(Minghui.org)

נדמה ששנת 2017 עברה כהרף עין. מתרגלת אחת אמרה שהיא לא בזבזה דקה אחת לאחר שהחלה לעבוד בחברת התקשורת בשנה שעברה. הבענו הערכה על כך שהיא הצילה ישויות חיות ומילאה את הנדרים הפרהיסטוריים שלה. כשהסתכלתי על הטיפוח שלי בשנה החולפת, לעומת זאת, ראיתי את חמלתו האינסופית של המאסטר והצטערתי שהתרשלתי.

המאסטר נושא את חוסר הנוחות שלי

בשתי הזדמנויות בשנה החולפת חוויתי קארמת מחלה. למרות שהקארמה לא הופיעה באופן ברור על פני השטח או נמשכה זמן רב, החומרים הרעים מהממדים האחרים היו עצומים. בקושי עברתי את זה, אף על פי שמתרגלים אחרים שלחו מחשבות נכונות עבורי ושהמאסטר נשא את הסבל עבורי.

היה זה חודש יולי ובדיוק לפני מצעד שהיה מתוכנן בקלגרי, קנדה, כשארבע מורסות הופיעו על כף רגלי, והקשו עליי ללכת. היו לי גם 13 מורסות על הזרועות, שהגירו מוגלה ללא הפסק וכאבו מאד. בקושי יכולתי להרים משהו. קשרי הלימפה בבתי השחי שלי ובמפשעה היו נפוחים וכואבים נורא. איזשהו חומר שלילי מממדים אחרים לחץ עלי מלמעלה. חשתי חסרת תקווה ומפוחדת.

בעלי, שגם הוא מתרגל, ביקש ממני להסתכל פנימה ולגלות את ההחסרות שלי ואיפה נתתי לכוחות הישנים לנצל אותי. מעולם לא חוויתי קארמת מחלה כזו בכל הזמן שתרגלתי פאלון דאפא.

מתרגל אחד העיר שהייתה בי קנאה ושלא יישמתי בפועל את מה שלמדתי מהפא. מילים אלו חדרו לליבי וגדעו את היהירות שלי. לפני כן חשבתי שטיפחתי די טוב אבל עכשיו הבנתי שבעצם טיפחתי גרוע.

חשתי כאב עצום בזמן שעשיתי את התרגיל השני מול תמונתו של המאסטר. בכיתי והרגשתי שהטיפוח הוא קשה מדי ושהמצוקה הזו גדולה מנשוא עבורי.

בעלי עודד אותי והחלטתי ללכת למצעד למרות הכאב. ציטטתי את הפא בעל פה, ושלחתי מחשבות נכונות ללא הפסקה. אמרתי לעצמי שאוכל להשתתף במצעד [בתזמורת הצועדת טיאן גואו] עם חיזוק מהמאסטר. אחרי הכל, זו המשימה של תלמידת דאפא להציל ישויות חיות, והכוחות הישנים לא יעזו להפריע.

לפני שהמצעד החל חזרתי ללא הרף בלבי על שירו של המאסטר:

"המואר הגדול אינו פוחד מסבל רצונו מחושל מוצק כיהלום ללא החזקה לחיים או למוות הולך בדרך תיקון הפא בגלוי ובאצילות" ("מחשבות נכונות ופעולות נכונות", "הונג יין II")

כשהמצעד החל לא היה לי עוד כאב בגופי - המאסטר חיזק אותי. אך כשהמצעד הסתיים הכאב חזר, ולא רציתי להשתתף בעוד מופע כי הכאב היה כמעט בלתי נסבל. עם זאת, המתאם של התזמורת הצועדת אמר שאין מי שיחליף אותי.

הבנתי שזה בוודאי תוכנן על ידי המאסטר. אמרי למאסטר בלבי: ״אני שוגה כשאני מפחדת מקושי. אני אנגן בתזמורת.״ אז צלעתי לכיכר של ההופעה מרחק רחובות ספורים. בטיסה חזרה מקנדה ישנתי ושכחתי את הכאב. כשהגעתי הביתה חזרתי לעצמי לגמרי.

כמה ימים מאוחר יותר היה לי חלום ברור שבו ראיתי את המאסטר נושא את הקושי העצום עבורי בממד אחר, ובכיתי. לבי כאב כשהתעוררתי. ייחלתי שהחלום לא יהיה נכון, אבל מה שחלמתי באמת קרה. זה היה כל כך ברור בחלום. מתרגלים תמיד אמרו או כתבו שעלינו להוקיר את המאסטר שנושא סבל עבורנו. הצטערתי שהמאסטר היה צריך לסבול בשבילי בגלל שהתרשלתי וחיפשתי נוחות בטיפוח.

בדצמבר הייתה לי עוד התקפה של קארמת מחלה. שלפוחיות הופיעו בפי, בגרוני ועל לשוני והיו מאד מכאיבות. הרגשתי סחרחורת והשתעלתי. לא יכולתי לאכול. שתיתי רק מים במשך השבוע הראשון, ונוזלים אחרים בשבוע השני.

הפעם מחשבתי הייתה צלולה. ידעתי שהייתה זו הפרעה של הרוע. כדי לשלול את התכנונים של הכוחות הישנים הפסקתי לגמרי להכיר בכל אי נוחות. זה היה בזמן הקידום של ה"שן יון" והחלטתי לעבוד אפילו קשה יותר. יצאתי לתלות ערכות קידום על דלתות של בתים מהבוקר עד הערב. היה עליי לעלות בשיפוע תלול והרגשתי סחרחורת, אבל לא חשבתי על כך. לקחתי הפסקה קצרה והמשכתי ללכת. שבועיים אחר כך החלמתי.

הבנתי שהטוב ביותר הוא לא להכיר בקארמת המחלה כשהיא תוקפת אותי ורק לעשות מה שהיה עליי לעשות. בו זמנית, עליי ללמוד את הפא יותר, לשלוח מחשבות נכונות כדי לפורר את הרדיפה המרושעת, להסתכל פנימה ולתקן כל מה שאינו ישר במחשבתי. אין עליי להסתכל בפסיביות פנימה ולקבל את הרדיפה, כי המאסטר ביקש מאיתנו לא להכיר אפילו בקיום של הכוחות הישנים. כשמתרגלים עושים את שלושת הדברים היטב הרוע לא מעז לרדוף אותנו.

שינון הפא עזר לי לצאת מדיכאון

קארמת המחלה גם פגעה ביכולתי לעבוד. כאשת מכירות לא יכולתי לעשות שיחות טלפון. קול בראשי אמר לי שוב ושוב: ״זה משעמם לעשות שיחות טלפון. העבודה הזו כל כך משעממת״. כתוצאה מכך לא עשיתי הרבה מכירות בתקופה ההיא.

גם לא הגעתי לחזרות של התזמורת הצועדת. שוב אמר קול בראשי: ״עם כאלה מכירות עלובות, איך את מעזה לבזבז זמן על חזרות? עליי לעזוב את התזמורת.״

ידעתי שהייתה זו הפרעה ומבחן עבורי, לכן שלחתי מחשבות נכונות כדי לשלול אותה ולמדתי את הפא יותר מדי יום. לפעמים הרגשתי שאני לא מספיק חזקה כדי להתגבר על המצוקה, אז החלטתי ללמוד את הפא בעל פה. חוץ מללמוד את הפא עם מתרגלים, שיננתי את הפא מדי יום. התגברתי על עייפות, נמנום, החזקה לעשיית דברים מהר כדי להשיג תוצאות, וכל מיני הפרעות אחרות. הייתה לי רק מחשבה אחת: עלי לשנן את כל הספר ולהיטמע בפא.

הפא הציג בפני שכבות של משמעויות כששיננתי אותו. למשל, כששיננתי את הפסקה הזאת:

״…הסיבה הבסיסית לכך שאדם לא יכול להשיג שקט אינה עניין של טכניקות, ולא שקיימת יכולת ייחודית כלשהי, אלא זה שהמחשבה שלך ולבך אינם נקיים.״ (ג׳ואן פאלון)

הבנתי שהמאסטר אומר לי: ״המחשבה שלך ולבך אינם נקיים.״ המאסטר השתמש במילה ״נקי״ ולא ״שקט״ כמו שחשבתי שהתכוון. הבנתי שרק כשמתרגלים עוזבים החזקות ותשוקות, וכשליבם נעשה נקי, הם יכולים להשיג שקט.

כששיננתי את הפא, בחנתי כל מחשבה ומחשבה שלי.

אחרי הוועידה בניו יורק השנה שמעתי כל מיני הערות ממתרגלים. הבנתי שתקופת תיקון הפא יכולה להימשך זמן רב. מחשבה חלפה במוחי שעליי להירגע מעט ושאני לא חייבת לעבוד כל כך קשה. בגלל שלא ניקיתי את מחשבה הזו בזמן, הכוחות הישנים ניצלו את ההחסרה שלי.

באמצעות שינון הפא הבנתי שמה שמאחורי כל ההחזקות האנושיות שלי ומאחורי הלב האנושי שלי זה אנוכיות. ציפיתי לסוף תקופת תיקון הפא כי הייתה לי החזקה לתרומה שלי, ולקשיים שעברתי בשנים הרבות האחרונות. חשבתי שתקופת תיקון הפא תסתיים בקרוב, ולכן עבדתי בחריצות ונראיתי כאילו אני מטפחת בחריצות.

למעשה הייתה לי החזקה לשלמות המלאה, לכן אמדתי את מצב הטיפוח שלי לפי הקריטריון של כמה עבודת דאפא עשיתי, כמה למדתי את הפא, כמה ישויות חיות הצלתי, או לכמה פרוייקטים של דאפא הצטרפתי. עשיתי את כל הדברים האלה מתוך תחושה כוזבת של מטרה. כמובן, הכוחות הישנים יכלו להפריע לי בקלות.

כשמצאתי את ההחזקות הבסיסיות שלי התחלתי לתקן אותן ובהדרגה נפטרתי מהדיכאון שאליו נפלתי.

כדי להיפטר מהאנוכיות שלי ניסיתי לזהות את המטרה שלי בעשיית דברים: האם עבדתי כדי לאמת את הפא או כדי לאמת את עצמי? האם עשיתי דברים כדי להיות בהרמוניה עם מה שהמאסטר רצה או כדי לספק את הצרכים האנוכיים שלי? כשתיקנתי את החשיבה שלי ניסיתי בכנות להשלים פרויקט באותה דרך שהייתי משלימה את הדברים של עצמי.

למשל, כשמקום העבודה שלי ערך פעילות ניסיתי לגרום ליותר אנשים להשתתף, במקום רק להתמקד בעשיית העבודה שלי היטב. במקום לחכות באופן פסיבי למשימות, נטלתי יוזמה לקחת על עצמי יותר עבודה. המאסטר פתח את החוכמה שלי כששחררתי את האני שלי.

אחד מהלקוחות שלי תרם 400 מתנות לחברה. במאמץ משולב הצלחנו להזמין 400 איש למסיבת סוף השנה של החברה ללא קושי מיוחד. הבהרנו את האמת לאותם אנשים, וחלקם קנו כרטיסים ל"שן יון".

בעבר כשראיתי קונפליקט בין שני חברים לעבודה הייתי שופטת מי צודק ומי טועה על סמך המושגים שלי. הייתי אפילו כופה על אחרים את ההבנות שלי. עכשיו אני זוכרת לעתים קרובות את מילותיו של המורה:

"אלוהויות רואות עניינים מתוך המצב הכולל ובאופן רב-ממדי בעוד בני אדם רואים רק דברים על פני השטח. לפעמים, תלמידי דאפא נמצאים לידי; לגבי כל מחשבה וכל רעיון שלך, ולגבי ההתנהגות שלך, אני כלל לא מסתכל על פני השטח שלך או על הפעולות שלך, אלא על הכוונה האמיתית שלך. אני מסתכל על מה שהמחשבה האמיתית שלך חושבת ועושה במהות שלה. בתהליך הזה, למרות שמה שמתבטא על פני השטח הוא ההתנהגות שלך, שעליה אתה צריך לקחת אחריות, אבל עדיין, אני מסתכל על המהות שלך." ("הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק ביום השנה העשרים וחמישה להוראת הדאפא”)

הבנתי איך ישויות גבוהות מסתכלות על דברים. כל מה שקרה מסביבי הזכיר לי למעשה לטפח ולהוקיר את ההזדמנויות לטיפוח. כששחררתי את ה״אני״ חוויתי את הסרת האנוכיות וטיפחתי את מצב החמלה יותר לעומק.

אני מוקירה עכשיו כל אחד מחבריי לעבודה, כשאני מביטה בהם עם המחשבה שאנחנו מצילים ישויות חיות כגוף אחד. אני מוקירה את זה שהמאסטר שלח מתרגלים להצטרף לפרויקט שלנו כדי שהוא יוכל להתקדם מהר יותר. אני לא תוקפת מתרגלים אחרים כשהמחשבות או ההתנהגות שלהם לא מתאימים לשלי. הרעיונות שלי והיכולות שלי אינם חשובים. כל עוד המחשבות או הפעולות שלהם מועילים בהצלת ישויות חיות, אני משחררת את שלי מיד. אני לא קשורה לכמה הרעיון שלי טוב או כמה עשיתי.

גיליתי שככל שאני משחררת את העצמי, הנתיב שלי הופך לרחב יותר, ויותר כוחות שמימיים מוצגים בפניי. זה אולי הוא המצב של חופש מה״עצמי״.