(Minghui.org)

שותף בוועידה לשיתוף התנסויות באנגלית ניו יורק 2018

שלום, מאסטר! שלום למתרגלים העמיתים!

אני מתרגל מרומניה. הצטרפתי לגירסה האנגלית של אפוק טיימס בתור מפתח תוכנות.

קיבלתי את הפא ב-2006 ברומניה. אחרי שקראתי את הספר ״ג׳ואן פאלון״, הבנתי שסוף סוף מצאתי את מה שחיפשתי כל חיי. שמחתי למצוא בספר מענה לשאלותיי על משמעות החיים ועל האופן שבו על אדם לנהל את חייו. הספר איפשר לי להשתחרר מהכאב האינסופי של החיים בחברת האנשים הרגילים. מאז אותו יום לא הנחתי מידי את הספר והוא מעולם לא חדל להאיר את עיניי ולרומם את הטיפוח שלי.

לפני שהתחלתי לטפח, ניסיתי לשלוט בכל דבר בחיי ולתקן את כל מי וכל מה שנקרה על דרכי בניסיון לשמור על סביבתי "נקייה". זו הייתה אחת ההחזקות הכי גדולות שלי בטיפוח, עד שהבנתי שאינני יכול לשלוט בחייהם של אחרים, ושהדאפא הוא שינקה את הסביבה שלי.

המאסטר אומר:

" הייתי אומר שאתה חולם בהקיץ. אינך יכול להתערב בחיים של אחרים וגם אינך יכול לשלוט בגורל של אחרים כולל של אשתך, בניך, בנותיך, הוריך או אחיך . " ("ג'ואן פאלון")

אחרי שהבנתי כיצד פועלים הסידורים של הכוחות הישנים על פי מה שהמאסטר מסביר לנו בהרצאותיו, השתתפתי בפרוייקטים רבים ככל האפשר ועשיתי כמיטב יכולתי להציל כמה שיותר אנשים. בשנים הראשונות, הבהרת האמת היתה מאומצת, קשה ורצופת הפרעות. הדרך היחידה שלי להצליח להזיז דברים הייתה לשלוח מחשבות נכונות אינטנסיביות.

באחד המקרים נסעתי לפראג לסייע למתרגלים בחלוקת עלוני השן יון בשכונות מגורים. נסעתי עם מתרגל נוסף לעיר סמוכה לפראג. כשהתקרבנו ליעדנו, פרצה סערה. הסערה התקדמה יחד איתנו לכיוון אותה העיר. הבנו שהסערה מנסה להפריע לנו לחלק את העלונים והתחלנו לשלוח מחשבות נכונות.

לאחר שסיימנו לחלק את העלונים בפראג, ביקשתי בנימוס מהגשם להתקדם לכיוון פראג במקום לרדת באותה עיר שאליה היו פנינו מועדות. מאחר שהגשם היה בלתי נמנע באותו הרגע, ראיתי שהוא אכן מתחיל לזוז. אבל אז גורמים רעים שהיו בגשם החלו לפעול והסערה חזרה. שלחתי מחשבות נכונות וראינו את הסערה נעה לכיוון פראג.

חילקנו בהצלחה את העלונים וחזרנו לפראג. המתרגלים בפראג, שידעו שיצאנו לחלק בעיר הסמוכה, היו מאוכזבים, מכיוון שהיו משכונעים שהגשם ירד לא רק בפראג אלא גם באותה עיר. סיפרנו להם שהגשם לא ירד שם, כיוון ששלחנו אותו אליהם, לפראג.

פעם אמרו לי מתרגלים, שבעת שליחת המחשבות הנכונות הם ראו אותי כמו לוחם ענקי עם שריון על החזה, אוחז בשתי חרבות עתיקות וגדולות ומכריע את כל הרוע בשדה הקרב.

שליחת מחשבות היתה אחד הכלים הטובים והעוצמתיים ביותר שהיו לי, והיא עזרה לי מאוד. באותה עת המאסטר פיתח את החוכמה שלי ואת היכולת שלי לסבול ולשאת בכל רמה של הטיפוח שלי. הוא הראה לי כיצד עובדות המחשבות הנכונות ועד כמה הן יעילות ופועלות באופן מיידי.

כשאני שולח מחשבות נכונות אני מרגיש בדיוק כמו שהמאסטר תיאר בשירו ("מחשבות נכונות", הונג יין IV"):

"פורצות כברקים לגבהים קוסמיים שואגות בעוצמה כבירה, מגיעות מעבר לשמים מנקות לרוחב הקוסמוס, אין אף מקום שאינן מגיעות אליו משמידות באחת כל מה שמנוון וסוטה"

המאסטר גם איפשר לי לראות כיצד הוא מפריד ממני את החלק המטופח. פעם הרגשתי שהמחשבות הנכונות שלי חזקות מאוד. הייתי צלול מאוד ורמת הטיפוח שלי הייתה גבוהה למדי. רגע לאחר מכן הרגשתי שאותו חלק עוזב אותי, ומה שנותר היה חלש. הייתה לי רק מעט עוצמה כששלחתי מחשבות נכונות, והבנתי שעליי להתחיל הכול מחדש.

המאסטר אמר:

"כמובן, עם כל זאת, בכל זאת הצד האנושי שלכם הגיע גם הוא לשלב שבו היכולות שלו על פני השטח הן חלשות (המאסטר צוחק). כאשר הדברים מתקדמים לחלק השטחי ביותר של בני האדם, נראה שהכוח שלכם חלש מאי פעם. אבל אם יש לכם מחשבות נכונות חזקות, אז אתם עדיין יכולים לזמן את אותה כמות של כוח, וזאת הסיבה שאתם צריכים לייחס חשיבות אפילו גדולה יותר לשליחת מחשבות נכונות." ("הוראת הפא בוועידת הפא של שנת 2014 בסן פרנציסקו")

כל הסבל בחיי ובטיפוח שלי לא היה לשווא. על כל טיפת סבל שידעתי, תוגמלתי עשרה מונים ועליתי ברמה. המאסטר איפשר לי לראות כיצד פועלים כל הסידורים האלה. בהסתכלות לאחור, העבר שלי והסבל שלי נראו כמרוחקים מיליוני שנים ונראים כחלום.

מאחר שהילדות שלי היתה שונה מאוד משל ילדים אחרים, ומאחר שסבלתי מגיל צעיר מאוד, לא יכולתי לסבול אנשים חסרי כוח סיבולת או חכמה. היה בי חלק שלא הייתה לו כל התחשבות, הבנה או חמלה כלפיהם.

מאוחר יותר הבנתי שהיו אלה שני צדדים של אותה המטבע. צד אחד היה חומל ורצה להציל את כל האנשים ואת העולם, והצד האחר היה אכזרי, חסר רגשות ולא איכפתי. בטיפוח שלי הייתי חייב להחליף את הצד האכזרי בחמלה ולחשוב יותר על רווחתם של אחרים ושל אלה הסובבים אותי.

לדוגמה, באחד המקרים, הרגיזה אותי העובדה שמתרגל מקומי היה חסר אנרגיה, והיה לו מעט מאוד כוח סבל וכוח רצון. זילזלתי בו וחשבתי לעצמי: איך הוא מסוגל לחיות כך?

באותו הלילה חלמתי על אותו מתרגל. הוא ישב על ספה, אך במקום שהגוף שלו ירכון קדימה הוא היה מכופף לאחור. הברכיים שלו היו כפופות לאחור, הגב שלו וזרועותיו היו עקומים, הוא היה נכה בכל גופו. היה עליו לחיות יום יום במצב הזה, ועצם העובדה שהוא היה בחיים בממד האנושי היתה כשלעצמה מפליאה. העובדה שהוא היה גם מתרגל היתה פשוט נס. למדתי לא לשפוט אחרים, כיוון שלכל אחד יש נסיבות מורכבות, ואיש אינו יכול לראות על פני השטח את מצבו האמיתי של האחר. התביישתי במחשבות שהיו לי.

הבנתי שכל המחשבות הרעות שחשבתי על אחרים חזרו אלי כפולות ומכופלות. פעם החלפתי את המחשבות הרעות שלי כלפי אחרים בחמלה – אבן כבדה נגולה מלבי, נעשיתי קל יותר ושליו יותר.

מאחר שמעולם לא נשארתי זמן רב באותו מקום, הרגשתי שאני מבלה את חיי במעבר ממלון למלון. התפתחה בי הרגשה שאני חסר שורשים, שאינני יודע מי אני, מה אני, או מה אני מסוגל או איני מסוגל לעשות. לא האמנתי בעצמי. הרגשות האלה התפוגגו ככל שלמדתי יותר את הפא וככל שהבנתי יותר את אופן הפעולה של הכוחות הישנים.

פעם חלמתי חלום. יצור לבוש בשחור התקרב אלי. הוא היה גבוה ובעל מראה מרושע. הבנתי שהוא מייצג את הכוחות הישנים. ליצור היה תיק שנראה כמו תיק של רופא מזמנים עברו. הוא פתח את התיק והוציא ממנו מכשירי עינויים שונים. הוא החליט לנסות עליי את כולם. הוא מדד אותי מכף רגל ועד ראש וניסה לחשוב איזה מכשיר ישבור אותי. אחרי שהוא ניסה עלי את כל המכשירים הוא נעשה עצבני והחל להתרגז מאחר שאף אחד מהם לא פעל עליי. לבסוף הוא הכניס את המכשירים חזרה לתיק, הסתכל עלי במבט מרושע ועזב.

הבנתי שאנו המתרגלים עשויים מחומר שונה מזה של היקום הישן. היצורים ביקום הישן אינם יכולים לגעת בנו כל עוד אנחנו בתוך הפא. מאחר שאנחנו תלמידי דאפא של תיקון הפא, חתמנו על חוזה עם המאסטר שבו התחייבנו לבוא לכאן לסייע לו לתקן את העולם. אנו יצורים העולים על היצורים של היקום הישן. החומר שממנו אנו עשויים שונה. הוא טוב יותר וטהור יותר, ויש לנו היכולת להשפיע על תיקון הפא של המאסטר. הבנתי שהגיע הזמן להפסיק להזיק לעצמי ולהתחיל להוקיר את עצמי ואת כל מה שהמאסטר עשה למעני כדי שאוכל להיות פה בתקופה הזו.

הבנתי שמאחר שאנחנו יצורים גבוהים, איננו יכולים לנהוג כמו הנזירים מהעבר אפילו לא בחיינו הפרטיים. בכל רגע עלינו להיות פתוחים, דרוכים ותקשורתיים. בעתיד נצטרך למשול ביצורים רבים כל כך, איך נוכל לעשות זאת אם נחשוב רק כיצד לברוח ולהסתתר במערות שלנו הרחק מהבעיות שלנו.

המעבר לניו יורק

אחרי נסיעה של 20 שעות מאירופה הגעתי, עייף וצמא, למשרד הראשי של חברת התקשורת בניו יורק.

הייתי צמא כל כך, שחשבתי לעצמי שאהיה מסוגל לשתות מים אפילו מתוך נעל. ראיתי מתקן מים אבל לא ראיתי כוסות או ספלים. מתרגל סיני שראה אותי הלך למטבח להביא כוס. הוא יצא וחזר מספר פעמים בחיפוש נואש אחר כוסות, אך לשווא. לבסוף הוא שב עם צלחת פלסטיק קטנה ודקה שהתקפלה ביד. ״קח את זה״, הוא אמר לי. לקחתי את הצלחת אך לא האמנתי שהוא באמת חושב שאהיה מסוגל לשתות ממנה.

חשבתי לעצמי: ״אולי בעצם, המחשבה הזו על הנעל לא היתה ישרה כל כך״. מיד הופיעה מתרגלת סינית עם חיוך. כשהיא ראתה בחור מערבי מנסה לשתות מצלחת פלסטיק, היא הושיטה לעברי ספל ואמרה: ״אתה יכול לשתות מזה״.

הימים שביליתי בחברת התקשורת היו טובים, ומיד הרגשתי שהסביבה הזו יקרה מאוד. הרגשתי שסוף סוף שבתי הביתה אחרי היעדרות ארוכה.

באותה עת ראיתי החזקות וקארמה שחזרו והופיעו. המאסטר איפשר לי לראות כיצד הן מתפוגגות ואת החמלה שלו בכל אותו התהליך.

בניו יורק לא חשתי את הלחץ שהרגשתי באירופה ומצאתי שהסביבה החדשה חופשית ופתוחה יותר. יכולתי לעזוב את הצד הגברי שלי ה״יאנג״, מבלי לחוש צורך לעמוד על המשמר ולהאיבק מדי יום. זה איפשר לי להיות יותר רך ועדין. אני חושב שזה היה צעד קדימה לקראת הטבע המקורי שלי.

יכולתי גם ללמוד יותר על המושג של ״וו וויי״ (אי-עשייה). אני אדם שאינו נסחף בזרם. תמיד הרגשתי צורך להיות בשליטה, במעשיי וביעדים שלי, היה עלי לדעת בכל רגע מה אני עושה, לאן אני הולך ולשם מה. כמובן, המאסטר מדגיש את הצורך בהכרה עיקרית חזקה.

אך ב"וו ווי" אין הכוונה לדברים פעוטים כאלה. הכוונה היא לדברים גדולים יותר – שינויים קוסמיים, מחזורים וסידורים המשפיעים באופן אוטומטי על החיים ושאינם בשליטתנו. בעת כזו אם מישהו מתעקש לעשות דברים בדרך שלו ולא בהתאם למהלך הטבעי של היקום, התוצאות יהיו גרועות כמובן, והאדם ייתקע או ייפגע. כשהבנתי זאת חשתי הקלה, הייתי פחות לחוץ מהצורך לנהל כל פרט בחיי ולשלוט בו.

בד בבד עם הטיפוח שלי השתפרו גם הסבלנות והחמלה שלי.

פעם כשנסעתי באוטובוס, הנהג המתין לאישה שחצתה את הכביש ורצתה לעלות על האוטובוס. היתה תנועה רבה והאישה המתינה שהרמזור יתחלף לירוק, אך נראה היה שזה לעולם לא יקרה. איבדתי את הסבלנות וחשבתי לעצמי: איך הנהג יכול להמתין לאישה הזו זמן ממושך כל כך אף על פי שעליו לעמוד בלוח זמנים? זמן הממתנה נראה לי כמו שעות. אחרי כן, הבנתי שהסבלנות והחמלה שלי אפילו לא הגיעו לדרגה של אותו נהג אוטובוס.

פעם אחרת חזרתי הביתה מהעבודה ברכבת התחתית. כמה ילדים עלו לרכבת. הם היכו בתופים ושרו. הם עשו רעש כזה, שקשה היה לשמוע משהו. הם רצו להרוויח באופן זה קצת כסף. בלבי חשבתי, איך העיר מאפשרת לאנשים האלה לעלות לרכבת ולעשות רעש כזה, אם הייתי שוטר הייתי מיד מוציא אותם מהרכבת.

להפתעתי, כשהם סיימו לשיר כל הנוסעים מחאו להם כפיים. הם נתנו לילדים תחושה שהם עשו עבודה טובה. הייתי מופתע מהחיוך של הילדים. החמלה והסבלנות שלי היו ברמה נמוכה כל כך באותו היום. היום אינני מתפלא עוד כשהתגובות האלה חוזרות אליי כמו בומרנג מאנשים אחרים.

כשאני מסתכל לאחור, אני יכול להבין, איך המאסטר סידר את דרך הטיפוח שלי ואת הסיבות לכל דבר. אני מרגיש, שאף על פי שאני רץ במעגל עם ההחזקות שלי, הלכאורה זהות בכל רמה, המעגל תמיד עולה, ואינו נשאר באותה רמה.

אני רואה את דרך הטיפוח שלי כזרע של פרח לוטוס שבתחילת חייו הוא יושב על קרקעית האגם. לאט אבל בטוח הוא עולה מתוך המים הבוציים לעבר מים צלולים יותר, עד שהוא רואה את אור השמש ונעשה פרח לוטוס יפהפה על אגם קסום ויפה.

אנא תקנו אותי אם אתם מוצאים אי אילו הבנות מוטעות.

תודה למאסטר! תודה למתרגלים העמיתים!