(Minghui.org)

שיתוף התנסויות נבחרות מוועידת הפא של מינג-הווי בשנת 2018 (מקוצר)

ברכות מאסטר נכבד! ברכות מתרגלים עמיתים! התמזל מזלי להיות כתבת אתר מינג-הווי בנתיבי ללוות את המאסטר בתיקון הפא. אני מרגישה כבוד גדול ושזו הזדמנות נדירה ויוצאת דופן. אני רוצה לכתוב כמה מהבנותיי בתהליך הטיפוח הזה לכבוד המאסטר והמתרגלים העמיתים. מתרגלים עמיתים.

הזדמנות גורלית לכתוב ולקחת חלק בהכשרה

לפני הרבה שנים לקחתי את בתי שהייתה אז בת עשרה כדי להשתתף בסיור האופניים של תלמידים צעירים. בדרך, התרגשתי מאוד מהילדים שהבהירו את האמת לממשלים המקומיים בדרך, ומהתובנות הקטנות שקלטתי מאורחות חייהם. רציתי לכתוב יומן ולאסוף את הסיפורים ואז לשלוח אותם למתרגלים מקומיים. מה שרציתי היה רק לאפשר למתרגלים המקומיים לדעת על התקדמות הילדים. אבל אולי בגלל שכמה מתרגלים חשו שמה שכתבתי היה די מלא חיים, הדפסתי את זה ושלחתי לפרסום באתר מינג-הווי. זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי כתבה לאתר מינג-הווי. בעקרון כתבתי אז כל יום וחשתי שיש לי עוד ועוד, בלי סוף, סיפורים.

מתרגלים מקומיים נסעו למנהטן בכל סוף שבוע כדי להעלות את המודעות באמצעות מצגות עינויים על רדיפת הפאלון דאפא שמבצע המשטר הקומוניסטי. היו כל כך הרבה סיפורים כל יום ולא יכולתי לחכות כדי לכתוב אותם. כשחזרתי הביתה ארגנתי אותם ושלחתי אותם לרשימת האימייל הקבוצתית שלנו. אחר כך מתרגל הציע שאשלח אותם לאתר מינג-הווי, וכך עשיתי. כשראיתי שפרסמו אותם זה עודד אותי במיוחד. אולי הם ראו את הפוטנציאל שלי ואחר כך המליצו שאהיה כתבת קבועה באתר מינג-הווי.

להתרומם ברמה לאחר סילוק ההחזקה של להאשים אחרים

לאחר ש"התזמורת הצועדת טיאן גואו" המקומית יוסדה ב-2006, היא השתתפה ב-20 או 30 תהלוכות כל שנה, ובעיקרון סיקרתי כל תהלוכה. ראיתי שהרבה מתרגלים עם מצלמות הלכו אחרי התזמורת, וקיוויתי שגם הם יכתבו כמה כתבות. אמרתי להם: "צילמתם כמה תמונות, אז תוכלו גם לכתוב כתבה? כך לא אצטרך כל פעם ללכת אחרי התזמורת". אף אחד מהם לא הסכים לכתוב, אז התלוננתי לחברה בתזמורת: "אני לא מבינה את זה, הם רודפים אחרי התזמורת ומצלמים כל כך הרבה תמונות. אחרי שהם חוזרים הם יכולים לעבוד רק עוד קצת ולכתוב כתבה. למה הם לא מוכנים לעשות את זה? זה כל כך מעייף להיות היחידה שעושה את זה". חשבתי שהמתרגלת תפגין סימפטיה כלפיי. מי היה מנחש שהיא תאמר: "פשוט תעשי את זה! מתרגלים אחרים לא נדרו לעשות את זה, אך את נדרת". חשבתי שהמתרגלת מתבדחת, אז רק הבטתי בה, אך כשראיתי את ההבעה הרצינית על פניה, מחשבתי התרוקנה. חשבתי שאולי היא צודקת. לא העזתי לומר דבר. מאותו רגע ואילך פשוט עשיתי את זה בעצמי. נראה שזה מה שאני אמורה לעשות. ואחרי שסילקתי את ההחזקה של להתלונן, הכתבות זרמו חלק מאוד.

כמובן, כשעקבתי אחר התהלוכות בכל מקום במשך כל כך הרבה שנים, לפעמים היו לי מחשבות לעשות הפסקה. לפעמים חשבתי: "הן כולן תהלוכות של 'התזמורת הצועדת טיאן גואו', מה יש עוד לכתוב?" אך תהלוכה אחת שהצטרפתי אליה בעיר שכנה באמת חיזקה אותי מאוד. במשך כל התהלוכה ירד גשם עז, מההתחלה ועד הסוף. כמה קבוצות שהשתתפו בתהלוכה צעדו רק חצי הדרך ואז שפרשו, אך "התזמורת הצועדת טיאן גואו" התעקשה להמשיך עד הסוף. אני גם המשכתי עד הסוף, ואז כתבתי כתבה עשירה בריאיונות שכותרתה "מסע של רוח וגשם, מסע מדהים".

בתהלוכה הייתי במבחן של קארמת מחלה: המחזור שלי זרם כמו מים זורמים. התעקשתי להמשיך עד הסוף וכל גופי היה ספוג בגשם, אך לא היה לי אכפת. גם אם הייתי מכוסה בדם, אף אחד לא יכול היה לראות את זה. בנקודת הסיום, מתרגלים עמיתים היו ספוגי מים, אך ראיתי שכולם היו במצב רוח טוב וצחקו. שתי מילים עברו במחשבתי "נדיר" ו"יוצא מן הכלל". לפתע עבר רעד בכל גופי. מיד הוצאתי את הטלפון וצילמתי את התמונה האחרונה מהתהלוכה. אחרי שחזרתי הביתה, ראיתי שהתמונה האחרונה הזאת הייתה מלאה בפאלונים. התרגשתי עד דמעות ועשיתי הא-שי למאסטר: "תודה לך מאסטר על החיזוק שלך". מבחן קארמת המחלה שנמשך כבר שישה חודשים הסתיים לאחר התהלוכה, והמחזור שלי חזר להיות נורמלי. מאז, לא משנה אם יש רוח, גשם או סופת שלג, אני ממלאה את חובתי ומדווחת על כל התהלוכות.

החוכמה מגיעה מהפא

ביום שאחרי ועידת הפא בניו יורק 2014 ב-13 במאי הייתה תהלוכה גדולה. בגלל שזה היה באמצע השבוע, התהלוכה עברה דרך מרכז העיר היכן שהיו חברות גדולות רבות. הוטל עליי לעשות את הכתבה הראשית. חשבתי: "זה מספיק קשה במשך "שן יון" כשכל כך הרבה כתבים מחפשים את האנשים שבזרם המרכזי של החברה כדי לראיין אותם. איך אמצא ברחוב אנשים מהזרם המרכזי? מה עליי לעשות?" הייתה לי רק מחשבה אחת: "אבקש עזרה מהמאסטר".

הלכתי בעקבות התהלוכה עד פינת הרחוב הראשונה וראיתי גבר לבוש ללא רבב עומד שם, מסתכל על התהלוכה ומחייך. העזתי לשאול אותו כמה דברים. הוא הגיב אליי בחום והסכים להתראיין. הדבר הראשון שהוא אמר לי היה: "התהלוכה הזאת [פאלון גונג] כל כך יפה ומרהיבה. אני מרגיש כאילו היא מפיחה אוויר נקי לתוך ניו יורק". בסוף הוא סיפר לי שהוא סגן הנציג של המשלחת הקבועה של אחת המדינות לאו"ם. זה עודד אותי מאוד. חשתי שהמאסטר שלח את האיש זה ישר אליי להגביר את אמונתי. לאחר מכן כבר לא חשתי הסתייגות, וכל הראיונות העוקבים הלכו בצורה חלקה מאוד. אחת אחרי השנייה, דמויות מהזרם המרכזי בחברה המשיכו להופיע בדרכי.

ראיתי איש מגונדר שהיה מוקף מאבטחים עומד בצד הכביש ונראה שהוא מתכונן להיכנס לבניין משרדים. כמה עיתונאים מניו יורק אמרו לי מי הוא, ושהם לא מצליחים להתקרב אליו מספיק כדי לראיין אותו. אולי בגלל שלא ידעתי מי הוא, לקחתי פרח לוטוס והגשתי לו. הוא הוציא מכיסו פרח לוטוס אחר ואמר: "כבר יש לי אחד". שאלתי אותו מה הוא חושב על התהלוכה. הוא אמר שהוא לא מכיר את הרקע לתהלוכה, אבל המזכירה שלו קיבלה כמה חומרים על התהלוכה. הוא אמר שהוא יקרא אותם כשיחזור למשרדו ושהוא ומזכירתו ישוחחו על הנושא אחר הצהריים. מאוחר יותר מתרגל מניו יורק סיפר לי שהאיש הוא ביליונר מפורסם, ושעיתונאים רבים מניו יורק רצו לראיין אותו ללא הצלחה. הבנתי שזה לא בגלל שאני בעלת יכולת מיוחדת [שהצלחתי לגשת אליו], אלא בגלל שלא הכרתי אותו, אז לא היו לי שום מושגים כשנגשתי לראיין אותו. המאסטר נתן לי את ההזדמנות.

להיות אסירת תודה לקחת חלק בדיווח

המאסטר אמר פעם למתרגלים במדיה (לא מילים מדויקות) שהמפלגה הקומוניסטית הכי מפחדת מהאירועים של תלמידי הדאפא, ושכל כתבה על אירועים אלו מזעזעת את המפלגה כמו פצצת אטום. זה הזכיר לי איזה אפקט ענקי יש לדיווחים שלנו, ולא משנה כמה זה קשה או מעייף, אני לא מרגישה שזה קשה או מעייף כלל. אני מרגישה שזה באמת קדוש, וזה כבוד גדול לקחת חלק ככתבת.

זמן קצר לאחר שנעשיתי כתבת מינג-הווי, קיבלתי משימה לדווח כל שנה על ועידות פא בין לאומיות באזורים שונים. אני זוכרת שנה אחת כשבני היה עדיין קטן ולקחתי אותו לתהלוכה ואז חזרה לבית המלון. בעלי היה עסוק בכתבה על הוועידה ואני עשיתי אחת על התהלוכה. אחרי שסיימנו לכתוב את הכתבות, גילינו שהבן שלנו נרדם במיטתו, ולצידו הייתה חבילה של אטריות אינסטנט שהוא כרסם. רק אז שמנו לב שלא נתנו לו ארוחת ערב. מאוחר יותר התחלתי להתלונן קצת. עדיין הסכמתי למלא משימות אך הייתה לי תרעומת מסוימת בפנים: "למה הם לא יכולים למצוא כתב מארה"ב לסקר את זה? במקום זאת הם גורמים לי לסחוב מחשב נייד ממדינה אחרת ולהסתובב בכל מקום". מאוחר יותר נזכרתי במילים שהמתרגלת אמרה לי... שנדרתי נדר לסקר את האירועים האלו. הוארתי לכך שניתן לי הכבוד לקחת חלק על ידי דיווח בזמן תקופה קדושה כזו של ועידת פא. זהו הכבוד שהמאסטר נתן לתלמידים שלו. עליי להיות אסירת תודה, אז איך יכולה להיות לי תרעומת? לאחר שהוארתי לזה, לא משנה מה הוטל עליי לעשות בכל ועידת פא, עשיתי זאת עם לב אסיר תודה, וכל שעשיתי יותר, הנתיב נעשה רחב יותר.

להכשיר כתבים חדשים

סיקרתי תהלוכות במשך יותר מעשור, ולפעמים לא הרגשתי נלהבת או אנרגטית כמו קודם. התחלתי לתהות: "האם הזדקנתי ואינני עומדת בקצב?" בזמן הראיונות זה היה אותו הדבר. לא היו לי רעיונות חדשים. לפעמים חשבתי לפרוש ולתת למישהו צעיר יותר לעשות זאת. מצב המחשבה הזה גרמה לי לחוסר יוזמה למצוא חדשות או לעשות ראיונות, והשלמתי בפסיביות דיווחי אירועים, כאילו אני רק מבצעת משימה. מאוחר יותר למדתי את "הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק ב-2015", והשאלה והתשובה העניקו לי הבנה חדשה.

תלמיד: המאסטר ביקש מחברת התקשורת שלנו ללמוד מה"שן יון", אבל ההנהלה שלנו אמרה שהמבַצעים של ה"שן יון" הם צעירים ומוכשרים בעוד שאנחנו זקנים וחסרי ניסיון, אז המצבים שונים.

המאסטר: (כולם צוחקים) "ללמוד מה"שן יון" משמעו ללמוד משיטת הניהול שלו ומהדברים שהפכו אותו להצלחה. האם זה לא מה שאתם אמורים ללמוד? המבַצעים של ה"שן יון" הם צעירים משום שזה מה שנדרש. מי אי פעם אמר שתלמידי הדאפא יכולים לטפח היטב רק אם הם צעירים? אתם לא מבַצעים [של אמנויות במה], אז הדברים האלה לא צריכים להוות בעיה. אל תמציאו תירוצים לזה שאינכם עושים את הדברים שתלמיד דאפא צריך לעשות." ("הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק ב-2015")

הוארתי לכך שאנחנו המתרגלים הוותיקים עדיין צריכים להמשיך, וכתבים חדשים גם זקוקים לנו כדי להכשיר אותם. בגלל שהיו כל כך הרבה אירועים לא יכולתי לסקר את הכול... בסוף שבוע אחד היו לנו כמה אירועים באותו הזמן, היו סיפורים מכל אתר תיירות, וכל סיפור טיפוח של מתרגל היה חלק מההיסטוריה הזאת. כל כך הרבה מהדברים האלו חלפו מבלי להיות מתועדים. כך שהיה צריך להכשיר כתב חדש.בגלל יש דרישות מיוחדות לכתבי מינג-הווי, עודדתי והכשרתי שני מתנדבים מקומיים. כשהיו אירועים רבים, ביקשתי מאחד מהם לסקר אירוע אחד.

להכשיר כתב זה לא קל, ולאפשר לו או לה להתמיד לעשות כתבות זה אפילו קשה יותר. כתבת חדשה אחת הסכימה פעם לסקר תהלוכה של התזמורת הצועדת טיאן גואו, ואני הייתי אמורה לסקר אירוע אחר. כשראיתי שהיא הגישה את הכתבה שלה ב-4 לפנות בוקר, אמרתי רק: "תודה לך על העבודה הקשה שלך". היא אמרה: "הייתה לי עבודה למחרת, אז אם לא הייתי ממהרת לעשות זאת זה כבר לא היה חדשות. אפילו שלקראת הסוף הרגשתי בחילה, המשכתי עד שסיימתי". התרגשתי מאוד כששמעתי את זה. עשיתי את העבודה הזאת במשך כל כך הרבה שנים ואף פעם לא ראיתי מתרגל המתייחס באמת לכתבות האלו כאל דיווח חדשותי. לעתים קרובות מתחתי את הגשת הכתבה עד ליום המחרת. זה גם הראה את ההבדל בין הטיפוח שלי לבין זה של המתרגלת העמיתה הזו.

שיבחתי אותה מאוד. בסוף היא אמרה: "למעשה, בגלל שהזמן הזה היה קשה כל כך, רציתי במקור לומר לך שזו הפעם האחרונה שאעזור לך לעשות את זה. אבל עכשיו את משבחת אותי כל כך, אני לא מעיזה להגיד שלא אעשה את זה".

המקרה הזה גרם לי לחשוב על המתאם של צוות הכתבים שלנו מעבר לים. המתאם אף פעם לא מתח עלינו בקורת ותמיד שיבח אותנו. השיטה הזאת[של הניהול] עזרה לנו להתמיד בעבודה.

הכתוב למעלה הן כמה מההבנות שלי שהשגתי דרך התהליך של להיות כתבת במינג-הווי. אם יש דבר שאינו ראוי, אנא הצביעו על כך.

תודה לך מאסטר! תודה לכולכם!