(Minghui.org)

פעם נודע לי שמתרגל פאלון דאפא אושפז. הרופאים אמרו לבני משפחתו שהוא איבד את התחושה בצד הימני של גופו ושהוא אינו מסוגל לבלוע. הם גם אמרו שטיפול נוסף לא יעזור. משפחתו של המתרגל החליטה לשכן אותו בבית אבות.

חששנו, שהסביבה בבית אבות אינה מתאימה למתרגל דאפא ולכן שני מתרגלים הלכו לבית החולים ודיברו עם אחיו של המתרגל.

הוא אמר לנו, שאחיו אמור להשתחרר מבית החולים ביום שני הבא, ושמיד לאחר מכן הוא יילקח לבית אבות, כיוון שביתו מלוכלך מכדי שיוכל לחיות בו.

אמרתי שאנחנו ננקה את ביתו. הוא שמח מאוד ובסופו של דבר הסכים שלא לשלוח את אחיו לבית אבות.

בדרכנו הביתה דנו בשאלה כיצד נוכל לגייס מתרגלים נוספים לניקיון ביתו.

שוחחנו עם כמה מתרגלים כדי לברר מי יוכל לעזור, אולם כל אחד מהם מצא תירוץ כדי לא לעזור. החלטנו לנקות את הבית בעצמנו.

הסתכלתי פנימה וגיליתי שעדיין יש לי מנטליות של לסמוך על אחרים.

כשהגענו לביתו של המתרגל נדהמנו מאי הסדר ומהלכלוך. אפילו בכיור נותרו שאריות של אוכל.

כשאחיו הבכור הגיע לביתו הוא קרא: ״וואו! כמה שזה נקי, זה נראה כמו בית!״

המתרגל השתחרר מבית החולים למחרת היום וחזר לביתו.

המתאם המקומי ביקש מכמה מקבוצות הלימוד המתקיימות בקרבת ביתו של המתרגל ללכת לביתו וללמוד אצלו את הפא בתורנות.

כשהעליתי את הרעיון בקבוצת הלימוד שלי, מעטים בלבד הסכימו ללכת. היו כאלה שהלכו רק פעם או פעמיים ומצאו תירוצים שונים כדי לא ללכת יותר.

מתרגל אחד אמר, שזהו המתרגל עצמו שהביא על עצמו את הצרות שלו בכך שעשה באופן קבוע דברים שאין על מטפח לעשות.

מתרגל אחר תהה מדוע מתרגלים אחרים, שסבלו בעבר מקארמת מחלה, לא זכו ליחס דומה.

גם בי התחילו לקנן מחשבות ורגשות דומים. בסופו של דבר נרגעתי וחשבתי לעצמי: ״גם אם למטפח הזה יש החסרות, יש לו עדיין הזדמנות לחזור ולטפח בחריצות בדאפא ולהיפטר מהן. אין עלינו לתת לכוחות הישנים לרדוף מתרגלים עמיתים, ועליי לעשות כל דבר כדי לעזור״.

בפעם הראשונה שהגענו לביתו של המתרגל הזה ללימוד פא, סייענו לו לאכול וללמוד ללכת שוב אחרי שסיימנו את הלימוד.

בעת שהאכלנו אותו אוכל ורוק ניגרו מפיו. זה עורר בי בחילה ואפילו הקאתי פעם אחת.

אחרי כן הבנתי שעלי להיפטר מהמנטליות של תחושת דחייה מדברים גסים או מעוררי גועל. כשראיתי אותו בפעם שאחרי כן ניגבתי את הרוק מפיו. אט אט הבחילה שלי נעלמה.

שיתפנו התנסויות כדי לעודד אותו להשתפר. אמרתי לו: ״אתה אוהב לצפות בטלוויזיה ובעבר פעלת שלא כשורה. אתה חייב לזכור שזה אינו האני האמיתי שלך שעושה את הדברים האלה. אלה הגורמים של הכוחות הישנים בממדים אחרים שרודפים אותך. אתה חייב להבין זאת ולא להסכים לקיומם״. הדברים נגעו לליבו ודמעות עלו בעיניו.

יום אחד הלכתי לביתו ללימוד קבוצתי וראיתי אותו מתרגז ורב עם מתרגל אחר.

אחרי הלימוד דיברתי איתו. אמרתי לו: ראיתי מה שעשית היום. אני יודע שלפעמים אנחנו מתרגזים על אחרים. אני חושב שהמתרגל הזה פעל כשורה כשגילה סובלנות רבה כלפיך, אבל אתה לא גילית סובלנות כלפיו. אני מקווה שתפעל טוב יותר בפעם הבאה.

המאסטר אמר:

"אבל אמרנו שכמתרגל אין על אדם להשיב מכה כשמכים אותו או להחזיר כאשר מקללים אותו, אלא לדרוש מעצמו דרישות על פי סטנדרט גבוה." ("ג'ואן פאלון")

אחר כך, שני המתרגלים דיברו זה עם זה, ומאז אותו היום רמת השין-שינג של כל המתרגלים בקבוצות הלימוד שלנו השתפרה בהתמדה.

בריאותו של המתרגל השתפרה פלאים. עכשיו הוא יכול לאכול לבד ומסוגל ללכת כשתומכים בו.

באמצעות הניסיון הזה הצלחתי לשחרר את המנטליות של להתלונן, להיות תלוי באחרים, של חוסר סבלנות, ושל מזגי החם. לעזור לאותו מתרגל שעבר את המבחן הזה היה למעשה לעזור לעצמי.

אם לא היינו מסתכלים כולנו פנימה בכל אותה התקופה, אני בטוח שמצבו של המתרגל הזה היה מחמיר במקום להשתפר!