(Minghui.org)

הוגשה בוועידה לשיתוף התנסויות באנגלית ניו יורק 2018

מאסטר רחום ונדיב ועמיתי המתרגלים, ברכות!

היום אני רוצה לשתף אתכם לגבי מסע הטיפוח שלי בשנים האחרונות, בתקווה שהניסיון שלי יעזור או יביא תועלת לכמה מכם. השיתוף גם מאפשר לי לשקף ולהוקיר את ההזדמנות הגדולה לטפח בדאפא.

למצוא את הדרך – ואז לאבדה

התחלת הטיפוח שלי הייתה למרבה הצער מלאה בכישלונות ו"הזדמנויות שניות". הטיפוח שלי החל למעשה לפני 14 שנה כאשר קיבלתי את הפא באמצעות האינטרנט ממתרגל ותיק. הייתי בן 14 או 15 באותו זמן. זיהיתי מהר מאוד שפאלון דאפא הוא דרך הטיפוח היחידה, והטובה ביותר.

אבל לרוע המזל לא הייתי מספיק חרוץ וגם ההבנה שלי הייתה מאוד מוגבלת. לא היו מתרגלים אחרים בסביבה. בנוסף, לא יכולתי להיפטר ממחשבות רעות שסיגלתי לעצמי לפני שהתחלתי לתרגל בדאפא. ניסיתי לעשות כמה פעילויות קטנות של הבהרת אמת כמו למשל לדבר עם מרצים וסטודנטים בבית הספר התיכון שבו למדתי וגם להבהיר אמת לחברים ברשת.

אני ממזרח אירופה. להרבה אנשים שם יש עדיין סימפטיה לקומוניזם. כנער בן 15, זה לא היה קל להתווכח עם אנשים מבוגרים בנושא זכויות אדם בסין הקומוניסטית. אבל עם מחשבות חזקות מספיק, אנשים שהיו להם בהתחלה דעות מוצקות, היו מוכנים לבסוף לעזור ולחתום על העצומה נגד הרדיפה.

אחרי שנה וחצי של תרגול, עדיין לא יכולתי להיפטר מכמה מחשבות אפלות שהיו לי ומכמה הרגלים. לא יכולתי לחשוב על עצמי כמתרגל פאלון דאפא. חשבתי שדרך כל כך טהורה ונשגבה היא יותר מדי טובה למישהו כמוני, ושאני לא ראוי לתואר מתרגל פאלון דאפא. עם דמעות רבות, הפסקתי לתרגל את השיטה.

למרות שוויתרתי, ממש לא ויתרתי על הרעיון של טיפוח. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני רק צריך למצוא דרך שתתאים לי יותר. משהו שיתיר לי להשאיר את התשוקות שלי ואת ההחזקות שלי בעולם הזה.

אחרי זה חיי נהיו כמו רכבת שדים. רדפתי אחרי כל הדברים הקיצוניים שבעולם המודרני, מנסה למלא את הריקנות. במשך השנים האלה זכרתי בברור משפט אחד מ"ג'ואן פאלון" ולעתים קרובות חשבתי עליו. המאסטר אמר ("ג'ואן פאלון"): :

"..., אם לא תוכל לטפח, אז מעתה ואילך אל תחשוב עוד על טיפוח-תרגול. פרט לשדים שירמו אותך, אף אחד אחר לא ילמד אותך ובעתיד לא תוכל לטפח. אם לא אוכל להציל אותך, אף אחד אחר לא יוכל."

ובאמת שדים היתלו בי. זה לקח לי 10 שנים ארוכות שבהן הכאבתי לעצמי ולאחרים עד שלבסוף הבטחתי ליקום ולמאסטר שאתחיל שוב לתרגל ולא משנה מה.

זמן קצר לאחר שהתחלתי שוב לתרגל, הבנתי די מהר שיש לי רצון חזק ומעין הרגשה חזקה שאני אמור להצטרף ל"אפוק טיימס" ולעבוד במשרה מלאה בהבהרת אמת לאנשים ברחבי העולם. המילים היחידות שיכולות לתאר את ההרגשה הזו הן כאילו "נולדתי בשביל זה".

אבל עמדתי מול דילמה שכן גרתי בצ'כיה והיה לי עסק משלי שהיה בשלבים הראשונים של סטארט-אפ. התחבטתי כמה חודשים איך לספר לשותפיי בעבודה שאני מתכוון לעזוב את צ'כיה ולעבור לניו יורק. כשזה בעצם לנתק את כל הקשרים. לא משנה כמה קשה היה להסביר את ההחלטה שלי, עמוק בתוך לבי היה לי ברור מאוד שאין דרך אחרת בשבילי, אלא להקדיש את מקסימום הזמן והמאמץ כדי לעזור למאסטר להציל ישויות חיות.

אפילו אחרי שהחלטתי, עדיין שאלתי את עצמי: "האם אני הולך לקיצוניות? חתמתי על התחייבות עסקית עם שתי חברות. החברה מתנהלת היטב והפיתוח מאוד מבטיח. האם אני באמת צריך לעזוב הכול מאחור? אולי אני צריך ללכת לפי מהלך הדברים הטבעי ולהישאר חלק מהזמן, לפחות בהתחלה, בעסק שלי כי אנשים אחרים תלויים בי. האם זה לא מה שאדם רציונלי רגיל היה עושה?"

האמת היא שחששתי שלשותפיי לעסק יהיו מחשבות רעות על הדאפא. הפחד הזה של ליצור רושם רע אכן גרם לכמה אנשים לסגל מחשבות מוזרות כלפי הדאפא. אבל הסיבה למחשבות הלא טובות כלפי דאפא, לא הייתה בגלל החלטתי לעזוב, אלא בגלל הדרכים הלא נכונות של תקשורת ואי יכולת להבהיר להם את האמת ברציונליות. הכול היה בגלל ההחזקה שלי לפחד, שהגבילה את המחשבה שלי. לכן לא יכולתי לגשת לסיטואציה הזו באופן גלוי ומכובד.

ההחלטה לבוא לניו יורק הייתה כל כך אדירה עבורי שחשבתי שברגע שאגיע לניו יורק זה יהיה סוף המסע שלי ומיד אשיג את מה שאני אמור להשיג. לגביי, זה היה כמעט כמו [לחשוב] שסיום הטיפוח שלי קרוב.

אבל האמת היא שזה היה רחוק מאוד מהמציאות בשטח.

במקום הנכון, אבל עדיין אבוד

הגעתי לניו יורק בסוף 2015. מה שלא ידעתי היה שלמעשה סחבתי איתי מטען כבד מאוד.

מיד לאחר שהגעתי, התחלתי לעבוד קשה. עבדתי כ-80-90 שעות בשבוע ולעתים קרובות ישנתי במשרד. למרות כל העבודה הקשה, התוצאות היו קרובות לאפס. זה נמשך במשך חודשים. על פני השטח הייתה לי השפעה אפסית על ההתקדמות של "אפוק טיימס".

היום אני יכול לראות שהסיבה הייתה מצב הטיפוח העלוב ביותר שלי. המחשבות הראשוניות שלי לגבי המעבר לניו יורק היו: "אני נוטש את כל מה שקשור לחברה הרגילה ומעכשיו אתמקד רק בהצלת ישויות חיות ככל שניתן".

על פני השטח זו מחשבה נכונה מאוד, ואני אמור לעבוד קשה ככל האפשר כדי להשיג זאת. מה שלא הבנתי היה שהייתה לי החזקה עצומה לקיצוניות. בתת ההכרה ניסיתי לעבוד מספיק קשה כדי לפצות על כל מה שלא עשיתי במשך עשר השנים שבהן לא טיפחתי. זו הייתה החזקה חזקה מאוד של רדיפה.

כמובן, לא יכולתי להיות עם השפעה אמיתית. רק מתרגלי פאלון דאפא אמיתיים שבאמת מטפחים, יכולים לעבוד על הצלת יצורים חיים ויש להם השפעה חיובית. אם הרמה שלי היא לא מספיק גבוהה, אין שום דרך שאני באמת יכול לתרום. לא משנה כמה כישורים יש לי, לא משנה כמה מאמץ אני משקיע, אני עדיין צריך לטפח באמת.

לאחר שנה של עבודה ב"אפוק טיימס" באנגלית, המחלקות של האנגלית והסינית מוזגו ואני נתבקשתי לעבור לעבוד עבור "NTD".

למען האמת זה יצר אתגר ענק לטיפוח שלי. היו לי מחשבות שליליות, מושגים וכעס, בעיקר כלפי עצמי על שלא יכולתי להתנהל היטב . ממש לא הייתי מסוגל להבין ולהתחבר לסביבה החדשה. מנקודת המבט המוגבלת שלי, הכול נראה לא הגיוני וכאוטי. הגעתי לקצה קרן הפר ולא יכולתי לראות את הדרך החוצה. השליליות שבתוכי הצטברה וגדלה עד לנקודה קיצונית.

הגעתי לנקודה שבה באמת לא ראיתי שום דרך קדימה. לא יכולתי יותר להיות חלק מהם ולהשתתף. ממש בקצה קרן הפר, הצלחתי רק לשאול שאלה אחת אחרונה: "מה עושים האנשים האלה? למה הם כאן? מי הם? מה נקודת המוצא שלהם?"

ככל שחשבתי על כך יותר, כך התברר לי שהאנשים סביבי נמצאים שם כי יש להם את הלב להציל אנשים. וכל מה שהם עושים הוא מהלב שלהם. בהעדר משאבים, כוח אדם וניסיון, הם עדיין עושים כל שביכולתם כדי להציל יותר יצורים חיים, בלי קשר לנסיבות. אחרי ההבנה הזאת, אמרתי לעצמי: "לא משנה איך הדברים מתנהלים פה, אני רוצה לעזור למתרגלים העמיתים האלה להציל יותר אנשים, ואני רק אסתכל על הלב הטוב שלהם".

זמן קצר לאחר שקיבלתי את ההבנה הזו, נוכחתי שזה בעצם אני שהייתי לגמרי לא בסדר וכי השליליות הייתה רק בראש שלי. זה היה כאילו אחרי שהתעוררתי בבוקר, שמתי כלוב של מחשבות שליליות על הראש שלי ואז רצתי מסביב צורח שאנחנו לכודים בבית סוהר. עדיין שאלתי את עצמי למה אחרים לא "יוצאים מהכלים". NTD למעשה השתפרה יותר ויותר. למרות שהיו הרבה בעיות, התקדמנו קדימה מהר מאוד והגענו ליותר ויותר אנשים באינטרנט. לאט לאט יכולתי להיות מעורב יותר ולהשתתף יותר.

רדיפה אחרי השפעה

לאחר 18 חודשים של עבודה כמעט ללא הפסקה, החלטתי לקחת שלושה שבועות חופשה ולנסוע למולדתי. רק לאחר שהרגעתי את עצמי תוך כדי רכיבה על סוסים בהרים, הבנתי מה ההחסרה שלי. הבנתי שהשארתי הכול מאחוריי ועברתי לניו יורק במצב של הלך רוח קיצוני. עם החזקה ענקית של רדיפה אחר תוצאות בעבודתי, לא טיפחתי את עצמי ולא ויתרתי על מחשבות רגילות.

חשבתי גם שרכיבה על סוסים בהרים היא די נחמדה. התחלתי לדמיין לעצמי משפחה בכפר קטן, עם בית קטן ליד הנהר. זה היה ממש נחמד להיות למעלה בהרים בהשוואה לחיים בדרום ברונקס ועבודה של 90 שעות בשבוע.

במשך כמה ימים אכן שאלתי את עצמי: "מה אני בעצם עושה בניו יורק? האם אני באמת רוצה לחזור לניו יורק? האם החיים כאן לא יותר נחמדים? אולי אני יכול להפיץ עלונים לכפרים בסביבה במקום לעבוד בניו יורק. האם אני רוצה לחזור?"

לאחר שחשבתי על "לחיות חיים נוחים, רגילים וחסרי דאגה" במשך כמה ימים, הבנתי סוף סוף שזה לא בשבילי. רציתי לטפח. רציתי להיות תלמיד פאלון דאפא ולהתנתק מצ'ינג. רציתי להסתכל פנימה וללכת בדרך של שלמות רוחנית. כבר לא רציתי להיות אדם רגיל. לא חיפשתי חיים נוחים או חסרי דאגות.

באופן מפתיע, אחרי שחזרתי לניו יורק, הכול השתנה. השליליות כמעט נעלמה. הייתי מוכן להסתכל פנימה ופשוט לעקוב אחר סידורי המאסטר. החלטתי לבטוח בהסדרי המורה ולבטוח באנשים שעמם עבדתי. זה היה גורלם להיות בתפקידים שלהם, ואני כיבדתי זאת לחלוטין.

דעות ומושגים על אחרים

אחד המקורות העיקריים ביותר של מחשבות שליליות שהיו לי בעת שעבדתי בחברת התקשורת היו השינויים התכופים. בהרבה פעמים נדמה היה לי שדברים נקבעו באלתור, ללא תכנון, ולא במקצועיות. במשך זמן מה השלמתי עם המחשבות השליליות האלה לגבי ניהול החברה, שנמשכו כמה חודשים. אני זוכר שיום אחד ממש התחרפנתי אחרי טיפול בבעיות ארוכות שנים עם קבוצה אחרת. לא אמרתי מילה במשרד ולא התלוננתי בפני אף אחד. אפילו יצאתי החוצה רק כדי שאוכל להתלונן ולקלל ביני לבין עצמי במחשבה.

עשיתי את זה בערך שעה. אמרתי לעצמי שאני רוצה להקל על הכעס שלי, לפחות במחשבתי. אחרי השעה הזאת הרגשתי מותש, כאילו מוחי התנפץ לרסיסים. לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר חוץ מלישון.

באותו לילה, היה לי חלום חי מאוד. בחלום הזה הייתה לי חברה. כשפגשתי אותה, הבחנתי שהיא הוכתה קשות. כששאלתי אותה מה קרה, היא אמרה לי מיד שאני הוא שהיכה אותה כל כך חזק. הייתי בהלם. חשבתי: "איך יכולתי להכות אותך? בחיים לא הייתי עושה את זה!" ניסיתי להסיט ממני את האשמה.

היא התחילה להסביר לי איך הרבצתי לה. אמרתי לה שזה לא נכון, כי באותו זמן ומקום הייתי בכלל במקום אחר, עושה משהו אחר. היא ענתה לי בשלווה, אבל בהחלטיות: "כמובן שלא היכית אותי בעולם הזה, אבל היה לך כעס ומחשבות שליליות כלפיי, ולאלה יש אותה השפעה כמו להכות אותי בחיים האמיתיים.

אני אזכור את החלום הזה עד סוף ימיי.

הבנתי גם שרוב הזמן, כשחשבתי שהדברים נעשים ללא תכנון או לא ברציונליות, ראיתי רק חלק קטן מאוד מהמצב כולו, אולי חמישה אחוזים ממנו. הייתה זו המחשבה צרת האופקים שלי שהחליטה מה הכי טוב, ושאם אחרים חושבים אחרת אז זאת הטעות שלהם. האמת היא שפשוט לא התאמצתי מספיק כדי לנסות לחשוב מנקודות מבט של אנשים אחרים.

אולי אוכל להבין טוב יותר מדוע אנשים מקבלים את ההחלטות שהם עושים. במקום להתווכח איתם במוחי, אני דווקא אעזור להם להיות בעלי השפעה גדולה יותר על הצלת ישויות חיות.

צורה ללא צורה

במשך כמעט שנתיים שפטתי בחשאי אנשים על סמך המיומנות שלהם, ניסיונם, והתנהגותם על פני השטח. זה יצר מושגים "עדינים" שהשפיעו על שיתוף הפעולה שלי עם אחרים. זה לא אומר שלא השקעתי מאמץ ומחשבות נכונות בשיתוף פעולה עם אחרים. כן השקעתי. באמת ניסיתי לשים את הלב שלי לעזור לאחרים בהשגת המטרה המשותפת שלנו. אבל אני לא יכול לומר שסמכתי עליהם במאה אחוז, מה שעכשיו אני רואה כפרצה.

נשאתי איתי מושגים רבים מהחברה הרגילה שבה בוחרים לאדם תפקיד על סמך כישוריו, התאמתו וניסיונו. בגלל ההבנה המצומצמת שלי, ציפיתי לאותו דבר בחברות התקשורת שלנו. אבל כמובן, זה לא ככה. אנשים באים ועובדים עבור חברות מדיה כי יש להם רצון בלבם לעזור להציל יותר יצורים חיים.

המאסטר אמר:

"תלמידים! אני מציע שתהיו קודם כל תלמידים רגילים לתקופה מסוימת ותחזרו לעבודה אחרי שתתאוששו. לא משנה כמה עבודה האחראי עשה בין אנשים רגילים, הוא עשה את העבודה ברצון בשביל הדאפא. ההצלחה בעבודה היא רק צורת ביטוי שבין אנשים רגילים, ואילו מה שיכול לגרום לאנשים לקבל את הפא ולהפיץ את הדאפא הוא הכוח של הדאפא עצמו והתכנונים הספציפיים של הפא-שן. בלי שהפא-שן שלי יעשה את הדברים האלה, אפילו את ההגנה של האחראי עצמו קשה להשיג, שלא לדבר על הפצה, לכן אין עליכם כל הזמן להרגיש כמה אתם יוצאים מן הכלל. בדאפא אין תהילה, אין רווח ואין להיות פקיד. זה רק טיפוח-תרגול." ("מכה חזקה", " יסודות להתקדמות במרץ I")

לאחרונה, אני מנסה להיפטר מהמחשבה שאני בעל כישורים או כישרונות. הרבה פעמים נוכחתי שמתרגלים מסוגלים להשיג תוצאות מדהימות גם בתחומים שבהם יש להם אפס ניסיון. למעשה, הם פעלו הרבה יותר טוב מאשר אנשים רגילים.

הכול בגלל הכוח האדיר של הדאפא. אם אנו מאמינים בנחישות ופועלים על פי הפא, "אמת, חמלה, סובלנות", אנחנו יכולים לעשות כל דבר. זה הרבה מעבר למגבלות של מיומנויות שנלמדות בחברה רגילה. אנחנו לא צריכים לרסן את עצמנו על ידי מושגים נוקשים אלה במוחנו. נהפוך הוא, אנחנו יכולים להרחיב את האפשרויות שלנו על ידי כך שנשים את לבנו במה שהבטחנו למאסטר לעשות.

לאחרונה חוויתי שחרור חדש ואושר שמקורו בהכרה ש"אמת, חמלה, סובלנות" יכולים ליצור כל דבר, שאני יכול לעשות כל דבר אם הוא בהתאמה עם הפא. אני כבר לא דואג לגבי שינויים במודל העסקי של החברה או אם מעבירים אותי ממחלקה למחלקה. אם הלב שלי נמצא במקום הנכון, המורה והפא ידריכו אותי במסע. במקום לדאוג, אני עכשיו מרגיש אסיר תודה ביותר על היותי חלק מהרגע היקר הזה ביקום. אני גם מרגיש עניו וצנוע מאוד, כי אני רק כלי מאוד מאוד זעיר במנגנון התפקוד הנשגב של היקום, הפועל על פי החוקים של "אמת, חמלה, סובלנות".

תודה המורה, תודה למטפחים העמיתים.