(Minghui.org) הערת העורך: רדיפת הפאלון דאפא החלה רשמית ב- 20 ביולי 1999, עם מעצרים גורפים של מתרגלים בכל רחבי סין. כאשר המשטר הקומוניסטי שלל מהם את כל אפיקי הערעור והמשיך לעצור, להתעלל ולהכפיש מתרגלים, מספר מתרגלים נסעו לבייג'ינג, שם הם החזיקו כרזות לקריאה פומבית לסיום הרדיפה. גם כמה מתרגלים מחוץ לסין נסעו לבייג'ינג, כמו שלושת המתרגלים מאוסטרליה המתוארים במאמר זה:

אני מתרגלת פאלון דאפא מאירופה ואוסטרליה. כשקיבלתי את הספר "ג'ואן פאלון" לראשונה בשנת 1997 קראתי אותו בנשימה עצורה מההתחלה עד לסיום. זה לקח לי שני ימים ולילה אחד. חשבתי שהספר הוא סוד הסודות שחיפשתי כל חיי.

בעבר למדתי את הפילוסופיה של הבודהיזם בקולג', קראתי אינספור ספרים על רוחניות, והיו לי חלומות רבים בהם מאסטרים ניסו ללמד אותי, אך אף אחד מהם לא הרגיש לי "ישר". השתוקקתי למצוא את המאסטר האמיתי ואת היעד האמיתי שלי בחיים, ואף שקלתי להיות נזירה במקדש בודהיסטי.

אז כשסוף סוף מצאתי את הדאפא, הוקרתי אותו מיד. אפילו מצאתי שהוא יקר-ערך וברמה גבוהה מדי מכדי לחלוק אותו עם אחרים. כמובן שבמהרה הבנתי שזה בכלל לא הרצון של מאסטר לי (המייסד), אז השתתפתי באירועים שהציגו את הדאפא לציבור.

מחשבה פשוטה

במהלך ועידת שיתוף ההתנסויות בהונג קונג בשנת 1999, החליטו מתרגלים רבים ממוצא סיני לנסוע לסין כדי לעתור ולשים קץ לרדיפה שרק החלה. הבנתי את הסיבות שלהם אך לא הרהרתי על זה שנית. אבל לאחר שישבתי במדיטציה ערב אחד, עלתה לי המחשבה: "אני נוסעת לסין."

מחשבה זו עלתה בי באופן פתאומי, והרגשתי שהיא אינה נובעת מהעצמי האנושי שלי. היא הייתה ברורה מאוד ושונה מכל המחשבות האחרות שלי שנבעו מהחזקות, אפילו מאלו שהיו בעלות כוונה טובה. אז ההחלטה גמלה בלבי.

כשסיפרתי למתרגלים אחרים באוסטרליה, חלקם חשבו שזה רעיון טוב, אבל אחרים הזהירו שאם הכוונות שלי אינן נכונות, אני עלולה לפגוע במוניטין של הדאפא אם זה ייראה כהליכה לקיצוניות או כפעולה פנאטית. רבים חשבו שהדרך הטובה ביותר למתרגלים המערביים להגן על הדאפא ולתמוך במתרגלים בסין היא להישאר באוסטרליה ולפנות שם לממשלה.

הסכמתי איתם אבל לא יכולתי לנער את התחושה שההחלטה שלי לנסוע לסין נבדלת מכל השיקולים האלה ושהיא "נתיב ישר" שעלי ללכת בו.

הדבר היחיד שנשאר היה להבין מה אני אעשה שם ואיך לעשות את זה. חשבתי שברגע שאהיה בסין, אמצא דרך לתמוך במתרגלים סיניים להגן על הפא, ואולי לשתף בהתנסויות שלנו בטיפוח בסביבות שונות. רציתי גם ליידע אותם שמתרגלים בכל רחבי העולם מבקשים מהממשלות שלהם לסייע בעצירת הרדיפה בסין.

מתרגלת סינית מאוסטרליה שדרכה התוודעתי לדאפא ציינה שהמניעים שלי מעורפלים מדי. היא אמרה שאם אני כה נחושה לעבור את זה, עליי לפחות לכתוב מכתב ולהעביר אותו לממשלת סין. כתבתי כבר מכתבים דומים לממשלת אוסטרליה והסכמתי עם הרעיון.

באיזו דרך לעתור?

בכל מקרה ידעתי שלא אלך לכיכר טיאננמן להרים כרזה. מתרגלים סינים שמו את נפשם בכפם, ונאלצו לעתור בכיכר טיאן-אן-מן מכיוון שכל אמצעי העתירה האחרים נחסמו בפניהם ולא הותירו להם ברירה. ראיתי את מעשיהם כמפוארים ואמיצים באמת. אבל עבור אדם מערבי, הבנתי שהדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא גירוש מהיר ושקט מסין, וזה לא ישיג הרבה.

תהליך כתיבת המכתב לממשלת סין עזר לי למעשה לגבש את מחשבותיי ואת כוונותיי. חשבתי על הפא של המאסטר לחשוב תמיד תחילה על אנשים אחרים, וזה אִפשר לי להסיר במהירות החזקות כדי להגן על הדאפא בדרך חיובית. למדתי להשתמש רק ב"צד האלוהי שלי", מכיוון שזה היה החלק היחיד בטבע שלי שהכיל את כל הדברים החיוביים שניתנו לי על ידי הדאפא. אפילו עם הכוונות הטובות ביותר, כיצד נוכל להצליח להגן על פא כל כך גדול אם נשתמש בצד האנושי המצומצם והקטנוני עם החזקות המסתתרות מאחורי כל כוונה?

סיפרתי לשני מתרגלים שהם אחים על כוונתי לנסוע לסין. גם הם רצו לנסוע, אבל דאגתי ששלושה מערביים בלונדינים ימשכו יותר מדי תשומת לב ויסכנו את כולנו בכך שנסולק באופן מיידי. קיבלנו שיכולה להיות אפשרות כזו, ותכננו שאם זה יקרה נמסור את המכתב לגורמי המכס ביציאה מסין.

הימים הראשונים בבייג'ינג

פגשנו מתרגל מאוסטרליה שנתן לנו מכשיר אלקטרוני שהכיל את הטקסט של הספר "ג'ואן פאלון". קראנו כל לילה הרצאה ועשינו את התרגילים כל יום בחדר המלון. פגשנו מתרגלת סינית בת 18 בערך. היא והמתרגל האוסטרלי לו לאן אנחנו רוצים ללכת. אמרנו "לכיכר טיאן-אן-מן."

שני האחים בבייג'ינג 

חמשתנו הלכנו היישר באמצע הכיכר, שהייתה מוקפת במשאיות משטרה ושוטרים. פשוט צעדנו ושיתפנו בינינו התנסויות. המתרגלת הצעירה אמרה לנו שהיא לבד בבית. כל בני משפחתה יושבים בכלא משום שפנו לממשלה ודיברו בזכות הדאפא.

שלושתנו בבייג'ינג 

הימים שלאחר מכן היו מלאים באתגרים. איבדנו קשר עם הקבוצה הסינית. לא דיברנו סינית כך שלא יכולנו להזמין אוכל. היה מאוד קר בחוץ, והניסיונות להאריך את השהות במלון בכל פעם לעוד יום אחד היה כמעט בלתי אפשרי מכיוון שלא יכולנו לתקשר עם הצוות.

בכל פעם שיצאנו היינו צריכים להכין את עצמנו לשאלה אם אנחנו מתרגלי דאפא, מה שאומר למסור את המכתב למשטרה ולסיים את המסע. אך לאחר שהתרגלנו לתרחיש הגרוע הזה, נעשינו רגועים יותר. כל יום דיברנו על ההחזקות שלנו ברגע שהם עלו, וידענו כמה חשוב לשחרר אותם. נראה שהמבחנים שעברנו היו קריטיים עבור יכולתנו להישאר בסין כל פעם יום נוסף.

מהר מאוד התברר שאין לנו שליטה בשום חלק בטיול שלנו. חיכינו למתרגלים שיצרו אתנו קשר אם הם רוצים להיפגש. בינתיים החלטנו להיות כמו תיירים רגילים ולהתנהל על פי הזרימה הטבעית

שלושתנו עם מתרגלים אחרים בחומה הגדולה

ביום השני, מתרגל מסידני שאל אם אנו רוצים לנסוע עם עשרים מתרגלים נוספים באוטובוס, ולשתף התנסויות תוך כדי נסיעה ברחבי בייג'ינג. החלטתי נגד זה. אם האוטובוס ייעצר על ידי המשטרה, ככל הנראה זה יביא לגירוש. גם לא רציתי שנוכחותנו תסכן את שאר המתרגלים. מאוחר יותר שמענו כי אותם מתרגלים נעצרו בשעה ששיתפו התנסויות בחדר במלון.

כשהלכתי ברחובות בייג'ינג, ראיתי אנשים סובלים מקור ומעוני. גם אנחנו סבלנו, אבל לנו היה הדאפא. חשבתי על המיליונים הסובלים כך מבלי להכיר את הפא. ועל אלפי המתרגלים הכלואים שסובלים ביתר שאת כדי להגן על הפא עבור כולם.

הרגשתי ענווה עמוקה, והבנתי שכל שנייה במבוך הזה מציעה לנו אינסוף הזדמנויות להתעורר לעקרונות גבוהים יותר. עברנו בקלות את מסלול הסבל הזה בעזרת המאסטר, למדנו לפעול ללא כוונה (וו-ווי) ושחררנו עוד ועוד החזקות. הרגשתי באותו זמן עד כמה הטיפוח יכול להיות חסר מאמץ ועד כמה בקלות ניתן להשיל החזקות אם נתמסר לחלוטין לתכנונים של המאסטר. היה סדר בכל מה שקרה לנו, ופשוט היינו צריכים להביט פנימה ולקבל את ההחלטות הנכונות כאשר הופיעו הזדמנויות.

יום אחד נאלצנו למצוא מלון אחר. היה מקום יקר ברחוב, אך הם סירבו לקבל אותנו. אולם הבעלים שהה שנתיים במלבורן כסטודנט, והוא התיידד איתנו מאוד. שאלנו אם הוא יודע על מקום טוב לבקר בו מחוץ לבייג'ינג, והוא הציע את שיאן. הוא מיד סידר לנו כרטיסים ברכבת הלילה ואפילו הסיע אותנו לתחנה.

המשך יבוא.....