(Minghui.org)

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא בוושינגטון די.סי. 2018

1. לתרגל פאלון דאפא בגיל צעיר

התחלתי לתרגל פאלון דאפא [בסין] כשהייתי בבית ספר יסודי בתחילת 1999, כשמשפחתי החלה לתרגל. אבל התחלתי לטפח באמת סביב שנת 2001, כשהתחלתי להשתמש בעקרונות הפא כהדרכה עבורי.

בגלל הרדיפה אבי תמך בטיפוח של אמי אך לא בשלי. לכן היה עליי ליצור סביבת טיפוח לעצמי. חדר השינה שלי היה מול מרפסת המחוברת לסלון. אמי השמיעה מוסיקה של תרגילי פאלון דאפא בסלון במשך הפסקת הצהרים שלה, והשאירה את דלת המרפסת פתוחה כך שאוכל לשמוע את המוסיקה בחדר שלי. הודות לכך, הצלחנו לתרגל יחד את התרגילים כל יום.

בערב אחרי שעת השינה שלי קראתי חצי פרק מ"ג'ואן פאלון". אך לפעמים אבי היה בא לבדוק מה קורה איתי. בכל פעם ששמעתי את צעדיו מתקרבים, כיביתי מיד את מנורת הלילה וכיסיתי את עצמי בשמיכה. זמן לימוד הפא היה קצר, אך איכות הלימוד הייתה טובה.

בבית הספר התיכון חלקתי שולחן עם תלמיד שהרבה פעמים לא התנהג יפה. כל יום בסוף השיעור הוא היה זורק את הקלמר שלי על הרצפה; לא יכולתי לעשות דבר לעצור את זה.

פעם שאלתי אותו: "למה אתה זורק את הקלמר שלי?" הוא לא ענה דבר ופשוט חייך וזרק שוב את קלמר שלי. כעסתי כל כך עד שלא יכולתי לדבר. אמרתי לעצמי שכמטפח עליי להיות סובלני. בכל פעם שהוא זרק את הקלמר אני הרמתי אותו. כל ערב הייתי צריך לחדד את העפרונות שלי כי החוד שלהם נשבר. זה נמשך כל הסמסטר עד שהוא הפסיק.

2. להבהיר את האמת ולפרוץ את הפחד

ידעתי שכמטפח הבהרת האמת היא משהו שעליי לעשות. אך במשך זמן רב לא הצלחתי להתגבר על הפחד שלי. בתחילת 2002, קראתי את הרצאת המאסטר "סיור בצפון אמריקה ללמד את הפא" ובכיתי כשקראתי אותה; לאחר מכן לבי נעשה שליו וחומל. החלטתי לסלק את הפחד.

פחד הוא סוג של החזקה, אך זה רק שיקוף של החזקות אחרות. מה שאנחנו באמת חוששים ממנו זה לאבד את המוניטין או את הכסף שלנו, להיפגע רגשית, או לאבד את חיינו.

להתגבר על פחד זה דבר פשוט. בכל פעם לפני שהבהרתי את האמת שאלתי את עצמי שאלה: "אם לא הייתי יכול ללכת לבית ספר והייתי צריך לאבד את הכול בחיי, לאבד עתיד בהיר, או להיכנס למרכז מעצר לקטינים או אפילו לכלא, האם הייתי מציל את האדם הזה?" כשהפחד שלי עלה, שלחתי מחשבות נכונות לגרש אותו, עד שהצלחתי לומר ללא היסוס "כן". אז ידעתי שאני מוכן להבהיר את האמת.

השאלה נראתה פשוטה, אך בזבזתי שבועות רבים בלשאול את עצמי את השאלה שזאת לפני שהתחלתי למעשה להבהיר את האמת. התמדתי בלימוד הפא שלי ובשליחת המחשבות הנכונות.

מי היה האדם הראשון שהבהרתי לו את האמת? התלמיד שנהג לזרוק את הקלמר שלי. הוא כבר לא זרק את הקלמר שלי, ונעשינו חברים טובים. שיחקנו יחד כדורגל כל יום.

יום אחד אחרי משחק כדורגל רכבנו הביתה על האופניים. לא הבהרתי לו את האמת ישירות, אבל כשנפרדנו נתתי לו כמה חומרי הבהרת אמת. לאחר מכן הוצפתי פחד ולחץ. חשתי כמו מישהו שמנסה לשמור על איזון באמצע סופת רעמים קודרת. אם לא הייתי שומר על מחשבה ערנית, הייתי מתמוטט. כל מה שיכולתי לעשות זה ללמוד את הפא ולשלוח מחשבות נכונות.

למחרת פגשתי אותו שוב ושוחחנו. הופתעתי שהוא הרבה יותר פתוח ממה שחשבתי. בהסתכלות אחורה, קשרים בין אנשים הם כל כך מעניינים. אולי הוא זרק את הקלמר שלי כדי לבסס אתי יחסים גורליים.

הוא פרש מליגת הנוער הקומוניסטי כשהיה בתיכון ומהמפלגה הקומוניסטית כשהיה בקולג'. לא הייתי צריך לומר הרבה כדי לעזור לו. הוא אפילו עזר לי כשניסיתי לשכנע חבר משותף לפרוש מהמפלגה הקומוניסטית הסינית ומארגוניה. לאחר מכן התחלתי להבהיר את האמת פנים אל פנים לחברים, לחברים לכיתה ולמורים.

בסין, שיעורי הפוליטיקה בתכנית הלימודים משמיצים את הדאפא. לפעמים הדברים האלו נלמדים בכיתה או מופיעים בבחינות. אמרתי לעצמי: "מה עליי לעשות? איני יכול לתת להשמצות האלו להמשיך".

כשהעניין הזה עלה בשיעור פוליטיקה, החלטתי להתעמת עם זה פנים אל פנים. שלחתי מחשבות נכונות לנקות את הפחד שלי. אחרי תהליך של פחד וניסיון לזמן מחשבות נכונות, הפחד שלי נמוג.

נעמדתי ודיברתי אל המורה שלי ואל כל הכיתה. התחלתי עם "מהפכת התרבות" ועם הטבח בכיכר טיאננמן והמשכתי לרדיפה של הפאלון גונג. הייתי לחוץ כל כך שכפות ידיי נטפו זיעה.

באופן מפתיע המורה שלי לפוליטיקה הסתכל עליי בחיוך ולא הפריע לי. דיברתי עד סוף השיעור. המורה לא הכניס יותר תוכן נגד הדאפא בשיעורים שלו. גם הבחינות לא כללו עוד כל תוכן רע.

חוץ מהשמחה שבהצלת ישויות חיות, אני גם מתמלא שמחה כשאני פוגש במתרגל עמית. פעם נתתי חומרי הבהרת אמת לחבר ששיחק אתי כדורגל. הוא משך אותי הצידה ושאל: "אתה מתרגל את זה?" אז עניתי: "אמי מתרגלת". הוא חייך: "גם אבא שלי". הבנתי שהוא מתרגל עמית. אז אמרתי: "למעשה, גם אני מתרגל", והוא חייך: "גם אני". חבל שהייתי רגיל כל כך לטפח לבד אז. לא ידעתי איך לשתף עם מתרגלים אחרים ולא יצרתי אתו חיבור כדי לייצר סביבת טיפוח טובה יותר בשביל שנינו.

הרבה פעמים חשבתי על העניין הזה: אף שהיו לי הזדמנויות לספר לאנשים את האמת באופן אישי, מה עם אלפי התלמידים וחברי הפקולטה בבית הספר שלי? איך אוכל לעזור לעוד אנשים להינצל? לא אוכל להבהיר את האמת לכל אחד באופן אישי. רוב התלמידים באים לבית הספר על אופניים ויש שם מוסך גדול. שומר של בית הספר תפש אותי שם חומרי הבהרת אמת בסלי האופניים. הוא אמר: "סוף סוף תפשתי אותך. אתה זה ששם דברים בסלים של אנשים?" לא אמרתי כלום. הוא התכוון לקחת אותי למשרד המנהל.

ראשי היה ריק. פחד ולחץ הציפו אותי מכל כיוון כמו גלי ים. בדרך למשרד המנהל, שלחתי מחשבות נכונות לסלק את כל ההחזקות האנושיות. בית הספר ידע כבר כמה שנים שאני מתרגל פאלון גונג כי המורה שלי לאנגלית דיווחה עליי כשהיא קבלה עבודה חדשה. היא מסרה לבית הספר את חומרי הבהרת האמת שנתתי לה. בית הספר היה גם מודע שהבהרתי את האמת בשיעור הפוליטיקה. הם הגנו עליי וקיוו שאמשיך לתרגל את הדאפא בבית. הודיתי להם על טוב לבם.

בית ספרי היה ממוקם רחוק מהעיר שלי, וחייתי עם עוד תלמידים. קשה היה למצוא זמן ומקום לתרגל. בסין, לבתי ספר תיכון יש סדרים נוקשים מאוד עבור התלמידים. שעת השינה היא ב-10:30 בערב ויש מעט מאוד זמן פנוי.

קשה היה למצוא זמן לתרגל את התרגילים. גם המיקום היה בעייתי. הייתי צריך לתרגל במקלחות שהכי פחות בשימוש. במקלחת [הקטנה] לא היה מקום לבצע את התרגיל הראשון ואת החמישי. כדי ללמוד את הפא הייתי צריך למצוא פינה לקרוא את הגרסה האלקטרונית של ספרי הדאפא במכשיר. בלי סביבת טיפוח, מצב הטיפוח שלי החל להחליק מטה. גם פחות ופחות הבהרתי את האמת.

הייתי במצב טיפוח כזה עד שהייתה לי הזדמנות להמשיך את לימודיי מחוץ לסין. עם קבוצת לימוד פא ותרגול, והזדמנויות לקדם את "שן יון", רכשתי שוב את הנחישות לטפח, צעד אחר צעד; זה היה כאילו התחלתי שוב לטפח מחדש.

אחד מהחוקרים הראשיים של קצירת איברים בכפייה מקנדה, דיוויד מטאס, הוזמן לנאום בעיר שלי. הוא טס מקנדה לעיר הקטנה שלנו בפלורידה. כשראיתי אותו חשבתי לעצמי: "גם אדם שאינו מטפח דאפא עושה את מיטבו לעזור לנו. הוא מתנהל יותר טוב ממני, המטפח". זה נגע ללבי וגם חשתי אשמה. אין לי שום תירוץ להתרשל בטיפוח שלי ובמאמצי אימות הפא שלי.

3. להבהיר אמת לממשלה

כשהגעתי לפלורידה, הצטרפתי לפרויקט הבהרת אמת לממשלה. הייתי חסר בטחון לדבר באנגלית. לא ידעתי איך לתקשר כיאות עם הפוליטיקאים המפולפלים. הביטחון העצמי הנמוך שלי גרם לי להיות מרוכז מדי בעצמי בהתנהלות מול אחמ"ים.

הרגשות שלי אמרו לי: "אל תעשה את זה". הצד הרציונלי שלי אמר לי שכמטפח, אינני יכול לתת לרגשות שלי לשלוט על התנהגותי, ושעליי לאמוד דברים בהתבסס על הפא ולא על רגשותיי. אמרתי לעצמי: "אם אני אמור לעשות את זה בהתבסס על הפא, אז אני הולך לעשות את זה".

במבט לאחור, הבנתי שהמאסטר עשה סידורים עבורנו. הסידורים הם שונים לאנשים שונים, אך הם הטובים ביותר לאישיות של האדם. חבר הקונגרס שלי הבין חלק מהאמת ותמך בהחלטת הבית הלבן 343, המגנה קצירת איברים בכפייה. כשהחלטתי להשתתף יותר באירועי הבחירות שלו, הייתה לי מחשבה פשוטה: לעזור לו ולהודות לו. איני טוב כל כך בהתערות בחברה, אז חשבתי שאעשה יותר ואדבר פחות.

בבחירות של אותה שנה הצטרפתי לצעדת קמפיין. באחד האירועים הייתי המתנדב היחיד מלבד אנשי הצוות של אותו חבר הקונגרס. הוא הגיע לשולחן שלי ופטפט איתי במשך ארוחת הצהריים. הוא שאל על הוריי ועל הרדיפה שחוויתי בסין. במשך השיחה שלנו הבנו שלשנינו יש בני משפחה מורחבת שחיים בצפון ארצות הברית, ושבית הספר שלי נמצא בשכנות לבית הספר של הוריו.

פוליטיקאים הם האליטה של החברה האמריקנית. הם ערניים מאוד. הייתי מתוסכל לגבי איך לתקשר איתם כיאות. הרבה פעמים חשבתי על זה שוב ושוב וחשבתי על התנהגותי. לא ידעתי איך להתקדם.

בהתבסס על הניסיון הזה, הבנתי שאיני צריך לשנות את עצמי כדי "להתמזג". עליי פשוט להתנהג בהתאם לסטנדרט של מטפח. כנות ואדיבות נוגעות ללב בעיקר בחברה מורכבת כזו. אחרים שומעים את דבריי ורואים את פעולותיי. חבר הקונגרס הזכיר אותי בנאום הניצחון שלו בבחירות. התחברתי עם הרבה אנשים והוזמנתי להרבה ארוחות ערב ואפילו לארוחת חג ההודיה.

לאחר אירוע בשנה שעברה, אכלתי נקניקיות עם חבר הקונגרס ועם מנהל המחוז שלו. סיפרתי לחבר הקונגרס שאימא של מתרגל מקומי נרדפה. חבר הקונגרס אמר לי שירצה לעזור לנו יותר ושהוא תומך בחופש האמונה. הוא הזמין אותי להצטרף למשפחתו לארוחת חג המולד. בחג המולד הוא סיפר למשפחתו על הרדיפה של הפאלון גונג.

פגשתי עוד חבר קונגרס בארוחת ערב לרגל יום הולדתו של נשיא ארה"ב אברהם לינקולן. הוא סגן המצליף של מפלגת הרוב בקונגרס. לפני שנה הוא כתב מכתב ליו"ר המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) לגבי שחרור חבר משפחה של מתרגל. הודיתי לו מאוד. הוא שאל על המתרגלת שנרדפה. אמרתי לו שמה שהוא עשה היה משמעותי וחשוב מאוד עבור האנשים בצד השני של העולם. הוא ענה בכנות: "עשית לי את היום". חבר הקונגרס הזה גם ייסד את ועדת הקונגרס Victims of Communism Caucus ("קורבנות הקומוניזם").

מה שלמדתי מהחוויה שלי זה לא לתת לרגשות האנושיים לשלוט בי. שמחתי כשדברים התנהלו חלק והייתי מתוסכל כשנתקלתי במכשולים. הרגשות שלי היו כמו מטוטלת. ברגע שאנחנו נשלטים על ידי הרגשות שלנו, אנו לא יכולים לעשות שיקול דעת צלול והחלטות רציונליות.

אמרתי לעצמי: "אינני רוצה להישלט עוד על ידי רגשות אנושיים!" לאנשים יש רגשות כי יש להם רגשנות. רגשות הם השתקפות של הרגשנות. ואני נוטה להתרגש מתופעות שטחיות כשיש לי החזקה לתוצאה ואני סוטה מההיבט של הצלת ישויות חיות. אני יכול להיות שמח יום אחד ועצוב בדיוק מאותו הדבר ביום הבא. בין אם אני שמח, עצוב, כועס או עליז, עליי לבדוק מה מניע את רגשותיי. האם אני מאמת את עצמי? האם המחשבות שלי תואמות לפא?האם אני מאמת את הפא עם רגשות אנושיים או עם מחשבות נכונות של מטפח?

4. איזה אדם אני רוצה להיות?

הרבה זמן שאלתי את עצמי את השאלה: "איזה אדם אני רוצה להיות?"

בבית הספר היסודי רציתי להיות אדם משכיל. בבית ספר התיכון רציתי להיות אדם החלטי. אחר כך רציתי להיות אדם בשל ואחראי. אבל לא חשבתי שאני באמת רוצה להיות האנשים האלה.

הייתה לי ההזדמנות לפעול לצד אמני "שן יון אמנויות הבמה". הם סיירו בעולם עם לו"ז עמוס. ראיתי איך הם מתאמנים על כלי הנגינה שלהם בפינות האולמות או אף במרתפים אפלים. ראיתי אותם משננים את הפא, עושים את התרגילים ושולחים מחשבות נכונות. הבנתי שאני רוצה להיות כמוהם, מטפח המסייע למאסטר בתיקון הפא.

חלק מהצופים בקהל אמרו שהם מוצאים תקווה ב"שן יון". אני חושב ש"שן יון" מביא תקווה לאנשים בעולם; הוא גם מביא תקווה למטפחים.

פגשתי הרבה מתרגלים צעירים: חלק מבוגרים ממני וחלק צעירים ממני. כולנו התחלנו לטפח באופנים שונים ומסיבות שונות. חלק מתייחסים לטיפוח כאל ככוח ההרגל שהם למדו מהוריהם: חלק מתייחסים לטיפוח כאל משהו רוחני להיתלות בו; חלק עושים טיפוח ברצינות ומתקדמים בנחישות. בנקודה מסוימת אני חושב שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו: "איזה מין אדם אני רוצה להיות?" אם אתם חושבים באופן הזה, אז בואו נהיה מטפחים המסייעים למאסטר לתקן את הפא. כמו שהמאסטר אמר:

"התאמצו והתקדמו במרץ, עד שתגיעו לשלמות." (יסודות להתקדמות במרץ", "הארה")

תודה לך מאסטר, תודה לכולכם!