(Minghui.com) התחלתי לתרגל פאלון דאפא במרץ 1999. הצלחתי להתגבר על קשיים ותלאות הודות להגנה של המאסטר, וכך יכולתי למלא את נדריי ולבצע את שליחותי.

להקריא את הפא מהזיכרון במחנה העבודה

במהלך המשחקים האולימפיים בבייג’ינג בשנת 2008 נעצרתי ונלקחתי למחנה עבודה בכפייה. הצטערתי על כך שלא זכרתי את הפא של המאסטר בעל פה מלבד "לון יו" (“על אודות הדאפא”) וכמה שירים מ"הונג יין". לא פחדתי להקריא את הפא מהזיכרון במחנה העבודה בכפייה. הקראתי את כל מה שזכרתי מהפא ועשיתי זאת בכל רגע ובכל מקום. האמנתי בפא בכל לבי וסיבתי לעבור “טרנספורמציה” (חינוך מחדש). האמנתי לחלוטין במאסטר. לא משנה איך השוטרים התייחסו אלי או לאן הם לקחו אותי, אמרתי את הפא בלבי כל הזמן ולא נתתי לאף מחשבה אנוכית לנצל את מצבי.

המאסטר ראה את לבי וסידר לי לעבור לתא אחר. מתרגלת בתא הזה ידעה בעל פה הרבה מהפא. היא נראתה חלשה ורזה. היא רשמה את הפא שהיא זכרה על פיס אלי את פיסת הנייר. ניסיתי כמיטב יכולתי ללמוד את זה בעל פה.

הרוע פחד מאוד מהעובדה שהעברנו את הפא בינינו. השומרים בדקו את בגדי המתרגלות, את השמיכות ואת החפצים היומיומיים שלנו מדי כמה ימים. הם השתמשו בכל האמצעים למנוע מאיתנו ללמוד את הפא, בעוד אנו השתדלנו מאוד ללמוד ולשנן את הפא. כל עוד מתרגלת אחת בתא ידעה בעל פה שיר פא, המתרגלות האחרות באותו התא למדו אותו במהרה גם כן. כל עוד המתרגלות בתא אחד ידעו בעל פה את הפא, המתרגלות בתאים האחרים למדו את זה במהרה. במשך הזמן ההוא למדתי בעל פה את “לימוד הפא בוועידת הפא בשיקגו".

היינו כמו סירה בודדה אבודה בלב ים שלפתע הבחינה במגדלור. כמהנו יותר מתמיד להעשרה של הפא, להדרכה ולהצלה שלו. הקראנו את הפא בעל פה הרבה, ובכך הנחנו בסיס טוב לפעולותינו העתידיות נגד הרדיפה.

לעמוד מול רדיפה על ידי סירוב דיווח

“שיטת-מיספור”- היא מערכת פיקוח שנועדה לנהל את האסירים במחנות העבודה בכפייה. על כל אסיר לדווח אם לקח את ארוחתו, נכח בשיעור פוליטיקה או האם ביצע את עבודתו במחנה. אנחנו תלמידי דאפא דוברי אמת, הדבקים באמת, ואיננו אסירים. הצעד הראשון נגד הרדיפה החל בכך שסירבנו להיענות לשיטת המיספור.

באחד הימים המתרגלת שעזרה לי לשנן את הפא סירבה לדווח כשקיבלה את ארוחתה. היא הייתה בתור לא הרחק ממני. ראיתי את השומרת נוזפת בה בקול וגוררת אותה אל מחוץ לתור. יצאתי מהתור ואמרתי בשלווה שגם אני לא מסכימה לתת דיווח, השומרת נבהלה. היא כנראה חששה שמא לא תוכל לשלוט במצב אם כל המתרגלות יסרבו אף הן לתת דיווח. היא הכניסה את המתרגלת לתא בידוד והחזירה אותי לתאי.

אף מתרגלת לא אכלה את ארוחתה באותו היום. התא היה שקט מאוד, אך אצלי הייתה תחושת דאגה ואי נוחות. המתרגלות ידעו שהמתרגלת הזאת הזכירה לנו להתעורר, והיינו נחושות להתנגד לרדיפה. כבר סיכמנו בינינו כי למחרת כולנו נסרב לתת דיווח כדי להביע תמיכה במתרגלת המרותקת בבידוד.

עקב כך השומרים חשו אבודים ואחוזי פניקה. עשרות שומרים ממספר ממדורים שונים הגיעו למקום וגררו את כל המתרגלות לקומה התחתונה והחוצה אל השלג, כדי שנקפא מקור. לא אפשרו לנו ללבוש מעילים. אותן מתרגלות שהיו כלואות במשך זמן רב לא היו מסוגלות לשאת את הקור.

שיר של המאסטר עלה בראשי ("הונג יין II" "פרחי שזיף"): 

"כמו פרח לוטוס בעולם הבוצי – ריבוא ריבואות פרחי שזיף
הרוחות הקרות רק מדגישות את יופיים
יום אחר יום, גשם ושלג – דמעות של אלוהויות ובודהות
הכמהים לשובם של פרחי השזיף
אל תאבדו את עצמכם בתוך החזקות אנושיות
היו יציבים במחשבה נכונה
[כל שעברתם] מאז הזמנים הקדומים עד היום
היה למען הפעם האחת הזאת."

חשתי רגשות מעורבים בלב. במשך זמן מה לא שמעתי את צעקות השומרים.

אחת המתרגלות התעלפה ונפלה ארצה. מצב בריאותה היה לקוי עקב רדיפה ארוכת שנים. רצתי אליה על אף מבטיהם הנעוצים של השומרים, הזזתי אותה הצידה וחיבקתי אותה. רק רציתי לחמם אותה עם חום גופי. טוהר לבי נגע ללב השומרים. אף אחד מהם לא זז, הם פשוט עמדו והביטו בנו. זה נראה כמו סצנה לקוחה מממד אחר. סצינה זו אימתה את דיברי המאסטר:

"אם כשאתה נתקל בנסיבות קשות החשיבה שלך יכולה להיות נכונה באמת, אז כשאתה עומד מול הרדיפה של הרוע וכשאתה עומד מול ההפרעה, די במשפט אחד שלך המחוזק במחשבות נכונות נחושות כדי לגרום לרוע להתפורר מיד (מחיאות כפיים), וזה יגרום לאלו שמנוצלים על ידי הרוע להסתובב ולהימלט, יגרום לרדיפה של הרוע כלפיך להתפורר, ויגרום להפרעה של הרוע כלפיך להיעלם ללא זכר." ("ללמד את הפא בוועידת הפא הבין-לאומית במערב ארה"ב")

המצוקה התפוגגה כלא הייתה.

תרגול התרגילים בקבוצה

היות שסירבנו לדווח, שש המתרגלות הוכנסו לאותו תא ולא היו צריכות לאסוף את ארוחותיהן ולא לקנות בעצמן מצרכים. גם כשניתקלנו בשומרים לא היינו צריכות לתת דיווח. זה היה הדבר החריג הראשון שהותר אי פעם במחנה כפייה זה. עקב כך התפנה לנו יותר זמן ללמוד את הפא ולשתף אחת עם השנייה. ככל שלמדנו את הפא יותר, הבנו שעלינו לעשות יותר כדי לעצור את הרדיפה. החלטנו לתרגל יחד את התרגילים בקבוצה ולספר לאסירים את העובדות על פאלון דאפא.

ברגע שהתחלנו את תרגיל המדיטציה, השומרים נאחזו בהלה ונכנסו לתא שלנו עם אלות חשמליות. השומרים, יחד עם האסירים הפליליים שהיו בתפקיד, הורידו לנו את הרגליים מתנוחת הלוטוס, קיללו אותנו וחישמלו אותנו באלות חשמליות. דבר לא השפיע עלינו. המשכנו לשבת במדיטציה וניסינו ככל יכולתנו לספר להם את העובדות על פאלון דאפא. השומרים לא הקשיבו לנו אלא רדפו אותנו בצורה אכזרית אף יותר. הם קשרו את ידינו למסגרת המיטה בכל שעות היממה.

מתרגלת אחת ביקשה להשתמש בשירותים. מבלי להוציא הגה מפיו, השומר התורן היכה אותה באלה חשמלית המתרגלת התעלפה. אחרי זמן מה היא התעוררה מהעילפון. היא נראתה חלשה, אך ביקשה בהחלטיות מהאסירה בתפקיד להעביר לשומר התורן הודעה על רצונן של המתרגלות להיפגש עם האחראים במחנה העבודה.

שביתת רעב כמחאה נגד הרדיפה

מכיוון שנשללה מאיתנו הזכות הבסיסית להשתמש בשירותים, התחלנו שביתת רעב כדי להגן על צלם האנוש שלנו. יומיים לאחר מכן השומרים עינו באמצעות "האכלה בכפייה" בברוטליות ובצורה לא אנושית כל מתרגלת שביקשה להשתמש בשירותים. לאחר מכן הם האכילו בכוח גם את כל המתרגלות האחרות. ידענו כי חייהם של השומרים נתונים בסכנה בגלל היחס שלהם כלפי המתרגלות.

לא היינו מוכנות לראות איך הרוע מנצל את השומרים לרדוף אותנו ובכך לאבד את עתידם. ניסינו לספר להם את האמת בחמלה אך הם עצרו אותנו שוב ושוב. לאחר מכן הקראנו מהזיכרון את שירי המאסטר בזה אחר זה. הקראנו בעל פה בקול תריסרי פואמות.

כולם היו המומים מהאנרגיה העוצמתית. הרופאים במחנה נרגעו כולם. האסירים, השומרים, מנהל מחנה העבודה בכפייה אף הם נרגעו, וכולם שיבחו את המתרגלות על כישרונן. הפאלון דאפא הרחיב את דעתם והעיר את מצפונם כך שעדיין הייתה להם תקוה להינצל על ידי הדאפא.

לאחר מכן הזמינה אותנו הנהלת המחנה לעתים קרובות לשיחה. הם ביקשו מאותה מתרגלת ששרה היטב לשיר עבורם שירי דאפא. סיפרנו להם מהן זכויות אדם בסיסיות, כמה חיי אדם יקרים וכמה נפלא הוא הפאלון דאפא. אמרנו להם שכל אחד אחראי לחייו, ועודדנו אותם לבחור לעצמם עתיד מזהיר יותר ברגע קריטי זה בזמן הנוכחי.

הסוהרים שינו את יחסם כלפי כל המתרגלות, לא לבשנו עוד את מדי האסירים, לא עשינו עבודות כפייה ולא השתתפנו בלימודי פוליטיקה. הסוהרים שתקו ולא התערבו. אסירים רבים ידעו את האמת והבינו כי מתרגילי פאלון דאפא הם אנשים טובים. לכן הם הגנו עלינו בסתר.

לעולם לא נשכח את ה 13 במאי 2009 (יום הפאלון דאפא), כל המתרגלות עמדו בשורה ושרו את השיר “Ode to Master’s Grace” עם דמעות בעיניים. קולותינו הדהדו ברחבי מחנה העבודה. מבעד לחלונות התא, ראינו באותו היום שמים כחולים להפליא.