התנסות שהוקראה בוועידת הפא לציון 20 שנים לאתר מינג-הווי
(Minghui.org)
ברכות למאסטר ולמתרגלים עמיתים!
קיבלתי את הפא ב-1998. אני זוכרת עדיין איך תרגלתי עם מאות אנשים בדזי-ג'ו-יואן, בייג'ינג, סין.
התוודעתי לדאפא כשרק סיימתי את לימודי הקולג'. הצטרפתי לקבוצת לימוד מקומית וקיימתי סדנאות היכרות עם הפאלון דאפא, החתמתי על עצומות ליד שגרירות סין והשתתפתי בהרבה תהלוכות בגדלים שונים וגם במפגשים. מתאמת מינג-הווי מקומית הזמינה אותי להצטרף לצוות העריכה של מינג-הווי. זה היה לפני 15 שנה והיום אני אישה בגיל העמידה. ב-20 השנה שאני חיה מחוץ לסין אימתתי את הדאפא.
אחד הציטוטים מהמאסטר שאני הכי מוקירה הוא המשפט הבא:
"המורה ישנו, הפא ישנו, מה יש לפחד?" ("הרצאה בסידני" 1996)
המאסטר אמר:
"אם לך לא יהיה איכפת ולא תיקח אותם ללב, כל עוד נשאר ההר הירוק, אין צורך לדאוג שלא יהיו עצי-הסקה. המורה ישנו, הפא ישנו, מה יש לפחד? צא מזה! ברגע שוויתרת עליהם, תגלה שהקשיים הופכים להיות קטנים ואתה הפכת להיות גדול ועברת את השלב הזה. הקושי ההוא הפך לכלום. זה בטוח כך." הרצאה בסידני" 1996)
מעבר מ"אפוק טיימס" ל"מינג-הווי"
כשהצטרפתי למינג-הווי לראשונה, הייתי עדיין עורכת מדור בעיתון "אפוק טיימס". בתחילה היה לי קשה להסתגל כי הייתי רגילה לסגנון ולפורמט של עיתון. המתאם הראשי העביר עליי ביקורת ולא יכולתי להשתחרר מזה. תגובתי הראשונה הייתה: "זה לא עניין גדול, אני יכולה לפרוש ולעבוד בפרויקטים של דאפא אחרים".
טיפחתי בדאפא כשעיני השלישית סגורה – לא יכולתי לראות או לחוש דבר. פעם אחת כשהחלטתי לתרגל את תרגילי הדאפא, כשתרגלתי את התרגיל השני, הרגשתי בפעם הראשונה פאלון מסתובב לאט בין זרועותיי. הוא היה חם מאוד ואני פרצתי בדמעות, כי ידעתי שהמאסטר היה שם להגן עליי ולחזק אותי. לא יכולתי לוותר בגלל מכשול קטן שכזה. גם אם אוכל לעשות פרויקטים אחרים של דאפא, לא אפעל טוב עם הכעס הזה שיוביל לקונפליקטים.
שמחתי להצטרף לצוות מינג-הווי וידעתי שעליי להוקיר את המשימה הזאת ולעשותה היטב. באותו זמן, "האפוק טיימס" אורגן מחדש ומדור העריכה שבו עבדתי בוטל, אז יכולתי להתמקד יותר בפרויקט מינג-הווי.
להתמודד ולהתגבר על בעיות
ואז נתקלתי במבחן. במאמרים הערוכים שלי לא היו רק טעויות רבות, אלא גם השתמשתי בביטויים לא מתאימים. העורכים הסופיים ביקרו אותי תכופות. כשהתייאשתי באמת שלחתי אימייל למתאמת המקומית ואמרתי שאינני מצליחה לעמוד בקצב בטיפוח, שלא הצלחתי לעמוד בכל הדרישות, ושברצוני לפרוש מהפרויקט.
המתאמת הגיבה מיד ועזרה לי למצוא את שורש הבעיה שלי. היא התייחסה לכל דאגותיי. לבסוף, כל הבעיות כבר לא נראו בעיתיות. היא הציעה שאערוך את המאמרים ביתר תשומת לב. הייתי אסירת תודה על עזרתה. היא השתמשה בחוכמה לסלק את כל המחשבות השליליות שלי ועזרה לי למצוא את חולשותיי. מאז כבר לא חשבתי לעזוב את צוות מינג-הווי.
כשאני נזכרת ב-15 שנותיי כחברה בפרויקט מינג-הווי, אין דבר מיוחד שיכולתי להיזכר בו. משימת העריכה הפכה לאחריות, לשגרה יומית ולחלק מחיי. כל יום אני מקבלת מאמרים מכל העולם ברמות שונות וסגנונות שונים. תפקידי הוא להמיר אותם למאמר שקל לקרוא אותו, להבינו, והוא יכול לשרת כמאמר אנטי רדיפה.
כל שבוע אני נפגשת עם עורכים אחרים לדון במאמרים ובתמונות. אני גם מצטרפת לקבוצת המדיה המקומית כשיש פעילויות מקומיות.
במהלכן של 15 השנים שעברו הייתי זו שהפיקה הכי הרבה תועלת. בהתייחס לפעילויות הפרויקט – הבשלתי, שיפרתי את השין-שינג שלי, ובמשך אירועים בלתי צפויים ופעילויות בקנה מידה גדול, ארגנתי דיווחים יחד עם מתרגלים אחרים כדי לעמוד בקצב התקדמות תיקון הפא של המאסטר.
טיפוח בעת עשיית פרויקטים של מינג-הווי
פריצת הדרך הגדולה ביותר בשין-שינג שלי היא שאיני שופטת יותר אחרים. אני עורכת את המאמרים בראש שקט וממשיכה להיות רציונלית. קודם לכן, כשבחרתי כתב יד לעריכה, שפטתי את המאמר כקשה מאוד לעריכה אז הרבה פעמים קיוויתי שעורכים אחרים ייקחו אותו – זה יחסוך לי קצת צרות. העדפתי לבחור מאמר של מתרגלים שיש להם סגנון כתיבה קל ובשל יותר ושקל יותר לערוך אותו. ידעתי שיש לי ההחזקה הזאת ושעליי לסלקה.
בכל שנה השתתפתי בדיווחי ה"שן יון" המקומיים שלנו וגם תמכתי בדיווחי "שן יון" באזורים אחרים. בשנים האחרונות מתרגלים צעירים רבים החלו להשתתף בפרויקט דיווחי ה"שן יון" ותעתקו ראיונות מסרטוני וידיאו ומהקלטות אודיו.
הבחנתי בכך שהמתרגלים הצעירים האלו לא שופטים דבר, אלא פשוט מתעתקים את הראיון כפי שהוא, ללא תלונה על האנגלית של הכַּתָב או על המילים שהוא בחר. חשבתי שזה ודאי בגלל שהם אף פעם לא היו נתונים להטפה של המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס). טוב לבם ותמימותם הטבעיים הכו בי. לבסוף הבנתי שהייתי מושפעת מכך שהוחדרה בי בשיטתיות התרבות של המק"ס, שלא טיפחתי היטב את דיבורי ושלא הייתי חומלת. ראיתי את הליקויים שלי כשהשוויתי עצמי למתרגלים צעירים אלו.
המאסטר אמר:
"טיפוח הדיבור שאנחנו מלמדים מתייחס לדברים הקשורים בתהילה וברווח אישי שלא יכולים לוותר עליהם בקרב אנשים רגילים, ושאין להם קשר לעבודה המעשית של המתרגלים בחברה; או דיבורים חסרי טעם בקרב התלמידים באותה אסכולה; או התפארות המוכתבת על ידי החזקה; או הפצת שמועות; או הדיונים האלה על נושאים אחרים בחברה שהאדם מתלהב מהם ורוצה מאוד לדבר עליהם. אני חושב שאלה הן החזקות של אנשים רגילים." ("ג'ואן פאלון")
כשקראתי שוב את הפא של המאסטר חשתי שהפא הזה מראה לי שאיני מתנהגת כמטפחת והתביישתי. אף שלא אמרתי שום דבר על מאמרים של אחרים, ההתנהגות החבויה עמוק נשארה אותו הדבר. עדיין הייתי שבויה בתרבות שהחדירה בי המק"ס באופן שיטתי, וצריך היה לסלקה. רק אז עבדתי באמת על סילוק כל מה שהוחדר בי והתקבע במחשבתי.
עכשיו לאחר שהבשלתי, כשאני מתבוננת בעריכות שעשיתי במינג-הווי, אני שמה לב שסגנונות הכתיבה, אפילו אם הגיעו מאותו מתרגל, נראים אחרת, ושהפסקתי לשפוט אותם.לאחר שניקיתי את מחשבתי וסילקתי את מה שהוחדר בי, עבודת העריכה שלי הפכה קלה הרבה יותר.
להסתכל פנימה במקום לשפוט אחרים
שלב הבדיקה השני של דיווחי ה"שן יון" השנה היה קפדני יותר מתמיד. לפעמים כל הכתבים והעורכים של שלב הבדיקה הראשון הרגישו שהמאמר עמד בדרישות. אך אלה שבדקו אחרינו עדיין דחו אותו. הרגשנו חסרי אונים ושהרבה זמן ומאמץ ירדו לטמיון.
השנה היו מספר הופעות "שן יון" באזור שלנו והלחץ על הדיווחים היה גבוה מאוד. כשהעורכים ברמת הבדיקה השנייה דחו את פרסום מאמר הדיווח שלי בפעם השנייה, זה ערער אותי מאוד. העורך הראשי אמר שאוכל להתלונן במשרד הראשי. כמה כתבים אמרו שהמאמרים יתקבלו אם נחליף את העורכים שברמה השנייה.
ניסיון הטיפוח שלי מהעבודה בפרויקט מינג-הווי עזר לי. חשבתי אחרת: "למה עליי לשפוט את העורכים ברמה השנייה? עליי לעשות את עבודתי היטב ולכבד את המשוב שלהם. עליי להניח למחשבה שהמאמר שלי עומד בסטנדרט ולהמשיך לשפר את הכתיבה שלי. לדווח כראוי על הכרת התודה של כל הישויות ל"שן יון", והמילים של החיים שקיבלו הצלה – אלה הדברים שצריכים להיות בעדיפות הראשונה שלי".
במהרה נפטרתי מהמנטליות השלילית שלי, ועקב כך החלפתי את מחשבותיי על הכתבים ועל העורך הראשי. עם מנטליות חיובית, הצוות שלנו עבד יחד והכתיבה שלנו השתפרה מאוד. מאז ואילך המאמרים שלנו התקבלו.
עכשיו, כשאני חושבת על הלחץ והמבחן של הימים האלו, הם נראים קטנים בהרבה.
המאסטר אמר:
"ברגע שוויתרת עליהם, תגלה שהקשיים הופכים להיות קטנים ואתה הפכת להיות גדול ועברת את השלב הזה."("("הרצאה בסידני" 1996)
"קשה לעבור מבחן, אך ברגע שעברת אותו ואתה מסתכל אחורה, תראה שהמבחן ההוא היה באמת שום דבר, וקשה לך להבין מדוע היית קשור לכך כל כך באותו זמן. כשאתה באמת עובר אותו, השין-שינג שלך ישתפר והקארמה שלך תסולק – זה מובטח".(“First Fa Teaching Given in the United States,” Collected Fa Teachings, Vol. I)
לפני כמה ימים מתרגלת עמיתה כתבה מאמר מקיף גדול. אחרי ששלחתי לה כמה חומרים, שלחתי לה הודעת סמס: "תודה לך על עבודתך הקשה!" היא ענתה: "זהו כבוד גדול עבורי לעשות את העבודה!"
כשקראתי את תשובתה חשבתי: "כן, להצטרף לצוות מינג-הווי כדי לתעד את ההיסטוריה המרגשת הזאת, לגדול עם הצוות, ולשפר את השין-שינג כגוף אחד זהו כבוד גדול עבורנו. זו גם צריכה להיות החשיבה של כל חבר בצוות מינג-הווי".
לטפח עם מצב מחשבה של מתרגל חדש
אני אסירת תודה עד מאוד למתרגלים שסביבי. עזרנו אחד לשני בנתיב הטיפוח שלנו, לא משנה כמה קשיים חווינו. זה כאילו שהיו לנו נדרים פרה היסטוריים. אין הרבה מה לומר – אנחנו פשוט עוזרים אחד לשני, קוראים יחד את הפא, מתרגלים יחד את התרגילים, ועורכים פגישות פרויקט. חברי צוות עזרו לי כדי שאוכל לעמוד בקצב בטיפוח שלי.
לפני כמה שנים איבדתי את בתי הצעירה. הייתי הרוסה ולפתע חשתי שהכול חסר משמעות. סגרתי את לבי וחשתי כישלון טוטלי.
המתרגלים סביבי לא ויתרו עליי. הם שלחו לי תמונה של תרגול הבוקר שלהם, שלחו לי שיתופים מהבנותיהם מלימוד הפא, הזמינו אותי לארוחת צהריים, ולפעמים שכנעו אותי לבוא איתם לתלות פוסטרים של "שן יון". חשתי באכפתיות של כולם אך עדיין נאבקתי בתוכי. היו גם ימים שלא הצלחתי להחזיק את הספר "ג'ואן פאלון".
הדבר היחיד שהצלחתי לעשות היה לקרוא באתר מינג-הווי. קראתי סיפורי טיפוח, שיתופים על שיפור השין-שינג, איך מתרגלים הבהירו את האמת בחוכמה, ומאמרים מחו"ל. כל המאמרים לא כיוונו ספציפית למשהו מסוים, אלא היו פשוט עדויות כנות מתקופה אנושית היסטורית זו. המאמרים האלו הזינו אותי בשקט, וקראתי כל יום את כל המאמרים מבלי להחסיר אף אחד. קראתי על הטיפוח הנחוש והמתמיד של מתרגלים. הסיפורים האלו ריגשו אותי ובהדרגה התחלתי לחזור לעצמי.
לאחר מכן, שני מתרגלים מצוות מינג-הווי איתרו אותי ולמדו איתי את הפא. שלושתנו מאזורי זמן שונים. התחלנו מהרצאת המאסטר בסינגפור 1996 כאילו התחלנו עכשיו מההתחלה. התחלנו ללמוד את הפא מההסבר על אמת-חמלה-סובלנות.
כשקראתי את הפא, שכחתי כל דבר אחר והרגשתי כאילו חזרתי ל-1998, כשהצטרפתי בפעם הראשונה לקבוצת לימוד פא גדולה בבייג'ינג. התחלתי לטפח עם מצב מחשבה של מתרגל חדש. אני מודה מכל הלב לתמיכה השקטה של מתרגלים עמיתים.
"המורה ישנו, הפא ישנו, מה יש לפחד?" ("הרצאה בסידני" 1996)
תודה לכם מתרגלים עמיתים, תודה לך מאסטר!