(Minghui.org)

עברתי מסע ארוך וקשה כדי להיפטר מהתאווה והתשוקה והייתי רוצה לחלוק את הבנותיי.

אני מקווה שמה שיש לי לספר יהיה מועיל למתרגלים עמיתים – לא כולל את אלה שזה לא מכבר נישאו, מתרגלים חדשים, או אלו שבני זוגם אינם מתרגלים.

אם לדבר בכנות, בשלב המוקדם של הטיפוח שלי לא שחררתי את התאווה והתשוקה בכלל, אלא פעלתי "לפי הספר". לכן חזרתי לכך מדי פעם, כמעט פעם בשישה חודשים. נפילות כאלה תמיד השאירו אותי בתחושת אשמה, צער ודאגה. באותו הזמן לא הייתי מודע להשפעה המזיקה של התאווה על מתרגל.

יום אחד בשעה שתהיתי מדוע סידרו האלים שבני אדם יתרבו באותה דרך שבה חיות מתרבות, הוארתי לפתע לנקודה אחת: כמתרגל הצועד בנתיב האלוהי הדבר הבולט ביותר שמפריד בינינו לבין החיות הוא להיות ללא תאווה, ללא תשוקה וללא החזקות אנושיות אחרות.

היתה לי גם ההבנה שעבור אדם רגיל התאווה היא דרך להביע תשוקה ורגש. עבור מתרגל היא רק יוצרת קארמה. תאווה ותשוקה הן חומרים מלוכלכים היכולים להרוס את העתיד של מתרגל. תאוות בצע ותשוקה אנושית יכתימו את השמים, לכן על מתרגל להיפטר מתאווה ותשוקה מיד בהתחלה.

לאחר שהוארתי לזה, נעשה לי קל יותר לקחת בקלילות את רגשות התאווה והתשוקה שלי. הבנתי שהם מלוכלכים, יוצרים עבורי קארמה ומונעים ממני ללכת לשמים.

עם זאת, כאשר אשתי הייתה בחיים לא שחררתי את התאווה והתשוקה. לאחר שהיא הלכה לעולמה הסתכלתי פנימה והרגשתי שההחזקה שלי תרמה למותה. חשתי אשם מאוד על כך, ונשבעתי להישאר רווק לתמיד ולחזור הביתה עם המאסטר. החלטתי לשחרר באופן מודע את ההחזקה הזו, על פי עקרונות הפא.

מהרצאותיו של המאסטר הבנתי שיש לסלק את התאווה והתשוקה. כמתרגל ותיק אין עלי להחזיק מחשבות כאלו מדי יום. ברמות גבוהות יותר מצב הטיפוח של מתרגל הוא שונה, הוא יותר קרוב ללא להחזיק מחשבות כלל. כאשר התבהר לי העיקרון הזה הרגשתי שהטיפוח במובן זה אינו קשה כלל.

בשנה שעברה ניסיתי לשנן את הפא על ידי כך שקראתי כמה שורות או פיסקה שלמה שוב ושוב. בסופו של דבר הצלחתי ללמוד את הפא במצב מחשבה שקט. לעתים קרובות התגלו בפני עקרונות פא גבוהים יותר בספר "ג׳ואן פאלון".

משפט אחד התחיל לצוץ במוחי:

"תשוקה ותאווה מינית ודברים מסוג זה כולם שייכים להחזקות האנושיות, ועל כל הדברים האלה יש לוותר." ("ג'ואן פאלון")

הבנתי היא שבטיפוח האישי, הדרישה הראשונה היא להיפטר מהתאווה והתשוקה אם אדם רוצה להגיע לשלמות.

כשלא משחררים את התאווה זה כמו לשים רגל אחת בסירה אחת ורגל שנייה בסירה שנייה, ולנסות להיות חצי אנוש וחצי אֵל. אני מאמין שזו הייתה האזהרה של המאסטר אלי: אם אני רוצה להפוך להיות מתרגל דאפא, הבחירה היחידה שלי היא ללכת אל הסירה של הפא שתפליג בנתיב האלוהי.

לעתים קרובות חשבתי על העובדה שבגלל שהתחלתי לטפח בפאלון דאפא המאסטר כיוונן את גופי למצב האופטימלי שלו. הגוף הבריא הזה הוא כדי שאתרגל טיפוח ואהפוך להיות אלוהות, לא כדי שאיהנה מאושר ארצי. כאשר תיקון הפא מתקרב לסיומו, אין עליי לנצל את חמלתו של המאסטר ולשקוע בתאווה ותשוקה שימנעו ממני לחזור לביתי האמיתי.

חשבתי גם על החזיר ב"מסע למערב". הוא לא יכול היה לשחרר תאווה, תשוקה ורגשנות. אם הוא לא היה מחויב כלפי בודהיסאטווה גואן-יין להגן על המאסטר שלו, הנזיר טאנג סאנג, במהלך שליחותם, וללא העזרה שקיבל משותפיו למסע, הוא לא היה זוכה בתואר "שליח המזבח השמימי."

ראיתי את אשתי וכמה מתרגלים אחרים מתים מקארמה של מחלה. כשראיתי אותה יורדת ממשקל של 70 ק"ג לשלד בגלל קארמת מחלה, זה כאב לי מאוד לחשוב שעזיבתה קרבה.

לבסוף שחררתי את החיבה אליה, עזבתי את הבית ונכנסתי לסביבה חדשה. חשתי כה שליו וחמים בלילה, כשהתרחקתי משמחה, כעס, עצב, אושר, תהילה, אינטרס אישי, רגשנות ושנאה אנושיים.

פעם אחת כשהסתכלתי באשתי, שמצוקת הקארמה עשתה בה שמות, חשבתי על העובדה שלאחר ששוקעים בתאווה ותשוקה לא נשאר דבר מלבד קארמה שהצטברה וצריך לשלם אותה.

כשהגעתי להבנה הזו עלתה חמלה בלבי. אמרתי לעצמי: "אני מוחק כל מה שאחרים חייבים לי, כי אינני רוצה לראות אותם סובלים. אני יודע שהמאסטר שילם את החובות שלי, אבל עליי לטפח היטב ולהשיג את הפרי האמיתי כדי להביא ברכה לאחרים. בני אנוש סובלים כל כך. לא משנה עבור מה הם נלחמים, הם מוצאים את עצמם עם שום דבר מלבד קארמה!"

אני יודע שאנחנו כמתרגלי דאפא חתמנו חוזים עם המאסטר לפני זמן רב, להציל יצורים חיים ביקום. לכן המאסטר בחר בנו להיות תלמידי דאפא. אם לא נעשה את שלושת הדברים היטב ולא נטפח את עצמנו היטב בזמן שאנחנו עושים אותם, משמעות הדבר היא שאיננו מכבדים את הנדרים שלנו. אם נעזוב את הטיפוח, תהיה זו "הפרת חוזה" השווה להשמדה עצמית.

אני לא אאכזב את המאסטר כי אני יודע כמה הוא סבל עבורי כשירדתי שכבה אחר שכבה של היקום. המאסטר סבל כל כך הרבה בשבילי כדי שאשיג את הפא ואגיע להצלחה. אין עליי להפנות את גבי אל התהילה שהמאסטר בירך אותנו בה. אין עליי להתעלם מהאלוהויות בעולם שלי. עליי להחליף את ההחזקות שלי בחוסר אנוכיות, ולהפוך להיות ישות בלתי אנוכית, ישרה ומוארת.

אני יודע שהכוחות הישנים רדפו מתרגלים וגרמו להם להישפט למאסרים בתירוצים שונים. אחד מהם הוא תאווה ותשוקה, כמה מתרגלים לא יכלו להתייחס לעצמם כישויות גבוהות ולוותר על תאווה ותשוקה. אני הייתי אחד מהם.

אני מניח שהכוחות הישנים היו אומרים למאסטר: "התלמיד שלך לא עשה מה שאמרת ולעתים קרובות פעל גרוע בהיבט של התאווה. אפילו מתרגלים בדרכים קטנות מסוגלים לפעול היטב בהיבט הזה, למה לא תלמידי הדאפא שלך? אנחנו רק נרדוף אותם כשאנו משתמשים בחוקים של המק"ס ונגרום להם להיות מודעים לטעויות שלהם שהן לא לפי הפא, כדי לתקן אותם. אין לנו ברירה!"

יום אחד בזמן ששיתפתי עם מתרגל עמית שהתמודד עם הקושי של התשוקה, הרגשתי את הישויות החיות בעולם שלו מתבוננות בו ובוכות! חשבתי שזו הסיבה המרכזית שמנעה ממנו להבין את עקרונות הפא של הרמות הגבוהות יותר.

תאווה ותשוקה הן התבטאויות של אנוכיות בממד הנמוך הזה, וסממן של ישויות של הקוסמוס הישן. אם מתרגל מסוגל להגיע למצב של חוסר אנוכיות עבור העתיד של הישויות החיות שלו כדי שהן יוכלו להיכנס לקוסמוס החדש, הוא או היא מקבלים את ההזדמנות להיוולד מחדש. כמה הייתי רוצה שמתרגלים עמיתים שעדיין מחזיקים בתאווה יוכלו לראות זאת כהזדמנות לעלות בטיפוח!

באשר למתרגלים נשואים שצריכים להתאים לאנשים רגילים ככל האפשר, ההבנה שלי היא שלמרות שהם בעל ואישה על פי החוק, במהות הם נזיר ונזירה או אח ואחות.

כמובן שזוגות צעירים צריכים להתרבות כדי להמשיך את המין האנושי, לכן אם אחד מבני הזוג אינו מתרגל או ששני בני הזוג הם מתרגלים חדשים, זה טבעי לשמור מעט תאווה ותשוקה.

עם זאת, כפי שאני רואה זאת, מתרגלים ותיקים נשואים צריכים לראות זאת כעלבון לאלים לעתיד אם הם שוקעים בתאווה ותשוקה. אין עליהם לפלרטט זה עם זו או להתקלח יחד, ועליהם אפילו להימנע מלראות זה את זו כשהם מחליפים את בגדיהם התחתונים. אם נשמור זאת במוחנו, זה לא יהיה קשה להיפטר מתאווה ותשוקה. הפא דורש מכולנו להיות רציניים בנושא זה. עלינו להתאים לדרישות של הפא אם אנחנו באמת רוצים לטפח.

הנושא של תאווה הוא נושא שעל מטפחים להתייצב בפניו בעדיפות גבוהה. הטיפוח בדאפא כיום הוא קשה הרבה יותר מאסכולות הטיפוח שבזמנים העתיקים. סיבה אחת היא שרוב המתרגלים בימים ההם היו נזירים או נזירות, שחיו בנפרד מבני המין השני.

כמתרגלים, שד התאווה לא יכול להיכנס בנו אם אין בנו מחשבות של תאווה, כי המאסטר ושומרי הפא שומרים עלינו. בנוסף, אנחנו שולחים מחשבות נכונות בהתמדה כדי לסלק חומרים הנמצאים בתוך ומחוץ לגופינו, לכן רק מעט תאווה ותשוקה נשארים. אם עושים זאת לטווח ארוך אין זה קשה להעלים תאווה ותשוקה, כפי שעשיתי אני.

לאלה החושבים שזה קשה, אני חושב שזה בגלל שהם הולכים בעקבות ההחזקות שלהם כשתאווה ותשוקה צצים. במקום לפורר אותם הם מזמינים אותם פנימה. מתרגלים רבים כאלה איבדו את חייהם ברדיפה, או נלקחו לכלא.

ההבנה שלי לגבי להיפטר מתאווה ותשוקה היא שעלינו להתגבר בעוז על השד הזה, ללא היסוס.

יום אחד התחיל רדת גשם בדיוק כשסיימתי לעשות כמה דברים עבור הדאפא. השארתי את האופנוע שלי בבית של קרובי משפחה והלכתי לקחת אוטובוס. כשחיכיתי בתחנת האוטובוס צעק מישהו במוחי: "לך לביתה של ליו (מתרגלת)".

הרגשתי כאילו ישות בממד אחר גוררת אותי משם. ניסיתי בכוח לגרום לה לסגת ואמרתי לישות "אני אפורר אותך."

התחלתי לדקלם את הנוסחה לשליחת מחשבות נכונות שוב ושוב.

לבסוף הצלחתי לעמוד בשקט, והשד של התאווה התפורר.

בפעם אחרת תקף שד התאווה במשך שלושה ימים ברציפות את החלקים הרגישים של גופי. למרות שעשיתי מאמץ גדול לשלוח מחשבות נכונות ולהעלים את החומרים הרעים הוא לא ויתר.

אז חשבתי על מה שאמר המאסטר:

"הביטוי בשטח נובע מתוך המחשבה." ("לימוד הפא בפגישת "האפוק טיימס" 2009)

אמרתי לרוע: "אתם היצורים המתועבים ביותר ביקום. אתם היצורים המלוכלכים ביותר. אתם נראים ענקיים, אבל בעצם אתם פחות מכלום. אני אפילו לא יכול לקרוא לכם ישויות שמימיות."

שוב חזרתי על הנוסחה לשליחת מחשבות נכונות. השד נעלם.

כך נפטרתי מתאווה ותשוקה.

כדי להשיג את הפרי האמיתי, להציל יצורים חיים ואלוהויות בעולמות שלנו, ולהיות ראויים למה שהמאסטר נשא עבורנו, הבה נעבוד יחד כדי לשלוח מחשבות נכונות להעלים תאווה ותשוקה, לפורר תאווה ותשוקה, לשחרר תאווה ותשוקה ולהיות תלמידי דאפא אמיתיים,

"..עד שלא תישאר שום החזקה" ("הונג יין", "לטפח בתוך האשליה")

הבה נטפח במרץ יחד. אני מקווה שכל המטפחים יגיעו לשלמות.