(Minghui.org)
האם היו בסין העתיקה מאסטרים של מוסיקה ווקאלית? אנשים רבים אולי מפקפקים בכך. במחשבתם של האנשים המודרניים, שירת ה"בל קנטו" הגיעה מהמערב והיא מדגישה את ההגייה המדויקת ואת האפקטים התנודתיים. בסין העתיקה לא הייתה שום תיאוריה ווקאלית, כך שאנשים יכולים לחשוב שהיו מאסטרים ווקאלים רק במערב. למעשה, בסין הקדומה היו דווקא לא מעט מאסטרים ווקאלים דגולים.
שושלת טאנג הייתה גולת הכותרת של התרבות הסינית המסורתית. בצ'אנג אן, בירת שושלת טאנג, היו זמרים בעלי שם רבים. שו יונג-שין הייתה אחת מהם.
על-פי הספר "רשומות יואה-פו (Yuefu)" שנכתב על-ידי דואן אן-ג'יֶה (Duan Anjie) בתקופת שושלת טאנג, שו יונג-שין הייתה טובה בשירה ובריקוד כבר בילדותה. באחד הימים, במהלך פסטיבל צ'ונג יאנג, היא שרה על ראש ההר ואנשים במרחק עשרות קילומטרים הצליחו לשמוע אותה. בעקבות אירוע זה היא התפרסמה ונבחרה לזמרת בחצר המלכות, ואפילו עד היום מספרים אודותיה בעיירת מגוריה סיפורי עם. ראש ההר ממנו היא שרה מוכר כ"פסגת היופי".
באחת השנים, הקיסר טאנג שואן-זונג ערך משתה לנתיניו בארמון צ'ין-ג'נג ועשרת אלפים בני אדם השתתפו במשתה. היה כל כך רועש שהמוסיקה מן הבמה לא נשמעה והרעש הרגיז את קיסר טאנג. הוא עמד לחזור לארמונו כשהסריס גאו לי-שי העלה רעיון: להזמין את שו יונג-שין לשיר שיר, כדי שכולם ישתתקו. וכך היה, כאשר שו שרה, האנשים הרעשנים השתתקו מיד. קולה של שו נסק מעלה לשמים: "כל הקהל היה שקט כאילו אף אדם לא היה שם". השירה שלה נגעה בכולם: "אנשים מאושרים הפכו ליותר אמיצים ואנשים עצובים הפכו לפחות מודאגים", נאמר.
כולנו יודעים שאנשים רגילים שרים עם קולם המקורי. בהשוואה לשירת "בל קנטו", קולות מקוריים הם חלשים ובאיכות ירודה; נדרש להגביר את עוצמתם כדי שישמעו בקהל. השיטות אותן אימצו זמרים מקצועיים אפשרו לשמוע את קולם המוגבר אפילו במושבים המרוחקים ביותר של האולם. כששו יונג-שין שרה מראש ההר, אנשים הצליחו לשמוע אותה במרחק קילומטרים רבים. כשהיא שרה בארמון צ'ין-ג'נג, יותר מעשרת אלפים איש הצליחו לשמוע אותה, כנראה הייתה לה שליטה מעולה בטכניקות שירה.
טווח קולה של שו היה רחב ביותר, אפילו יותר מזה של מרבית כלי הנגינה. פעם אחת הקיסר טאנג שואן-דזונג ערך תחרות בין לי מו לשו יונג-שין. לי מו היה וירטואוז בנגינת חליל והוא הצליח לנגן עשרות טונים שונים. כשהטונים של החליל הגיעו לגובהם המקסימאלי, הזמרים בדרך כלל לא הצליחו להמשיך הלאה. אך כשלי ליווה את שו, היא הפיקה טונים גבוהים בזה אחר זה. היא שרה עשרות שירים וחלילו של לי מו לא הצליח להגיע לטון גבוה יותר מקולה. לבסוף התנפץ חלילו של לי מו.
בספר "אנקודוטות של תקופות טיאן-באו וקאי-יואן" כתוב שאף לא אחד מהכלים המוסיאליים נשמע טוב יותר משירתה של שו". אפילו הקיסר טאנג, שהיה מבין גדול, שיבח מאוד את שירתה: "שירתה של גברת זו שווה אלפי מטבעות זהב".
מלבד שו יונג-שין היו גם מאסטרים ווקאליים אחרים בתקופת שושלת טאנג. הם כוללים את לי גווי-ניאן (Li Guinian) שהייתה זמרת מפורסמת בחצר המלכות, ואת ניאן נו ((Nian Nu שהיה זמר מפורסם בתקופת טיאן-באו.
כיצד נשמעו הווקאליסטים הדגולים האלו? כיום איננו יכולים לדעת. אבל דבר אחד בטוח: טכניקות הקול שלהם היו מעולות. ב"רשומות יואה-פו", הוזכרה חשיבות השימוש בצ'י בשירה. נאמר שם: "על הזמר להסדיר את הצ'י לפני שהוא שר". והוא גם מציין: "צ'י צריך להגיע מהבטן התחתונה". ווקאליסטים מודרניים הסבירו שעל הנשימה להגיע מהדאן-טיאן (שדה הדאן הנמצא בבטן התחתונה).
לאנשים הקדמונים הייתה אמרה: "צ'י הוא מקור הקול, והוא המרכיב המוביל לצליל טוב". בספר "רשומות גו-וו" מאת וואנג דה-הוי ושו ראן-גֶ'נג, מתקופת שושלת צ'ינג נאמר: "כדי לשיר שיר, צריך לתפוס היטב את ארבעת הטונים. הצעד המהותי הוא טיפוח הצ'י". אנשים קדמונים הדגישו את הצ'י בשירה. הצ'י עליו הם דיברו לא התייחס רק לנשימה אלא גם לגורמים נרחבים יותר. הם בדרך כלל התייחסו לצ'י כאנרגיה של גוף האדם ואנרגיה שבין שמים לארץ. החוזק והצ'י שבהם משתמשים בשירה משלימים זה את זה. אנשים קדמונים שילבו בשירה את טיפוח הלב, הנשימה והנפש. כך שצ'י מהדאן-טיאן לא היה רק נשימה. נקודה זאת נתמכת על-ידי העובדה שזמרי אופרה מודרניים רבים מתרגלים גם צ'יגונג. אפשר לומר שאמנויות סיניות קוליות עתיקות היו קשורות באופן הדוק לטיפוח סיני מסורתי, ושהן היו דומות לתיאוריות הווקאליות המערביות אך שילבו גם מרכיבים אתניים ותרבותיים ייחודיים.
ווקאליסטים דגולים אחרים בשושלת טאנג כללו את ג'אנג הונג-הונג, הא מאן, קאנג קון-לון, דואן שאן-בן, הא הואי-ג'י, לי גואה-נר, צאו גאנג, וויי צ'י-צ'ינג ווואנג מנו. כמובן שגם בשושלות אחרות היו ווקאליסטים מצוינים. היות ששושלת טאנג נהייתה פסגת תפארתה של התרבות הסינית, היו לה ווקאליסטים דגולים רבים . . בתקופות מודרניות, במיוחד במהלך חמישים השנים האחרונות, השירה הסינית האמנותית ניזוקה באופן חמור. זהו חוסר מזל מצער, אבל לשמחתנו, התחרות הכלל עולמית לשירה ווקאלית סינית, ומסע ההופעות העולמי של להקת האמנויות השמימיות המחייה את נשמת התרבות הסינית המסורתית, יאפשרו ליותר אנשים להיות מודעים לאמנויות ווקאליות סיניות מסורתיות ולהחיות אותן.