(Minghui.org)
אם לא הייתי חווה זאת בעצמי לא הייתי יכולה לדמיין מעולם את חומרת העינויים והסבל הנפשי בתוך מרכז המעצרים הנורא בחארבין.
כשעצרו אותי בשל תרגול בפאלון גונג, נלקחתי למרכז המעצרים מס' 2 בחארבין. כל מי שעצור שם, בין אם זו מתרגלת פאלון גונג או לא, נחשפת תחילה לחיפוש משפיל על הגוף, שבו שתי אסירות מפשיטות אותן עירומות מול עשרות אסירות אחרות ומאלצות אותן לקפוץ 3 פעמים באוויר כשרגליהן בפיסוק רחב. האסירות היו בודקות את איבריהן הפרטיים לראות אם משהו הוחבא שם.
בכמה מקרים הסוהרים מסרו את כל הבגדים של המתרגלות ובכלל זה גם את הבגדים התחתונים שלהן לתחנת המשטרה בה הן נעצרו. בתקופת הזמן עד שהמשפחות שלחו להן בגדים, לא היה להן מה ללבוש והן היו צריכות לבקש בגדים משומשים מעצירות אחרות.
הסוהרים כולם יכלו לראות את המתרגלות במצלמות המעקב שהותקנו בתאים.
כשהיו חוזרות לתאים אחרי כל מפגש עם עורך דין או חקירה של המשטרה, האסירות הפשיטו אותן שוב והיו נוהגות לכפות עליהן לקפץ במטרה להשפיל אותן.
בחודשים הראשונים לאחר הגעתנו לשם, כפו עלינו לקום ב-4:00 בבוקר ולשבת זקופות על ספסל קטן מבלי לזוז במשך כל היום. הפעם היחידה שהרשו לנו לזוז הייתה בהליכה לשירותים. בדרך לשם הסוהרים כפו עלינו לרכון מטה תוך הליכה.
לכל אחת הותר להשתמש בשירותים 5 או 6 פעמים ביום למשך 2 דקות בלבד. אם לא סיימת בזמן, הסוהרים היו גוררים אותך משם.
על אף שהיו מתרגלות שלא הייתה להן "יציאת מעיים" במשך שבועות או אפילו במשך חודש ימים, הסוהרים אילצו אותן לאכול 3 ארוחות מלאות כל יום, אחרת היו מענים אותן בעינוי "האכלה" בכוח ובכפייה.
כל מה שאי פעם קיבלנו היה מרק ירקות דליל. איכות האוכל השתפרה כשקבוצות מבקרים הגיעה למרכז. אחרי שהאורחים עזבו, הכול חזר לקדמותו.
הסוהרים לא הרשו למתרגלות לדבר עם אף אחד. אם הבחינו בשתי מתרגלות משוחחות זו עם זו או עוזרות זו לזו, הורו להן לנקות את השירותים מהבוקר עד הערב במשך כמה ימים, והאסירות קיבלו יד חופשית להכות או לקלל אותן כרצונן.
בתאים היה צפוף כל כך שיכולנו לישון רק על הצד, כשכל האסירות ישנות דחוקות אחת לשנייה על הרצפה. היה לי קשה לנשום והיו לי כאבים ברגליים ובאגן הירכיים. היה קשה מאוד להירדם כך.
בפתח כל חדר הייתה תיבת הצעות ששימשה קישוט בלבד, מפני שלאף אחת מאיתנו לא הרשו להחזיק בנייר או בעט ואסור היה לנו להביע את החששות או הטענות שלנו.