(Minghui.org) אף שאני מתרגל פאלון דאפא יותר מ-20 שנה, תמיד הסתכלתי החוצה במקום פנימה. לדוגמה, גיליתי שיקיריי הם אנוכיים ובעלי מזג רע, או ששפטתי את חבריי לפי הסטנדרטים שלי ומצאתי אותם קמצנים, דו-פרצופיים ולא אמינים. באשר למתרגלים עמיתים, תמיד הבחנתי בהחסרותיהם וחשבתי שהם אינם בהתאם לדאפא. גיליתי שהם מדברים על דברים רגילים ביותר ותמיד חשתי שהם לא טובים כמוני.

השתמשתי תמיד בזווית הראייה האישית שלי לאמוד אחרים. כשנתקלתי באנשים או בדברים שלא אהבתי, נעשיתי שלא במודע ממורמר ונכנסתי לוויכוחים.

רמז מהמאסטר בתחילת אוגוסט בשנה שעברה גרם לי לפתע להבין שכל דבר בעולם החיצוני הוא בבואה של מחשבתי. בעבר רק ניסיתי לתקן אחרים במקום את עצמי. אך לי עצמי היו עדיין הרבה החזקות.

דיברתי על "להתבונן פנימה" אך לא ממש יישמתי את זה בהתנהגותי. רק למדתי את הפא בשטחיות והשתמשתי בו כדי לאמוד אחרים במקום את ההתנהלות שלי. עכשיו הבנתי שלא עמדתי בסטנדרט של מטפח.

בשעה שייתכן שאחרים כן הסתכלו פנימה, אני נהגתי להתמקד בכך שאני צודק. אחרי שהתחלתי לטפח, הרגשת היהירות הזאת רק התעצמה. ייתכן שזה קשור לכך שהייתי מורה במשך 30 שנה או שהייתי עקשן מילדות.

לא נתתי לאף אחד למתוח עליי ביקורת לגבי שום דבר; הייתי צדקן, ויתרה מזאת – הייתי מורעל מתרבות המפלגה הקומוניסטית בה גדלתי. שאפתי להיות הטוב ביותר בכל דבר שעשיתי, עד לקיצוניות. זה גרם לי לזלזל באנשים אחרים.

בעבר, בכל פעם שמישהו ניסה להעביר עליי ביקורת, פשוט לא התייחסתי לזה. מילדות לא רציתי שידאגו לי ואפילו התנשאתי על אלו שניסו לפנק אותי. חבריי, קרוביי, וכל מי שהכרתי יצאו מגדרם כדי לא להעליב אותי. עם מתרגלים עמיתים, מעטים אמרו לי דברים לא טובים ישירות. עם הזמן, ההחזקות שלי גדלו. אם להיות ספציפי, זה היה המצב עד יוני 2019, כשנעצרתי והוחזקתי במרכז מעצר במשך שבעה ימים.

רק אז הבנתי לגמרי שהטיפוח הוא לטפח את עצמך ולטפח את השין-שינג. ביותר מ-20 השנים שאני מתרגל, לא באמת טיפחתי את עצמי.

מאסטר לי אמר:

"רק כשלומדים את הפא ומטפחים את הלב, בנוסף לאמצעי להגיע לשלמות – התרגול, ממש משתנים מהמהות, השין-שינג עולה והרמה עולה, רק אז אפשר לקרוא לזה טיפוח-תרגול אמיתי." ("יסודות להתקדמות במרץ" "מהו טיפוח-תרגול?")

"בטיפוח-תרגול אמיתי יש לטפח את הלב, לטפח כלפי פנים, ולחפש פנימה ולא החוצה." ("ג'ואן פאלון")

כל הדאגות, חוץ מאשר לטפח את עצמנו, הן כמו "איש הצ'י שכל הזמן פחד שהשמים ייפלו". למרות זאת, בנושא חשוב כל כך נכשלתי לטפח לפי עקרונות הדאפא "אמת-חמלה-סובלנות". אחרי כל כך הרבה זמן לא השתניתי הרבה ולא הצלחתי לאמת את היופי של הדאפא בצורה ממש נאותה.

כשאני חושב על זה עכשיו, הייתי אובססיבי לגבי מה נכון ומה מוטעה, מה טוב ומה רע. אך אלו מושגים רגילים, לא מה שישות שמימית רוצה. ישות שמימית צריכה לוותר לחלוטין על כל ההחזקות. היקום כולו נוצר על ידי הפא, והדאפא שייך לכולם. מדוע עליי לדאוג לגבי אחרים?

נהגתי לדאוג למתרגלים אחרים יתר על המידה: שמישהו נשאר מאחור, והאחר במצב גרוע. אך בהתבסס על הפא, אלו כולם מראות שטחיים. עלינו לשים לב למחשבות שלנו עצמנו.

אם נוכל להתייחס לכל הקונפליקטים בהתבסס על הפא, האין כל אלו סידורים של המאסטר? האם כל דבר שקורה אינו למען הטיפוח שלנו? לְמה יש לדאוג?

טיפוח הוא להיפטר ממושגים. כשהקראתי את הפא מתוך הזיכרון הבנתי שכל המושגים אינם האני האמיתי ושעליי לסלקם באופן מעשי. איני יכול להיות קשור לדברים שעוצרים אותי מלתרגל. עליי לוותר על כל ההחזקות שלי ולאמוד כל דבר בהתאם לדרישות המאסטר. כשאני נתקל במשהו, לא משנה כמה קשה הוא, עליי להסתכל פנימה ולטפח את עצמי. אינני חושב שיש משהו שיכול לעכב בעדי.

גם הבנתי את ההבדל בין בני אנוש וישויות שמימיות. אלוהויות הן הרמוניות וחומלות, ורואות שכל היצורים החיים סובלים. אלוהויות מתבוננות על כולם בחמלה. אז אין לי שום סיבה לקטלג אנשים לטוב או לרע.

ישויות שמימיות לא יושפעו מבני אנוש. לא משנה איך אחרים מתייחסים אליי, אתנהג כלפיהם בהתבסס על הפא, לא בהתבסס על איך הם מתייחסים אליי. רק כשאנחנו מתייחסים לאנשים בחמלה אנחנו יכולים באמת להצילם. בקיצור, טיפוח הוא לשנות את עצמך.

דמעות זלגו על פניי בשעה שכתבתי את המאמר הזה. כיוון שלא טיפחתי את עצמי היטב במשך זמן רב, גרמתי למאסטר ליותר עבודה. אני יודע שהוא אף פעם לא ויתר עליי ותמיד מדריך אותי. תודה לך, מאסטר. אני יודע עכשיו מהו טיפוח, ואדבק בקפדנות בסטנדרטים של הדאפא. אטפח בנחישות ואעשה את שלושת הדברים היטב. תיקנתי את עצמי כה מאוחר!