כלל אינה דודה, אלא אמי!

אך היו הרבה אנשים מסביב ולא העזתי לומר דבר מהפחד שאם היא אמי, ואקרא לה אימא, היא תיחטף על ידי אנשים רעים. נאלצתי לשמור הכול בפנים.

הדוד הבחין בשינוי שחל בי והחליט לסיים את הצילומים ולקחת אותי חזרה לבית סבי.

הלכתי עם הדוד למכוניתו. הדודה עקבה אחריי במבטה. הבטתי אחורה אליה ולבי נצבט מעצב, כל כך נעצבתי...

מאוחר יותר, התקשרתי לדודי פעמים רבות וביקשתי ממנו להביא את ה"דודה" לביקור. הדוד תמיד מצא תירוץ כלשהו לדחות את בקשתי. הוא התלוצץ אתי אך אף פעם לא עשה את מה שביקשתי.

כמה שנים לאחר מכן, הדודה סוף סוף באה לבקרני. כולם שאלו אותי, "מי הגברת הזאת? את מזהה אותה?" לא הצלחתי לנחש. הסתכלתי עליה ובאמת לא ידעתי מי היא.

סבתי אמרה: "זאת אמך". לפתע הבנתי וזיכרון עמום חזר אליי. הדודה היא אכן אמי. הדודה אישרה את זה. התייפחתי.

ואז הבנתי. אמי התגעגעה אליי, אך יכלה לפגוש אותי רק באופן שעשתה זאת בשנים קודם לכן: לראות אותי אך לא להכיר בי, הכול בגלל הרדיפה המתמשכת...

2. נס! אבא התעורר

יום אחד, שנתיים לאחר מכן, סבתא אמרה לי שתיקח אותי לראות את אבי. שמחתי כל כך!

אך כשראיתי אותו הייתי המומה.

אבא היה מלא חבורות. הוא היה רזה מאוד ובקושי בהכרה. הוא לא יכול היה לשמוע. הוא לא זיהה את הוריו – סבי וסבתי. הוא אף לא זיהה אותי. נראה כאילו כל רגע הוא עלול להפסיק לנשום.

נאמר לנו שאבא הוא "חולה נפש" שלא דיבר במשך שנתיים וש"מחלת הנפש" שלו אובחנה רשמית על ידי פסיכיאטר בבית החולים לחולי נפש!

האבא שזכרתי היה איש נורמלי ובריא. מה עשו לו בכלא? העינויים היו בוודאי קשים ביותר! לבי נשבר. באמת נשבר. הרגשתי כאילו נפלתי לתוך קרח והצמרמורת הגיעה עד העצם. רעדתי ללא שליטה.

לא יכולתי להבין את זה. אבא לא אדם רע. הוא חי על פי האמונה ב"אמת-חמלה-סובלנות" כדי להיות אדם טוב. הוא לא ביצע שום פשע, אז מדוע עצרו אותו שוב ושוב והשליכו אותו לכלא? מדוע הוא עונה כל כך קשה עד שהגיע למצב של צמח?!

בסופו של דבר הוא נשלח הביתה רק כשהרופאים כבר חשבו שהוא גוסס. כמה מרושעת היא המק"ס הזאת! כמה ממש אכזרית! באמת חסרת רחמים! בכיתי ללא שליטה. 

הרבה דודות ודודים מתרגלים הקריאו לאבי כל יום מספרי הדאפא. הם שלחו מחשבות נכונות בשבילו. אף שהוא לא יכול היה לשמוע את דבריהם, הם האמינו שהוא יכול. הם נתנו לו תמיכה מתמדת.

יום אחד אבא נכנס לתרדמת. שמתי לב שנראה שהוא מתדרדר. לא היה אף מתרגל בסביבה. סבתא לא יכלה לעשות דבר חוץ מלבכות. אז התיישבתי על המיטה, וכשדמעות זולגות על פניי, חזרתי בקול רם שוב ושוב על הנוסחה לשליחת מחשבות נכונות.

אבא היה בהתקף והתקשה לנשום. המשכתי לחזור שוב ושוב בקול רם על הנוסחה לשליחת מחשבות נכונות, להשמיד כל רוע. גם התחננתי בכל לבי בפני המאסטר להציל את אבי.

לפתע אבי התעורר!

הבנתי שהמאסטר הנכבד הציל את אבי! המאסטר באמת אדיר!

יום אחר יום, תחת השגחתו של המאסטר, אבא השתפר עוד ועוד. בהדרגה הוא חזר להכרה מלאה ובמהרה הבריא!

תודה לך, מאסטר!

3. תקליטור "שן יון" לקשישה קטנה

ישנה מתרגלת עמיתה צעירה שאני קוראת לה "אחות קטנה". נהגנו ללמוד יחד את הפא. כשאמרתי לה שאני רוצה לצאת החוצה לחלק תקליטורים של "שן יון", היא רצתה לבוא גם.

האמת ששתינו היינו מוגבלות מאוד. שתינו פחדנו מאוד. כדי להתכונן היטב, בלילה לפני שהתכוננו לצאת, התאמנו על "המשפטים" שנגיד, ועשינו סימולציות. אני הייתי בתפקיד המתרגל והיא שיחקה אדם מבוגר שאינו מתרגל. התאמנו על זה זמן רב.

ביום המחרת הלכנו לפארק לפי התכנון, כדי לבצע על באמת את מה שהתאמנו עליו. החלטנו שיהיה לנו נוח במחיצת אנשים מבוגרים כמו סבים וסבתות. אך כשמצאנו אשה מסוג זה ופנינו אליה, איבדנו את האומץ ונעשינו ביישניות.

כדי לא לאכזב את המאסטר, ולמען הצלת ישויות חיות, הגשנו לבסוף את התקליטור לגברת זקנה קטנה, שברירית, חולנית ונכה. אפילו אמרנו לה לזכור "פאלון דאפא הוא טוב, אמת-חמלה-סובלנות זה טוב".

לאחר מכן הרגשנו שמחה, והיינו מחוזקות יותר ונמרצות.

כך חילקנו את התקליטורים והבהרנו אמת לפי הפעם הראשונה. הצלחנו לחלק את התקליטור השני, השלישי והרביעי, בזה אחר זה. למעשה, כמה אנשים ביקשו עוד תקליטורים כדי שיוכלו לתת אותם לחברים טובים!

מאותו יום המשכנו ללכת לפארק לחלק תקליטורים של "שן יון". היינו שם לעיתים קרובות כל כך שסבתא אחת הכירה אותנו כל כך טוב שהייתה שואלת כל פעם אם קר לנו ואפילו נתנה לשתינו כובעים חמים. היא הודתה לנו ואמרה שממש נהנתה מהתקליטור שנתנו לה.

הרגשנו שאנחנו משתפרות והדברים נעשים קלים יותר. התחלנו בפארק קטן והמשכנו לרחובות, כשאנו ממשיכות להבהיר את האמת ולחלק את תקליטורי ה"שן יון".

בהתחלה העזנו לפנות רק לאנשים זקנים, אך אחר כך התחלנו לפנות לכל סוגי האנשים בכל גיל. כך הצלחנו לחלק תקליטורי "שן יון" רבים. שמחנו מאוד, כי יכולנו להציל אנשים ולעזור למאסטר לתקן את הפא!

כשאני מסתכלת אחורה על שנות חיי הסוערות, אינני יכולה שלא לחשוב כמה מבורכת אני שהתגלגלתי לתוך משפחתי!

כילדה, הייתי צעירה מדי וחסרת בינה. בגלל שהוריי נרדפו, התרשלתי בטיפוח שלי ולעיתים קרובות התלוננתי שוב ושוב על זה ועל ההוא. אכזבתי את המאסטר פעמים רבות ובצורות רבות, אך המאסטר עדיין שומר עליי!

אני יודעת שבאתי לעולם כדי לקבל את הפא ולטפח. לעולם לא אאכזב את המאסטר! תמיד אלך בעקבות אמת-חמלה-סובלנות ואאמוד כל מחשבה ופעולה שלי מול עקרונות אלו. אני מודה למאסטר על שנתן לי כל כך הרבה הזדמנויות, אעבוד קשה לסלק את כל ההחזקות שלי ולהציל יותר ויותר אנשים, כך שכשהזמן יגיע, אחזור הביתה עם המאסטר.