(Minghui.org)

עברתי תקופה ארוכה של הפרעה של קארמת מחלה בין סוף יוני ותחילת נובמבר. זה התחיל עם תסמינים דמויי שפעת, אחר כך האוזניים שלי נסתמו, מה שגרם לאובדן שמיעה באוזני הימנית למשך יותר משלושה חודשים. אני מאמינה שהפרעה זו נגרמה כתוצאה מפרצות בטיפוח האישי שלי.

במהלך כל אותם ארבעה חודשים לא עצרתי את קצב הבהרת האמת ולא לקחתי חופש מהעבודה. הייתה זו תקופה קשה של טיפוח משום שהייתי צריכה להסתכל פנימה ללא הרף כדי למצוא החזקות ולסלק אותן באמצעות פעולות ממשיות. צעד אחר צעד המשכתי לחפור פנימה כדי למצוא את הבעיות בשין-שינג שלי.

לוותר על הנוחות

הבעיה הראשונה הייתה החזקה לנוחות. הבנות שלי עזבו את הבית ונסעו ללמוד בניו יורק. במקביל, מספר פרויקטים של דאפא בהם השתתפתי לא נזקקו לעזרתי עוד. תוך חיפוש הזדמנויות אחרות להבהרת האמת, גיליתי שיש לי הרבה יותר זמן פנוי. במשך חודשים ישנתי 7-8 שעות ביום, ביליתי זמן רב בבישול ובאכילה, וגם נעשיתי קשורה לחיי הנישואין שלי.

ביליתי זמן רב בלימוד הפא ובביצוע התרגילים בכל יום, אבל הייתי פזורת-נפש בזמן לימוד הפא, ביצוע התרגילים ושליחת מחשבות נכונות. זמנים אלה היו יקרים מפז עבורי כשילדיי עוד היו בבית, והייתי אז בריכוז מלא. ועכשיו, דווקא כשהיה לי יותר זמן פנוי, לא הוקרתי רגעים אלה כפי שהייתי צריכה. היה זה מאבק שנמשך על פני תקופה ארוכה, אבל למדתי איך להתבונן במחשבותיי ולהחזיר את עצמי למסלול בהקדם האפשרי.

נטשתי בהדרגה את ההחזקה לאוכל ולשינה. כל עוד לא אכלתי יותר מדי בארוחת הערב לא הייתה לי בעיה להתעורר מוקדם. לפני כחודש, מתרגל עמית הציע שנלמד יחד את הפא בטלפון לאחר שליחת מחשבות נכונות בשעה 2:00 לפנות בוקר, מוקדם מאוד בכל בוקר. באופן מפתיע זה עבד היטב. בהתחלה חזרתי לישון מיד אחרי הלימוד. עכשיו אני מסוגלת לסיים ברוב הפעמים שעתיים של תרגול מלא מיד לאחר לימוד הפא. מספר שעות השינה שלי הצטמצם מ-8 שעות ל-5 שעות כל לילה.

לאחרונה נסעתי לעיר מרוחקת כדי להבהיר את האמת. יצאתי מהעיר ביום שישי בבוקר בשעה 3:00 לפנות בוקר וחזרתי לעבודה לפני 7:00 בבוקר. לא הרגשתי עייפות כלל במשך שלוש השעות וארבעים הדקות של הנהיגה. הייתה זו התקדמות גדולה בהתגברות שלי על ההחזקה לשינה, לאוכל, למים, ולפחד מנהיגה למרחקים ארוכים.

פחד מבגידה

ההחזקה השנייה הייתה פחד מבגידה במשפחה. בתור ילדה, הייתי עדה לכך שאבי בגד באמי עם אישה צעירה יותר כשהיה בשנות ה-50 לחייו. אחי הבכור בגד באשתו עם בחורה צעירה כשהיה בשנות ה-40 לחייו. בראשי העולם האנושי היה מלא בשקרים. זו הייתה ההחזקה הבסיסית שבעטיה התחלתי לטפח לפני 18 שנים. בשנת 2011 הייתי עדה למשבר שפרץ בשתי משפחות של מתרגלים לאחר שבשתיהן הגברים, שהיו בשנות ה-40 לחייהם, התאהבו במתרגלת בת 26. איבדתי אמון בכל המתרגלים שמסביבי, כולל בבעלי. חשבתי שזה עלול להתרחש בנישואין שלנו במוקדם או במאוחר כיוון שהאמנתי שכל הגברים סובלים מאותה בעיה. בגלל זה תמיד נכנסתי לקונפליקטים עם בעלי והטלתי ספק אם הייתי צריכה בכלל להינשא לו. הצטערתי שלא נשארתי רווקה, דבר שהיה מאפשר לי יותר זמן לטיפוח אישי.

בזמן מריבה עם בעלי לפני שלושה חודשים, הוא שאל אותי: "האם את באמת שוקלת להתגרש? אם כן, זה לא ייגמר יפה". מבלי שהשבתי לו התיישבתי והתחלתי לעשות מדיטציה. המחשבה שלי נרגעה בהדרגה ושאלתי את עצמי האם גירושין הם פתרון מעשי?

באותו רגע מיוחד בחיי חשבתי על כל המועדונים המשתייכים לזרם המרכזי בחברה בהם נהגתי לבקר כדי להבהיר את האמת על פאלון דאפא. אותם אנשים מכובדים חגגו את יום השנה לנישואיהם במפגשי המועדונים ממש כמו ימי הולדת. נהגתי לתהות מדוע הם עשו זאת? תשובה נהדרת הופיעה במהלך המדיטציה. נישואים הם יותר מחיים אישיים גרידא. הם הבסיס לחברה האנושית. בעצם העובדה שאנחנו מסוגלים לפתור קונפליקטים אנחנו נותנים דוגמה לילדינו. זה כמו לעבוד בארגון מסוים במשך 17 שנה או לנהל עסק משפחתי במשך שלושה דורות. כשמצליחים לנהל קריירה או עסק במשך זמן כה ארוך, זה באמת נחשב בתור הצלחה. יום הנישואים מסמל הצלחה בשמירה על חיי הנישואים. כל זוג צריך לעבור את הקונפליקטים האלה כדי להגיע להישג זה.

דמעות נקוו בעיניי. עם תשובה ברורה זו הבנתי שנישואים לא קשורים לרגשות אישיים. זוהי אחריות, בלי קשר לשאלה האם אני מאושרת או לא. עם תשובה ברורה זו, אמרתי לבעלי שלא אזכיר שוב יותר את נושא הגירושים. מאז לא היו לנו שום מריבות או ויכוחים.

לחשוב את הגרוע ביותר

כשחפרתי עמוק יותר לתוך הפחדים שלי, גיליתי את ההחזקה שלי להתכונן תמיד לקראת הגרוע ביותר. זה בסדר עבור אנשים רגילים להשתוקק לחיים אנושיים טובים. אבל עבור מטפחים, כל המצוקות נועדו בשביל השיפור שלנו. לכן עלינו לשנות את דרך החשיבה שלנו. יום אחד, כשבעלי צעק עליי ללא כל סיבה, האוזן החלשה שלי פתאום התחילה לשמוע שוב, אם כי באופן חלקי בלבד. כתוצאה מהאירוע הזה הבנתי שעליי לשנות את המושגים האנושיים שלי ולהתייחס לזה שאני זוכה ליחס גרוע כאל דבר טוב. אם עליי לבחור בין לספוג עלבון ממישהו ובין להיעשות חולה, אני מעדיפה לספוג את העלבונות.

תחילתה של קארמת המחלה הזו התרחשה במקביל לקונפליקט שהתרחש ביני ובין מתאם של פרויקט. הוא לא היה פעיל בפרויקט הזה, אבל גם לא איפשר לי להוביל את הפרויקט.

עבדתי על הפרויקט הזה במשך 17 שנים, כשאני דוחפת ומושכת את המתאם מאחורי הקלעים. פיגרנו מאחור עד כדי כך שחסמנו את ההתקדמות בכל ארה"ב. אף על פי שאכפת לי מהפרויקט הזה כאילו היה התינוק שלי, אין לי כל כוונה או אנרגיה להוביל אותו. במשך שנים דאגתי לגבי עתיד הצוות הזה, במיוחד כשהמתאם לא התקדם במרץ.

פחד זה עדיין רודף אותי בעוד אני כותבת התנסות זו, ומאלץ אותי לחפור עמוק יותר בחיפוש אחר הסיבה. האם אני קשורה להבהרת האמת, או לפרויקט? יש דרכים רבות להבהיר את האמת. אם המתאם או הפרויקט ייכשלו אוכל למצוא דרכים אחרות או מתרגל אחר שייקח פיקוד. אינני יכולה לשנות את הנתיב של אחרים. דאגה בנושא רק יוצרת אין-סוף צרות לעצמי. אני תמיד רוצה שדברים יתפתחו בכיוון המועדף עליי. כשזה לא קורה, אני נעשית מודאגת או לוקחת על עצמי עוד עבודה כדי להציל את המצב. הגיע הזמן בשבילי לאמוד את המצב מחדש ולהקדיש זמן ואנרגיה במקום בו הם באמת נחוצים.

קנאה ורגשנות

בתלונה שלי כלפי המתאם יש גם יסוד של קנאה, משום שעבדתי יותר קשה ממנו אבל המסירות שלי מעולם לא זכתה להכרה. יש בזה גם החזקה של רגשנות, משום שעבדנו יחד במשך 17 שנים, ואני רואה בו בן משפחה. ניסיתי, במסירות רבה, לעזור לו במשך שנים. עליי לשחרר אותו, לתת לו ללכת בדרך שלו, אפילו אם יפסיק לטפח. כל אחד צריך ללכת את הדרך שלו, ושלו בלבד.

ההחזקה האחרונה שגיליתי הייתה מנטליות של תחושת עליונות. נולדתי עם כישרון במתמטיקה ובמדעים. הוריי שלחו אותי לתיכון גרוע, אבל זכיתי במקום הראשון בתחרות לאומית. בזכות זה התקבלתי לאוניברסיטה מובילה בסין, ובהמשך התקבלתי ללימודי תואר שני במכון מחקר יוקרתי בארה"ב. כשהשלמתי את לימודיי, המכון, שדורג במקום הראשון בעולם באותה שנה, הציע לי משרה קבועה כחברת צוות המכון. בכל פעם שאני מבהירה את האמת לאנשים אני תמיד מציגה את עצמי כמדענית. ההבעה היהירה על פניי תמיד גרמה לאנשים לחשוב שאני פרופסורית, אף על פי שאני לא. לא שיקרתי לגבי העבודה שלי, אבל אנשים נוטים לפרש את זה באופן מוטעה.

יום אחד הבנתי פתאום שאנשים נוטים לשבח אותי כשאני מבהירה את האמת, והשמיעה באוזניים שלי תמיד החמירה בעקבות זאת. החלטתי להציג את עצמי בפרופיל נמוך יותר. התאמתי את הפרופיל האישי שלי במכתב הבהרת האמת, ושלחתי אותו לכמה קבוצות. כעבור יומיים האוזניים שלי החלימו לחלוטין.

להמשיך להתבונן פנימה

לסיכום, למדתי שלעולם אין עליי לוותר בזמן מצוקה של התמודדות ארוכה עם קארמת מחלה. עלינו להמשיך להתבונן פנימה ולהמשיך להשתפר. טיפוח הוא עניין רציני והוא לטווח ארוך. אני עדיין נאבקת עם כמה מאותן החזקות, ומקווה שהתנסות זו תשמש תזכורת לעצמי ולמתרגלים נוספים שאולי מתמודדים עדיין עם הנושא של קארמת מחלה.