(Minghui.org)

ביליתי שבוע ימים בשינון ה"לון יו" החדש של המאסטר, ואז עוד חודש ללמוד אותו ביסודיות כדי להבין את המשמעות מאחורי כל מילה ומשפט.

הכנסת ה"לון יו" לתוך זיכרוני עזרה לי להבין באמת מָה שהמאסטר אמר ב"עצת אזהרה":

"אם כל אחד ואחת מכם יוכלו להבין את הפא מעומק הלב, אז זו תהיה התבטאות של הפא שעוצמתו ללא גבולות." ("עצת הזהרה", "יסודות להתקדמות במרץ")

אם נוכל באמת שהפא יהיה בתוך הלב שלנו, אז המאסטר יוכל לעזור לנו בכל דבר.

כשהתחלתי לראשונה לתרגל פאלון דאפא (הידוע גם כפאלון גונג), לא חשבתי לבקש את עזרתו של המאסטר כשהתנסיתי בקשיים. אבל כשהבנתי שאנחנו צריכים לעשות זאת, קבעתי חוק לעצמי: לתת למאסטר דו"ח יומי על התקדמות הטיפוח שלי, לומר אם עשיתי טעות ולהבטיח למאסטר שאתקן אותה.

אני מתרגלת פאלון דאפא יותר מ-10 שנים וזכיתי לתועלות רבות מכך שאני מערבת באופן קבוע את המאסטר בחיי.

לשמור על מחשבות נכונות בשעה שאני משוחחת עם אנשים

לבי כואב כשאני קוראת באתר מינג-הווי מאמרים המדווחים לנו על מתרגלי דאפא הנעצרים, מורשעים ומעונים.

לעתים קרובות אני שולחת מחשבות נכונות עם דמעות, מקווה שהמתרגלים האלה ישתמשו במחשבות הנכונות שלהם לשלול את הרדיפה. עלינו באמת להשתמש ביכולות העל טבעיות שלנו שבעזרתן, אומר המאסטר, כל אחד ואחד צריך לשלול את הרדיפה.

בכל פעם שאני משוחחת עם אנשים על הדאפא או תולה כרזות של דאפא בלילה, אם אני מחזיקה במושג הזעיר ביותר של פחד, אני מזכירה לעצמי שהמאסטר לצדי, כך שאף אחד לא יעז לפגוע בי.

פעם אחת, חילקתי חומרי מידע כששמעתי מישהו צועק בתוקפנות: "עצרי! עמדי במקום! האם את מחלקת חומרי פאלון גונג?"

נכנסתי לרגע לפניקה, אבל אז אמרתי במהירות למאסטר בלבי: "תודה לך מאסטר ששלחת לכאן מישהו עם יחסים קארמתים כדי שאוכל להציל אותו".

אמרתי לאותו אדם: "אכן כן! אתה רוצה אחד?"

נראה שהיחס שלו השתנה והוא ענה: "כן, כן, אני פשוט אוהב לקרוא חומרי פאלון גונג".

הצעתי לו את חוברת "תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית", תקליטור וחומרים אחרים.

הוא שם בתשומת לב את כל הדברים בתיק שלו ואמר לי: "אני אלך עכשיו הביתה לקרוא וליהנות ממה שנתת לי".

נראה שההתלהבות שלו השפיעה על אנשים אחרים שנקרו למקום והם קיבלו ממני גם כן חומרי דאפא. היו כאלה שאפילו הסכימו לפרוש מהמק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית).

פעם אחרת בעודי על האופניים שלי ממתינה לרמזור שיתחלף בצומת, הבחנתי בגבר בגיל העמידה לבוש היטב הולך לקראתי. נתתי לו עותק של "תשעת הדיונים".

הוא החל לכעוס, תפס בכידון של האופניים וצעק: "אל תחשבי אפילו לברוח. את מעזה לחלק את החומר הזה לאור היום? את נגד הממשלה, נגד המפלגה ונגד סין".

שלחתי מחשבות נכונות חזקות כדי לסלק את הרוע האוחז בו בממדים אחרים. כמו כן התחננתי למאסטר להציל את הנשמה המסכנה.

האדם שהיה אתו שמע את הצעקות, ניגש, ובקול שקט ורגוע אמר: "אני מחפש את החוברת הזאת. בבקשה תני לי אותה".

כשהאיש ראה את החבר שלו לוקח את החוברת, הוא אמר לי: "גם אני רוצה עותק אחד. בבקשה".

חיפשתי בתרמיל הגב שלי ונתתי לו חוברת.

התגברות על מצוקות במשפחה

בני כבר מבוגר עכשיו ויש לו משפחה משלו, כך שאני חיה לבדי במשך שנים רבות. זה אפשר לי לצאת ולאמת את הפא ללא כל מעצורים.

אולם ב-2012 אבחנו מחלת לב אצל אמי והיה לה שבץ. היא שאלה אותי אם אוכל לבוא לגור איתה ולטפל בה.

יש לי אחות גדולה יותר גם היא במצב בריאות עלוב שתרמה 500 יואן כל חודש מקצבת הפנסיה שלה לעזור לאימא שלנו כספית.

יש לי אח ואחות צעירים יותר שלא הגיעו עדיין לגיל הפרישה. אחי הצעיר ובנו גרים עם אמי בדירת חדר. אם אעבור לגור איתם, זה יהיה ממש צפוף.

אחי הצעיר בשנות ה-50 ובכל זאת אינו יכול להתמיד בעבודה מכובדת. את רוב זמנו הוא מבזבז בקריאת רומנים בטלפון הנייד שלו או במשחק מה-ג'ונג. כמו כן הוא שותה ומעשן. הוא איננו תורם דבר להוצאות המחייה, אבל אין לו בעיה לבזבז את כספה של אמו. הוא אוכל מה שאימא מבשלת אבל תמיד מתלונן על האוכל.

בנו, בשלב מאוחר של גיל ההתבגרות איננו טוב ממנו ומבזבז את ימיו באינטרנט. הוא גונב כסף מהארנק שלי למרות שאני משתדלת להחביא אותו.

רציתי להוציא את אמי משם ולגור במקום אחר, אבל היא סירבה לי בקשיחות, כי פחדה שהבנים היקרים שלה ירעבו ללחם.

כך קרה שארבעתנו נדחסנו למרחב קטן וצר. לחיות בדוחק עם אישה חולה שזקוקה לתשומת לב ועם שני בחורים מגושמים שהסריחו מעשן ומשקאות. עמדתי על סף התמוטטות.

ההסכם בינינו היה שאני רק צריכה להשגיח על אימא ולא אתרום את חלקי בכסף, אבל תוך זמן קצר הכול השתנה מכול ההיבטים.

ההחזקות שלי לאינטרס אישי, לתחרותיות, למאבק, לתרעומת ולהתמרמרות צפו כולן מעלה וגרמו לי לכעס אין סופי.

הייתי בסדר כשהצלחתי לצאת החוצה לשוחח עם אנשים על הדאפא, אבל ברגע שחזרתי הביתה, לא הייתה לי סבלנות להתמודד איתם.

הייתי צריכה ללמוד את הפא אבל הטלוויזיה עבדה בכל עוצמתה. הייתי צריכה לתרגל, אבל לא היה מקום מתאים לעשות זאת. פעמים רבות שטפו את פני דמעות ללא שליטה.

חייתי כך במשך יותר מ-3 שנים עד שיום אחד הבנתי לפתע: בני משפחתי הם אנשים שאני צריכה להציל. אני חייבת להתייחס אליהם באותה מידה כמו לאחרים - עם חמלה.

כיבסתי ברצון את הכביסה של אחי ואחייני ועזרתי להם בכל דבר שיכולתי. כשהתייחסתי אליהם בדאגה אמיתית ובחמלה, חשתי בושה על איך שהתייחסתי אליהם קודם לכן.

כמה ימים לאחר מכן, אחותי הגדולה הזמינה אותי ואת אימא שלנו לגור בדירה שלה שעמדה להתפנות תוך זמן קצר, מפני שהיא תכננה לעבור דרומה לגור עם בנה.

הדירה שלה די מרווחת לשתינו, וכעת אני יכולה ללמוד את הפא בבוקר ולצאת לשוחח עם אנשים על הדאפא אחר הצהריים. אמי עזרה לי להניח את חומרי הדאפא בתרמיל הגב שלי ואני הכנתי לה הרצאות לשמוע בזמן שאני הולכת. נכנסנו לשגרה כזאת כל יום.

הגעתי באמת להבנה שסביבת הטיפוח היא השתקפות של מצב הטיפוח של האדם.

להסתכל פנימה כדי לפתור בעיות

מתרגלים מודעים לצורך להסתכל פנימה לנוכח קונפליקטים, עם זאת כשזה קורה באמת, זה לא קל כל כך להתגבר, וקשה למדי לשאת.

פעם אחת מתרגלת שאני עובדת ומשתפת פעולה אתה לעתים קרובות העירה שיש לי טבע דמוני חזק, ושככל שאני עובדת יותר הטבע הדמוני שלי מתחזק יותר.

גיליתי שדבריה הפוגעים קשים לעיכול. היא המשיכה לדבר וגערה בי עד לנקודה שהייתי כמעט על סף בכי.

המשכתי להזכיר לעצמי: "רֶן, רן, רן..."

כנראה שהמאסטר ראה אותי מנסה את מיטבי לשאת זאת, כך שהוא חיזק את המחשבות שלי וחשבתי: "זה חייב להיות משהו שעשיתי לא בסדר שגורם לאותה מתרגלת להיות ביקורתית כל כך כלפיי".

כשהסתכלתי פנימה חשתי בחומר רע כלשהו העוזב את גופי בבת אחת ואז הרגשתי קלילה להפליא.

מאותו זמן ואילך, בכל פעם שאני נתקלת בקונפליקט, המחשבה הראשונה שלי היא: "לא פעלתי נכון".

זה הפך כעת להרגל. ראשית אני מודה בטעותי, ואז אני מחפשת את הגורם השורשי ועוקרת אותו החוצה.

לפני 2012, ביליתי את רוב זמני במעורבות במאמצי הצלה של מתרגלים עצורים, מציאת עורכי דין ונסיעה לערים שונות.

פגישה ושיחה עם עורכי דין בבייג'ינג הסבה אליי את תשומת לב הרשויות, וגרמה למעקב אחריי וציתות לטלפון שלי. גם מתרגלים אחרים התלוננו עליי.

הסתכלתי פנימה לגלות מה לא בסדר מצדי שגורם לדברים כאלה לקרות. בתהליך הזה בו הקדשתי מזמני וממאמציי להציל מתרגלים גיליתי החזקות לאינטרס אישי, להתפארות, לרגשנות, להתלות באחרים, חוסר סבלנות וחיפוש אחר תוצאות על פני השטח.

בזמן שחפרתי החוצה את ההחזקות שלי, הופיעה סצנה מול עיניי, כל כך פלאית, רצינית וטהורה שזה היה מעבר לכל דמיון.

החומר השחור שנדחס בי נשטף החוצה על ידי קרן זהובה של אור. ישבתי המומה כשדמעות שוטפות את פניי ללא שליטה.

לשלול את התכנונים של הכוחות הישנים

במאי 2005 נעצרתי והוחזקתי למשך 50 יום במרכז המעצרים המקומי. ידעתי שאני חייבת לשלול באופן יסודי את כל התכנונים של הכוחות הישנים ולעזוב את המקום מהר ככל האפשר.

עשיתי את מיטבי להסתכל פנימה, שיננתי את הפא ושלחתי מחשבות נכונות לשלול כל רדיפה שהיא. כמו כן פתחתי בשביתת רעב והפסקתי לאכול ולשתות. הסוהרים ניסו להאכיל אותי בכוח ללא הצלחה.

המשכתי כל הזמן לומר במחשבתי: "אני לא אכיר או אקבל שום דבר שאינו מתוכנן על ידי המאסטר".

הייתי כלואה כך במשך 49 ימים, לפני שהבנתי שאינני יכולה להמתין סתם כך בצורה פסיבית כדי להשתחרר, ושעליי לסלק בצורה פעילה את האלמנטים של הכוחות הישנים ולעזוב את המקום, משום שהיו אנשים בחוץ שאני צריכה להציל.

למחרת בבוקר מנהל מרכז המעצרים, שכבר פרש מהמק"ס, צלצל בדחיפות למשרד 610 ואמר שאני חייבת להשתחרר לאלתר.

ביום ה-50 למעצרי חזרתי הביתה בשלום.

משאבים כספיים הם מצרך יקר למתרגלים

לפני שנים אחדות נאלצתי לעזוב את הבית כדי להימנע מרדיפה ומתרגלים רבים עזרו לי מבחינה כספית. לאחת המתרגלות היה האומץ אפילו להכניס אותי לביתה ונשארתי שם בסופו של דבר למשך כחודשיים.

אין כל דרך בה אני יכולה להחזיר על הנדיבות ועל רוחב הלב שלהם, אבל בסופו של דבר הצעתי לשלם את חובותיי.

כשמתרגלים סירבו לקבל את כספי, תרמתי זאת לאתרי ייצור חומרים כדי לעזור לשלם לתחזק את המקום ולרכוש חומרים.

במהלך השנים האחרונות האלה, שילמתי סכום של 20,000 יואן בסך הכולל. אני יודעת שזה עוזר בדרך כלשהי לתחזק חומרי מידע זמינים של הדאפא לאלה שממתינים להם.