הרצאה על ריקוד סיני קלאסי בקולג' פֶיי טִיאֶן

 לי הונג-ג'י

27 ביולי 2019

מהו "ריקוד סיני קלאסי"? נדבר על היסודות שלו. לתנועות ולתנוחות שלו (שֶן-פָא)[1] יש שורשים עתיקים באמנויות הלחימה, ולמעשה את השם לאמנויות לחימה ("ווּ" כמו ב"ווּ-שוּ") הוגים כמו את השם לריקוד ("ווּ" כמו בווּ-דָאו)[2]. השימוש הדואלי הזה נקבע על ידי השמים. ואילו התחושה (שֶן-יוּן)[3] של תנועות הריקוד הסיני הקלאסי מגיעה בעיקר מהתנועות של אופרה סינית מָסוֹרְתִית[4]. למעשה, פעם קראו לריקוד סיני קלאסי "ריקוד אופראי".

אז מדוע יש אנשים האומרים שריקוד סיני קלאסי הוא צורת ריקוד חדשה שנוצרה על ידי "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג"? התנועות והתנוחות (שֶן-פָא) [שמלמדת האקדמיה של בייג'ינג] אכן מגיעות מאמנויות הלחימה, וגם מהאופרה. אבל [בעבר], כדי לגרום לצורת הריקוד להיות מתאימה להוראה בבית ספר לאמנויות, וכדי שהיא תיראה מתאימה יותר למושגים המודרניים על ריקוד, האקדמיה של בייג'ינג אימצה ליסודות הריקוד כמה משיטות ההוראה של רמת ההתחלה של בלט. לגבי החלק של טכניקות של מיומנות אקרובטית (טָאן-דְזֶה-גוֹנְג)[5] של ריקוד סיני קלאסי, השורשים שלהן נטועים אפילו יותר בצורות האמנות השונות שבאופן מָסוֹרְתִי היו חלק מהתרבות הסינית במשך אלפי שנים. בפשטות, "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" לא יצרה את הריקוד הקלאסי של סין. מה שהיא יצרה זה את המונח "ריקוד סיני קלאסי". היא לקחה את השם המקורי – "ריקוד סיני אופראי" – ושינתה אותו ל"ריקוד סיני קלאסי".

"אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" בעצמה מודה שהתחושה (שֶן-יוּן) של הריקוד שלה מגיעה מהאופן שבו מתנועעים באופרה הסינית, ושהאלמנטים הבסיסיים של התנועות והתנוחות (שֶן-פָא) מגיעים בעיקר מריקוד אופראי סיני ומאמנויות לחימה. ולמעשה, באופרה הסינית אומרים שהשֶן-פָא שלה הגיע מאמנויות לחימה; האופרה למעשה אימצה את השֶן-פָא של אמנויות לחימה סיניות מָסוֹרְתִיוֹת כבר בזמנים העתיקים. כל זה אומר לנו שריקוד סיני קלאסי הוא משהו הקיים כבר זמן רב, והוא אינו משהו שהמציאה "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג".

אז מדוע "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" אומרת שריקוד סיני קלאסי הוא צורה חדשה שהיא יצרה? כמובן שהיא לא פשוט רק שינתה את השם מ"ריקוד אופראי" ל"ריקוד סיני קלאסי" – היא יסדה מערך של שיטות להוראת ריקוד סיני קלאסי. האקדמיה היא אכן זו שנתנה לצורת הריקוד את שמה החדש; בהתחלה גם היא נהגה לקרוא ל"ריקוד סיני קלאסי" "ריקוד אופראי". והיא שילבה פנימה שיטות הוראה של בלט. וזה כמובן לא הכול, היא גם השתמשה בפורמט של אקדמיה להוראת הריקוד הסיני הקלאסי. בעבר בסין, אנשים למדו אמנויות-במה באמצעות שיטות הוראה מָסוֹרְתִיוֹת. הנוהג בלהקות תיאטרון היה שמבצעים ותיקים ראשיים [6] מלמדים חניכים, והיו שלימדו תלמידים רבים בו-זמנית – אפילו עשרות אנשים שהרכיבו להקה תיאטרלית שלמה. אבל בכל הנוגע לכניסה של ריקוד סיני קלאסי לאקדמיות לאמנויות ולהוראה שלו כ"ריקוד סיני קלאסי", ייתכן ש"אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" הייתה הראשונה לעשות זאת בזמנה. אבל הסטודנטים הצעירים שלמדו מאוחר יותר בבית הספר הזה, לא באמת הבינו את כל זה. יתר על כן, המק"ס[7] המרושעת חיבלה במכוון בהיסטוריה הסינית, מה שגרם לסטודנטים האלה להיות בורים לגבי ההיסטוריה הסינית, כך שהם אמרו ש"ריקוד סיני קלאסי" הוא צורת ריקוד חדשה שהאקדמיה המציאה. זה בפני עצמו חוסר כבוד להיסטוריה ולמורשת של התרבות המָסוֹרְתִית בת אלפי השנים של סין.

למעשה, כאשר "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" הוקמה, כבר השתמשו בסוג זה של ריקוד סיני בפרובינציות ובלהקות אמנויות-במה שונות בכל רחבי סין בהוראה ובהופעות שלהן. במהלך שנות ה-40 וה-50, אפילו מנהלת "האקדמיה לאמנויות פיי טיאן" שלנו, הגב' גוּאו, הייתה חברה ב"להקת התיאטרון ג'ונג-נאן", שכבר השתמשה בסוג זה של ריקוד בהופעות שלה. זה היה אפילו לפני ש"אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" נוסדה! אז במילים אחרות, בערך באותו הזמן שבית הספר הזה נוסד, קבוצות רבות של אמנויות-במה בסין כבר השתמשו בסגנון הקלאסי הזה של ריקוד סיני אופראי בהופעות שלהן.

אתם יודעים, כל המונחים שבהם משתמשת "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" בהוראת ריקוד קלאסי הגיעו מריקוד אופראי – אם אלה שמות של טכניקות ריקוד ספציפיות והדרישות שלהן, או מונחים שמשתמשים בהם בשֶן-פָא ובשֶן-יוּן. יתר על כן, היא לקחה את המונחים והשתמשה בהם בדיוק כפי שהם. זה כולל מונחים כמו צ'וֹנְג וקָאוֹ[8]; הָאן וטְיאֶן[9]; נִינְג, צִ'ינְג, יוּאָן, צ'וּ[10]; שלושת מסלולי התנועה המעגליים של פִּינְג-יוּאָן, לִי-יוּאָן, ו-בָּא-דְזֶה-יוּאָן[11]; שוֹאוּ, יָאן, שֶן, פָא, בּוּ[12]; ליאנג-שיאנג[13]; ג'ינג, צ'י, שֶן[14], ועוד דברים רבים רבים אחרים. כל האלמנטים היסודיים של צורת הריקוד – "כדי ללכת ימינה, לך קודם שמאלה", "כדי לעלות, רד קודם", "כדי ללכת אחורה, לך קודם קדימה", "כדי ללכת קדימה, לך קודם אחורה", וכן הלאה – כולם הובאו מהאופרה בדיוק כפי שהם. אז מה שאני אומר הוא שהאקדמיה לא יצרה את הדברים האלה; הם מלכתחילה היו חלק מהריקוד הקלאסי של סין. מאז ש"אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" לקחה את ה"ריקוד האופראי" של סין ושינתה את שמו ל"ריקוד סיני קלאסי", כולם בכל רחבי סין החלו להשתמש במונח הזה כדי לתאר את הריקוד של עצמם – מלהקות אמנויות-במה מקומיות ועד ללהקות אמנויות-במה צבאיות בכל פרובינציה, מקבוצות של אמנויות-במה חובבניות ועד לקבוצות מקצועיות, וכל בתי הספר והמוסדות האקדמיים המקצועיים הראשיים, מלבד בתי הספר לאופרה סינית ותיאטראות.

וזה מביא אותנו ל"שן יון" ולקולג' פיי טיאן – האם שניהם אינם משתמשים בריקוד סיני קלאסי? ובכן, ממש בתחילת הדרך, "שן יון" וקולג' פיי טיאן אכן השתמשו ב"סגנון או מקצב" (יוּן-לוּ)[15] של ריקוד קלאסי כפי שלימדו אותו ב"אקדמיית הריקוד של בייג'ינג", משום שבהוראת שֶן-פָא עשתה האקדמיה של בייג'ינג סטנדרטיזציה ל"יוּן-לוּ". אבל, כל האלמנטים הבסיסיים של ה"יוּן-לוּ" כבר היו קיימים מזמן. "שן יון" פשוט השתמש ב"יוּן-לוּ" שלימדו באקדמיה. אתם מבינים את הרעיון, נכון? "שן יון" ופיי טיאן פשוט השתמשו ב"יוּן-לוּ" של "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג".

מה שקורה היום בסין בנוגע לריקוד סיני קלאסי הוא שלכל פרובינציה יש הסגנון שלה. אפילו במספר הקולג'ים שבבייג'ינג לא משתמשים ב"יוּן-לוּ" של "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג", והם אפילו דוחים אותו בגלוי. אין אפילו קבוצת אמנויות-במה אחת בכל סין המשתמשת ב[גישה של] "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" באימונים או בהופעות שלה, משום שכולם חושבים שהגרסה שלהם של ריקוד סיני קלאסי היא הטובה ביותר. הדבר המוזר הוא שאפילו "להקת הריקוד הצעירה" של האקדמיה של בייג'ינג לקחה את הריקוד הסיני הקלאסי, שינתה אותו ללא הכר, וערבבה לתוכו חלק מהכביכול "ריקוד מודרני בסגנון סיני". עבור "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" זאת באמת הַשְפָּלָה. אם אפילו אתה לא מכבד את עצמך, איך אתה יכול לצפות שאחרים יכבדו אותך? הם אפילו לוקחים את הדבר המומצא הזה שהם קוראים לו "ריקוד האן-טאנג", ומלמדים אותו כריקוד קלאסי, כשלמעשה הוא לא יותר מתנועות של שועל ויש לו תחושה דמונית. זה באמת עצוב לראות את זה מתרחש במוסד המוערך ביותר לריקוד בסין.

כשקולג' פיי טיאן רק הוקם, הוא רצה ללמד את היוּן-לוּ של "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג", לפיכך היה צריך להשתמש בכמה מתרגילי הריקוד של האקדמיה למטרות הוראה. למעשה, פיי טיאן יכול היה להשתמש ביוּן-לוּ של ריקוד שלימדו ב"אוניברסיטת מִין-דְזוּ של סין" או ביוּן-לוּ של ריקוד מכל אזור או פרובינציה, או שיכול היה להשתמש ישירות ביוּן-לוּ של ריקוד מהאופרה. אך היות שבאותה עת רוב המורים ב"אקדמיה לאמנויות פיי טיאן" היו בוגרי "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג", זה היה אך טבעי ללכת עם היוּן-לוּ שהמורים לָמדו. בכל מקרה, היוּן-לוּ של האקדמיה של בייג'ינג היה נכון, והוא סיפק את הצרכים של "שן יון", אז השתמשנו בו להוראה.

אם מדברים על יוּן-לוּ, נתבונן בדברים מנקודת מבט של טיפוח או מנקודת מבט רוחנית. התרבות הסינית הוענקה מהשמים, וישויות גבוהות השגיחו עליה. אז כאשר "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" בנתה את תוכנית הלימודים לריקוד קלאסי, ישויות גבוהות כבר מזמן יָדעו שזה משהו שה"שן יון" יצטרך להשתמש בו בעתיד. אז בוודאי הייתה השפעה שמימית מאחורי צורת הריקוד הזאת. העובדה שה"שן יון" ישתמש בצורת הריקוד הזאת כדי להציע ישועה בעולם האנושי הייתה עניין משמעותי למדי. התרבות האנושית חוזרת על עצמה שוב ושוב. הייתה קיימת הסוגיה האם [צורת הריקוד הזאת] תהיה בהתאמה לתרבות שהאלוהויות יסדו עבור המין האנושי הרבה לפני שחר ההיסטוריה. אז כדי שה"שן יון" יוכל להשתמש בדברים האלה כדי להציל ישויות, היה צריך לעשות הכנות מראש. מנקודת המבט הזאת, אלו שיסדו את שיטות ההוראה של ריקוד סיני קלאסי ב"אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" עשו דבר נפלא.

לאחר ש"שן יון אמנויות-הבמה" וקולג' פיי טיאן הגיעו עד הלום, אפשר לראות שהסטנדרטים של השן-פא של פיי טיאן ושל "שן יון" הם עכשיו שונים למדי מאלו של "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג". מה ש"שן יון" וקולג' פיי טיאן שואפים להשיג באמצעות הוראת הריקוד הקלאסי שלהם שונה לחלוטין ממה ש"אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" שואפת להשיג. הראשונים רוצים לחזור לדרך של המָסוֹרֶת ולהחזיר את צורת הריקוד הזאת למצבה הגבוה ביותר, לְתמצית המהות של התרבות הסינית שהוענקה מהשמים. ואילו האחרונה [האקדמיה] הולכת בעקבות המערבולת של התדרדרות החברה, ותוך כדי הניסיון שלה להיות אופנתית וטרנדית היא מעוותת את המָסוֹרְתִי ואת הקלאסי. נכון לעכשיו היא אף הוסיפה לתוך תוכנית הלימודים ולהופעות של המחלקה לריקוד קלאסי שלה "ריקוד מודרני בסגנון סיני", ריקוד עכשווי, ואת ה"האן-טאנג" המזויף הזה. הכביכול ריקוד האן-טאנג והתנועות שלו נוצרו בעצם על ידי אלה שנשלטים על ידי רוחות של שועלים. הם בוודאי לא יאהבו לשמוע את זה משום שהם אולי ירגישו שזה מאיים על האינטרסים שלהם. אבל כל מי שלומד את הדבר הזה יישלט על ידי רוח של שועל. כשרואים דברים הפוגעים באנשים אי אפשר פשוט להתעלם מזה. אבל הדבר הזה פשוט נכנס בעזות-מצח ישר לתוך המוסדות לחינוך גבוה של ימינו. מצער ככל שיהיה, זהו תוצר של הזמנים המודרניים.

אז כשמסתכלים על המצב הנוכחי, הן ב"אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" והן בקולג' פיי טיאן וב"שן יון", האלמנטים הבסיסיים של ריקוד סיני קלאסי שבהם הם משתמשים – זהים. זה רק שהסטנדרטים שלהם לשן-פא הם שונים, האופן שבו מבצעים את התנועות הוא שונה, ולאחר שפיי טיאן ו"שן יון" האריכו את השן-פא שלהם, היוּן-לוּ השתנה גם כן. בהתחלה, קולג' פיי טיאן ו"שן יון" פשוט השתמשו ביון-לו של "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג". אבל כיום, היון-לו של "שן יון" כבר שונה מזה של "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג", ולמעשה, הפער מתרחב בהדרגה והוא כבר גדול מאוד.

כפי שאתם יודעים, "שן יון" הגיע לסטנדרטים הגבוהים ביותר מבחינת שן-פא של ריקוד. כישורי השן-פא האלה הם דבר שלא רק אלו שבריקוד סיני קלאסי מחפשים אחריו, אלא גם מי שבסוגים שונים של צורות ריקוד ואמנויות-במה פיזיות מחפשים אחריו. אנשים מחפשים אחריהם מאז הזמנים העתיקים, ובעוד יש כמה שדיברו עליהם, אף אחד לא יכול לבצע אותם. הם מייצגים את פסגת ההישגים בכל צורות הריקוד והם נקראים: "שֶן-דָאי-שוֹאוּ" (הגוף מוביל את הידיים) ו"קוּאָה-דָאי-טְווֶי" (המותניים מובילות את הרגליים)[16]. אימון בטכניקות אלו מאריך את הגפיים של האדם מעבר למה שכל צורת ריקוד אחרת הצליחה להשיג. אפילו בבלט ובהתעמלות אמנותית ממשיכים לתהות ולחפש אחר הדברים האלו. הם רק שמעו עליהם, אבל אף אחד לא יכול ללמד אותם, ואף אחד לא באמת יכול להבין אותם. כך הם פני הדברים כרגע, ואיש אינו יודע כיצד ליישם את הדברים האלה. אבל אתם כולכם יודעים על "שֶן-דָאי-שוֹאוּ" ועל "קוּאָה-דָאי-טְווֶי". אלה הם דברים שאני, המאסטר שלכם, העברתי. אלה שב"שן יון", כמו גם התלמידים והמורים של קולג' פיי טיאן ושל "האקדמיה לאמנויות של פיי טיאן", לומדים ומיישמים אותם. נכון לעכשיו, הסטודנטים מתאמנים בריקוד סיני קלאסי בסגנון של "שן יון" ולא בסגנון של "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג". אז ביסודו של דבר, ל"שן יון" יש תחושת ריקוד משלו, יון-לו משלו. מה שיש לנו עכשיו למעשה כבר אינו זהה לזה של "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג". אם הייתם לוקחים את אותם תרגילי ריקוד – בדיוק כמו לפני מספר ימים, כשצפיתם בווידיאו של כמה מהתרגילים של "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" – והייתם מבצעים אותם תוך שימוש בשן-פא של ה"שן יון", אז זה היה נראה שונה לגמרי. אז במילים אחרות, בהתחלה "שן יון" השתמש ביוּן-לוּ שלהם, אבל עם הזמן הוא עיצב נתיב משלו. בזכות זה ששיטות ההארכה שלו שינו את היוּן-לוּ שלו, "שן יון" יצר כיום נישה משלו. זה משהו שחייב להיות לכם ברור.

ריקוד סיני קלאסי הוא אכן "קלאסי" – שיאן המבריק של אלפי שנות תרבות. אפילו "אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" לא יכולה להימנע מהמונח "קלאסי", כי גם היא קוראת לו "ריקוד קלאסי". אז מדוע האקדמיה קוראת לו ריקוד קלאסי אם כך? איך צורת ריקוד מודרני שזה עתה הומצאה יכולה להיקרא קלאסית? האין זו סתירה? היא פשוט פיתחה שיטת הוראה מודרנית [לריקוד קלאסי], בעוד שכל הדברים בו שהם קלאסיים כבר היו קיימים מזמן, והאלמנטים הבסיסיים שלו כבר קיימים מזמן. זה הגיוני, נכון?

בעבר, דיברתי אתכם על כך שהתרבות הסינית נוצרה בהשראת השמים, ועל כך שסין היא מקום מיוחד – התרבות שלה נוצרה על ידי ישויות גבוהות והייתה תחת השגחתן בכל ההיבטים. וכל האנשים ברחבי העולם, לא משנה מאיזה גזע הם, היו פעם אנשים בשושלת בסין; הם כולם התגלגלו בסין במשך כמאתיים שנה ואחרי כן התגלגלו במקום אחר, וכך זה היה במשך חמשת אלפים שנה. אז התרבות הזאת, אם לומר זאת במפורש, היא משהו שכל אחד ברחבי העולם חווה בעבר. אז כאשר אנשים, ולא משנה מאיזה גזע או לאום, רואים את הקטעים המסורתיים ש"שן יון" מבצע, יש להם תחושה עמומה שזה מוכר להם – במיוחד כשהם רואים את התרבות מוצגת במופע באמצעות ריקוד סיני קלאסי. כשהם רואים תצוגה של הערכים האוניברסליים שהיו למין האנושי מאז הזמנים העתיקים, ושל החשיבה, האמונות והמנהגים מהתרבות המסורתית, אז הם מבינים את כולם. וזה משום שבמקום כלשהו בזיכרון שלהם נמצאות חוויות מסוג זה של תרבות. אז כאשר "שן יון" מציל ישויות חיות באמצעות המופעים שלו, אנשים מסוגלים להבין במה הם צופים ולהינצל. אם היו משתמשים במשהו מכל קבוצה אתנית אחרת או מכל לאום אחר, אז לא הייתה לזה השפעה כה גדולה, וזה אפילו היה קשה להבנה.

נדבר על היבט אחר של זה. בתקופה המוקדמת של ריקוד סיני קלאסי, בזמן הפרהיסטורי שבו אלוהויות העניקו תרבות למין האנושי, הם ידעו שאנשים יעוותו את צורת הריקוד במהלך ההעברה שלה מדור לדור. כפי שאנחנו יודעים, אנשים אוהבים "קידמה" – הם רוצים להטביע את חותמם בכך שהם יוצרים משהו חדש, בכך שהם מתקדמים באופן השונה מאחרים או בכך שהם עושים דברים טוב יותר מאחרים. אבל הסוג הזה של חשיבה למעשה משנה את המסורת. לא משנה כמה אתה משנה משהו, הוא לא יהיה טוב כמו המקור, שניתן מהשמים. אולי אתה חושב שזה טרנדי, שזה ממש חדשני, שזה טוב מאוד ומעניין מאוד, אבל אין לו מהות, והוא לא משהו שיקבל הגנה שמימית או שישויות גבוהות ינציחו. אז הרעיון הוא שישויות שמימיות לקחו את הדברים האלה בחשבון כשהן החלו להעביר ריקוד סיני קלאסי, ולפיכך הן לא העבירו אותו ישירות או במלואו. חלק ממנו הועבר באמצעות החצר הקיסרית, חלק באמצעות מסורות עממיות וחלק דרך האופרה, אבל השֶן-פָא האמיתי שלו נשמר באמנויות הלחימה.

אתם יודעים שלאורך ההיסטוריה אמנויות לחימה היו דבר רציני מאוד. בעבר, אלה שעסקו בהן היו נלחמים עד מוות, והיו צריכים להשתמש בהן בשדה הקרב. אם עשית זאת לא "לפי הספר" היית נהרג, אז אף אחד לא העז לגעת בהן, וזה בַּפּועל מנע את השינוי של השן-פא. ואכן, סדרות התנועות שמשתמשים בהן באמנויות הלחימה קיימות במשך אלפי שנים, וכך השן-פא שלהן הועבר ברציפות. אבל בימינו, צל הרפאים המרושע של המק"ס הגיע כדי לרדוף את האנשים הסינים ולהרוס את המסורות של סין. כשהוא ראה שאמנויות הלחימה היו חלק מהתרבות המָסוֹרְתִית, הוא שאף להרוס גם אותן. אז הוא גרם לאנשים ליצור אמנויות לחימה חדשות ולהיפטר מכל אמנויות הלחימה המָסוֹרְתיות. ייתכן שכמה מטפחים רוחניים החיים בהרים שמרו את הצורות המסורתיות, והליבה האמיתית של הדברים בוודאי נשמרה אצלם. אבל בנוגע לאמנויות הלחימה המופצות בעולם, המק"ס המרושעת חיבלה בהן, והן אמנויות לחימה חדשות שהחליפו לחלוטין את הצורות המָסוֹרְתִיות. כך שאמנויות הלחימה המָסוֹרְתִיות הן מה ששימר ביעילות את השֶן-פָא הזה במהלך אלפי שנים.

בתוך התחום הנרחב של התרבות הסינית, האמנויות השפיעו זו על זו, השלימו זו את זו, ושאלו דברים זו מזו. לדוגמה, צורות אמנות רבות שאלו את הטכניקות של מיומנות אקרובטית (טָאן-דְזֶה-גוֹנְג) ורבות שאלו את השן-פא של אמנויות הלחימה, נכון? ודבר נוסף קריטי ביותר הוא התחושה (שֶן-יוּן) שהועברה כחלק מהאופרה. הערך של שֶן-יוּן נעשה ברור כשמנסים להביע דברים מהותיים. במשהו לא מסובך כמו בלט, לא נדרש להעביר משמעות פנימית. אבל לעומת זאת, בריקוד סיני קלאסי צריך שיהיה היבט השֶן-יוּן, צריך להיות מסוגלים להביע ביטוי רגשי, ולהיות מסוגלים להביע את מה שרוצים. זה התפקיד ש[שֶן-יוּן] יכול למלא, למשל, כאשר מציגים דמויות בריקודים עלילתיים של "שן יון". בעזרתו ניתן לתאר דמויות; בעזרתו ניתן להעביר סיפור; ובעזרתו "שן יון" מסוגל להפיק קטעי ריקוד תיאטרליים ולהשתמש בהם כדי להציל אנשים. מנקודת מבט זו, אתם יכולים לראות את הערך ואת המשמעות של תרבות המוענקת על ידי השמים.

לתרבות המוענקת מהשמים יש מאפיין מסוים, והוא שהיא צריכה לקחת בחשבון את האיזון של יין ויאנג בעולם האנושי. כלומר, לדבר אחד יש בה בעת מטרה חיובית ומטרה שלילית. אז אמנויות לחימה לא יכלו להתקיים מסיבה אחת בלבד או פשוט להיות אמנויות לחימה בפני עצמן. למילה "ווּ" היו צריכים להיות שני שימושים (武 עבור אמנויות לחימה, ו-舞 עבור ריקוד); ההגייה זהה, אבל הסימנייה הכתובה שונה. ואותו ווּ יכול לשמש גם בדרכים רבות. כאשר ישויות גבוהות עושות משהו, זה לא רק למען מטרה אחת בלבד. בכל פעם שמשהו חדש מופיע בעולם, הוא קשור לדברים בכל הממדים האחרים. אז עליהן לשקול מה תהיה ההשפעה של הדבר הזה בכל ממד: ההשפעה בממדים – הן גבוהים יותר והן נמוכים יותר – בממדים אנכיים ובממדים אופקיים. כשמשהו חדש מופיע, הוא יוכל להתבסס בעולם רק אם הוא משהו שתהיה לו השפעה חיובית בכל ממד ושיהיה בהרמוניה עם כל שאר הדברים. אחרת, הדבר הזה לא יצליח להתבסס, לא יכירו בו ולא תהיה לו המשכיות, משום שהוא חייב לקבל הכרה של ישויות גבוהות. אז כאשר ישות שמימית מעבירה משהו, היא לא מעבירה רק את הדבר האחד הזה ומתעלמת מכל השאר. היא צריכה לוודא שהוא עובר חָלָק מבחינת כלל הקשרים בקרב קבוצה עצומה של ישויות. אז זה אינו דבר פשוט, נכון? ממש לא.

כשאלו בקהילת האמנות מתחילים להתווכח על דברים, זה יכול להיות לפעמים מעניין מאוד. האנשים באופרה הסינית מטילים ספק ב"אקדמיית הריקוד של בייג'ינג" ואומרים דברים כמו:איך אתם יכולים להגיד שאתם המצאתם סוג כלשהו של ריקוד קלאסי כשכל הדברים האלה הגיעו מהאופרה? ולמעשה, הם אכן שלהם – במיוחד השֶן-יוּן – כולם מגיעים מהאופרה. אבל אז, אנשי אמנויות הלחימה אומרים [לאנשי האופרה]: הריקוד שבו אתם משתמשים באופרה שלכם, כולו מגיע מאמנויות הלחימה. וזה נכון, כמעט כולו מגיע מהן. אפילו השֶן-יוּן [שמשתמשים בו באופרה] הוא משהו שהתפתח מהשן-פא של אמנויות הלחימה, וזה נכון לגבי כולו. אם בודקים אחורה עד המקור, מגיעים לאמנויות הלחימה. מדוע בתחילת דבריי דיברתי על השימוש הכפול של ווּ? אם בודקים את השורש של זה, ובאמת מה המשמעות של זה, אז זה ווּ אחד שיש לו שני שימושים: בהקשר תרבותי או אמנותי הוא משמש לריקוד; בהקשר מלחמתי או צבאי הוא משמש לקרב. אחד תרבותי ואחד מלחמתי; אחד חיובי ואחד שלילי. כך היא פשוט התרבות האנושית, אתם יודעים – כשמשהו מועבר, הוא בוודאי יתבטא בשני אופנים בעולם האנושי. אם רוצים להביא משהו שהוא טוב לחלוטין זה בלתי אפשרי, כי חייב להיות בו גם משהו רע. ואם רוצים להביא משהו רע, גם את זה אי אפשר לעשות, משום שחייב להיות בו משהו טוב. זה משום שבעולם האנושי יש איזון בין טוב לרע, איזון של יין ויאנג. וכך התופעה הזאת הופיעה, וכך היא התרבות האנושית.

אז מדוע כולם – הן בשמים והן על הארץ – מתנגדים למק"ס המרושעת? ישויות גבוהות לא מכירות בה – היא לא טובה, והיא גם לא סוג הרוע שאלוהויות מאפשרות. היא סטייה, משהו נתעב ביותר, מפלצת מרושעת ביותר. אין לה מקום ביקום. היא פשוט משהו שהופיע בזמן הסופי, כאשר לאנשים יש קארמה רבה. לא משנה עד כמה היא מתנהגת בצורה איומה או רודנית, ישויות גבוהות פשוט משתמשות בה כדי לסלק את הקארמה עבור אלה שיש להם קארמה רבה, וברגע שהיא תסיים את תפקידה הם ישמידו אותה. אבל, כאשר ישות גבוהה נמצאת בקרב בני אדם ומפיצה הוראת פא של מישורים גבוהים יותר כדי להציל אנשים, זה עניין אחר, וזה אינו כפוף לעקרונות של המישור האנושי.

בסיכומו של דבר, מה שדיברתי עליו היום היה תמציתי, אך גם מדויק. כך באמת כל הדברים האלה התרחשו. כולם הבינו?

(הסטודנטים לריקוד והסגל, בהתאם למסורת הסינית להודות למורה, אומרים: "שְיֶה-שְיֶה, שִי-פוּ!")

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

(התרגום לעברית פורסם ביום 19.9.2019. תיקונים הוכנסו ב-28.7.2021)

הערות:

[1] תרגום מילולי: "השיטה של הגוף" ( "שן-פא" 身法 shēnfǎ), וזה כולל את התנוחות העיקריות ומסלולי התנועה העיקריים של ריקוד סיני קלאסי.

[2] הסימניות הסיניות לאמנויות לחימה (וו 武, כמו ב"וו-שו" 武術 wǔshù) ולריקוד (וו 舞 כמו ב"וו-דאו" 舞蹈 wǔdǎo) הן בעלות אותו צליל, ואת שתיהן הוגים כ"וו" בטון השלישי.

[3] משמעות הסימנייה הראשונה של המונח הזה (שן-יון 身韻 shēnyùn) היא "גוף". הסימנייה השנייה מתייחסת להילה או לקסם של מה שהאמן מבטא. המושג הכולל מתייחס לביטוי של היופי הפנימי או לתחושה של ריקוד סיני קלאסי. אין לבלבל אותו עם שם המופע "שן יון" (神韻 shényùn).

[4] אופרה סינית מסורתית (שי-צ'ו 戲曲 xìqǔ) מכילה קשת של אמנויות-במה. צורה אחת מהזמן הנוכחי המוכרת למערב היא "אופרת פקין".

[5] בתרגום מילולי "טכניקות שטיח" (טאן-דזה-גונג 毯子功 tǎnzigōng) – מונח המתייחס לטווח של סלטות ושל טכניקות טאמבלינג, שלרוב מתרגלים על מזרנים מטעמי בטיחות.

[6] המונח שמשתמשים בו כאן (לאו-שי-פו 老師傅 lǎoshīfu) מתייחס לתפקיד שבלהקת אמנויות במה קטנה החזיק בו באופן מסורתי אדם אחד. האחריות של אדם זה כללה לרוב ללמד, לביים, ולהיות המבצע הראשי.

[7] המפלגה הקומוניסטית הסינית.

[8] להטות את פלג הגוף העליון באלכסון קדימה (צ׳ונג 衝 chōng) ובאלכסון אחורה (קאו 靠 kào).

9] לכנס את החזה פנימה (האן 含 hán) ולדחוף אותו החוצה (טיאן 腆 tiǎn).

[10] מערך של דרישות הגורמות לתנועות להיות נעימות יותר לעין מבחינה אסתטית, בתרגום מילולי: פיתול (נינג 擰 nǐng), נטייה (צ׳ינג 傾 qǐng), מעגלי (יואן 圓 yuán), מעוקל (צ׳ו 曲 qǔ).

[11] שלושת מסלולי התנועה המעגליים: מעגל במישור האופקי (פינג-יואן 平圓 píngyuán), מעגל במישור האנכי (לי-יואן 立圓 lìyuán), ומעגל בצורת הספרה ״שמונֶה״ (בא-דזה-יואן 八字圓 bāzìyuán).

[12] שליטה ב: תנועות ידיים (שואו 手 shǒu); מבע עיניים (יאן 眼 yǎn); תנוחות וצורה (שן 身 shēn); שיטות (פא 法 fǎ); ועבודת רגליים (בו 步 bù).

[13] להיכנס לתנוחה (ליאנג-שיאנג 亮相 liàngxiàng).

[14] החיוניות שצריכה להיות לריקוד סיני קלאסי אמורה להיות חדורה ב: רוח, אנרגיה, נשמה (ג׳ינג 精 jīng, צ׳י 氣 qì, שן 神 shén).

[15] קצב, מקצב או תחושה (יון-לו 韻律 yùnlǜ) בהקשר של ריקוד.

[16] הגוף מוביל את הידיים (שן-דאי-שו 身帶手 shēn dài shǒu); המותניים מובילים את הרגליים (קואה-דאי-טווי 胯帶腿 kuà dài tuǐ).