(Minghui.org)

יום אחד ישבתי ליד המדפסת שלי בחוסר חשק, וחשבתי שאני צריך להדפיס עוד כמות של חומרים להבהרת אמת. לא היה לי מצב רוח, אז במקום לעבוד הסתכלתי פנימה, "למה אני מרגיש מעט התנגדות? האם אני רוצה להפסיק?" הרבה פעמים חשבתי להעביר את האחריויות שלי למישהו אחר.

כשחשבתי על מתרגלים עמיתים שלי, נותרתי אילם. חלקם עדיין במאסר. חלקם מתרחקים ממתרגלים אחרי ששוחררו ממאסר. אחרים נעשו נרפים בטיפוח, או נעשו זקנים מכדי לשאת את העבודה. מה אני יכול לעשות? אין לי ברירה אלא להמשיך. אני יודע מעומק לבי שאני לא יכול להפסיק, ושאני חייב להמשיך להתמיד. דמעות החלו לזרום מעיניי.

שאלתי את עצמי, "מדוע אני בוכה? האם אני חושב שזה לא הוגן? האם אני חושב שעבדתי קשה מדי?" התשובה במידה מסוימת הייתה כן. יותר מכל, הרגשתי עייף, אבל הלב שלי אמר לי שעליי לעמוד בדרישות של המאסטר מבלי להרפות. המשמעות היא שאני צריך לחתור קדימה במרץ.

זרם הדמעות התחזק כשחשבתי על ההתחייבות שלי – כן, אני מטפח של פאלון דאפא. אני צריך למלא את הדרישות של המאסטר ולעשות את שלושת הדברים היטב, אין שום תירוץ.

איחדתי את ידי מול החזה ובקשתי מהמאסטר לברך אותי באמונה חזקה וביציבות כלפי הטיפוח ולאפשר לי לשאת באחריות שלי עם הרבה אומץ לב.

זו אינה משימה קלה לעשות את שלושת הדברים בהתמדה, בבדידות, תחת רדיפה הנמשכת יותר מ- 17 שנה. הסקרנות וההתרגשות שהיו לי בהתחלת הטיפוח נעלמו מזמן. ההתלהבות הראשונית להצלחה התחלפה בתחושה של המחויבות הכבדה להשלים את המשימה שלנו. באנו לעולם הזה משום שנדרנו נדר.

לפעמים אני מפקפק ברמת הסובלנות שלי, אבל יש תמיד קול שאומר לי שחיי נוצרו על ידי הדאפא. עליי לפעול על פי הדרישות של הדאפא. למרות שאני לא מושלם, אני עדיין צריך לתת את הכי טוב שלי, ואין עליי לבזבז זמן יקר.

אני מגלה את רגשותיי כאן בתקווה לעודד את עצמי ואת עמיתיי המתרגלים להמשיך בַהַתמדה במילוי התחייבויותינו.