(Minghui.org)אני בת 64 והתחלתי לתרגל פאלון דאפא לפני יותר מ-20 שנה. ילדותי לא הייתה מאושרת. סבתי ואבי הכו את אמי ונזפו בה. אמי לא יכלה לשאת זאת והוריי התגרשו.

אמי לקחה אותי ואת שתי אחיותיי ונישאה שוב. כילדה קטנה היו לי הרבה מטלות, כמו לשאוב מים מהבאר, לבשל ולשמור על אחיותיי הקטנות.

המבוגרים התעללו בי, וחבריי לכיתה בבית הספר הציקו לי. כנערה, לא יכולתי לשאת את זה וניסיתי להתאבד.

סבלתי מחוליים שונים. כשגדלתי נעשיתי כעוסה, מרדנית וחצופה מאוד. אף אחד לא העז להתגרות בי בבית או בבית הספר.

התחתנתי, וגם זו הייתה טעות, בגלל מנטליות המאבק שלי. בעלי ואני התווכחנו ורבנו כל הזמן. סבלתי מחוליים רבים, כולל התרופפות עצבים, הצטברות נוזלים סביב הריאות, צהבת, מחלת לב חמורה ודלקת הלבלב. הייתי מרותקת למיטה, לא יכולתי לטפל בעצמי והרגשתי חסרת תקווה.

לעולם לא אשכח את היום בו מצאתי את הדאפא

לעולם לא אשכח את היום בו התחלתי לתרגל פאלון דאפא – ה-4 בנובמבר 1997. כשמתרגלת פאלון דאפא נתנה לי את הספר "ג'ואן פאלון" הייתי במצב נואש. כשהחזקתי את הספר בשתי ידיי והסתכלתי על תמונת המאסטר, הרגשתי שאני מכירה את המאסטר, אך לא יכולתי להיזכר מאיפה.

המתרגלת הקריאה לי את הספר. אחרי שהקשבתי במשך 20 דקות, יצאתי מהמיטה ולא הייתי מרותקת אליה יותר.

אחרי שקראתי את "ג'ואן פאלון" הבנתי את משמעות החיים. הבנתי את המקור ממנו באו האנשים ומדוע הם נעשו חולים. למדתי שעליי להסתכל פנימה כשאני נתקלת בבעיות, ולנסות לשפר את עצמי אם אינני עושה משהו כראוי. למדתי גם לשים את טובת האחרים לפני טובת עצמי ולהיות חסרת אנוכיות.

הדאפא הוא מדהים. החלמתי מכל חוליי תוך יומיים של תרגול. הכתמים השחורים על פניי נעלמו, צבע עורי הפך בריא וגבי הכפוף התיישר. הרבה אנשים שמעו על ההשתפרות שלי ובאו לביתי ללמוד פאלון דאפא.

להקריא למפקד המשטרה את מכתבי

ב-20 ביולי 1999, כשהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) אסרה לתרגל פאלון דאפא (פאלון גונג), הלכתי בבוקר לכיכר המקומית לתרגל את התרגילים כרגיל, אך היו שם מכוניות משטרה ושוטרים. בהתחלה הייתי מבולבלת ואמרתי לשוטרים: "פאלון דאפא הוא טוב". מפקד תחנת המשטרה אמר: "זו הוראה של ג'יאנג דזה-מין. לא אכפת לנו אם את גונבת, שודדת או בוזזת, אך אכפת לנו אם את מתרגלת פאלון גונג".

באותו יום כתבתי מכתב למפקד תחנת המשטרה והעברתי אותו ידנית. היו בתחנה כ-30 אנשים, עם כמה שוטרים מקומיים ואזוריים וגם כמה פקידים. ניגשתי למפקד המשטרה וסיפרתי לו שאני כתבתי את המכתב. הצעתי שיקרא אותו בקול, אז הוא כינס את כולם באולם הישיבות.

ישבתי מאחורי הפודיום שבחדר והקראתי את המכתב. סיפרתי לאנשים על השינויים שחוויתי אחרי שלמדתי פאלון דאפא, ושהדאפא מלמד אנשים להיות טובים. האנשים בחדר דרבנו אותי להמשיך לקרוא כשמפקד המשטרה נדרש לענות לשיחת טלפון. מפקד המשטרה מיהר לחדר הישיבות והיה אסיר תודה שחיכיתי לו. הוא אמר: "תנו לה כוס מים".

לאחר שסיימתי לקרוא את המכתב החדר התמלא בשבחים ומחיאות כפיים. מפקד המשטרה גם מחא כף ואמר: "פאלון דאפא הוא טוב". מכתבי הונח על שולחנו כדי שמבקריו יוכלו לקרוא אותו.

מעונה במחנה לעבודה בכפייה

בגלל שהמשכתי להבהיר בציבור את האמת על הפאלון דאפא, נלקחתי באופן בלתי חוקי למרכז מעצר ונכלאתי. באותה תקופה, ג'יאנג דזה-מין בדיוק הכתיב את מדיניותו לגבי מתרגלי הדאפא: "להכפיש את המוניטין שלהם, להרוס אותם כלכלית ולהשמידם פיזית".

סבלתי עינויים רבים כי סירבתי לוותר על אמונתי.

באחד מערבי החורף הקרים ביותר בשנת 2000, מפקד מרכז המעצר כפה על מתרגלות לזחול כמו כלבים בחצר המושלגת אחרי שגילה שאנחנו מבצעות את תרגילי הפאלון דאפא. ארבע אסירות שרעדו מקור, למרות שלבשו מעילים עבים, פיקחו עלינו בתורנות כשזחלנו בשלג. לא הורשנו לנעול נעלים או ללבוש מעיל. לבשתי רק חולצה ומכנסים דקים, בלי נעלים. אצבעותיי ובהונותיי היו קפואות כולן.

אחרי שחזרתי לתא ציפורניי נסדקו מיד. שלושה ימים אחר כך עור אצבעותיי התקלף ונשל וציפורניי נשרו אחת אחרי השנייה. מאוחר יותר נלקחתי לבית החולים לטיפול רפואי. נוזל צהוב טפטף מאצבעותיי חסרות העור. אמי שבקרה אותי אחזה בידיי ובכתה: "למה הם אכזריים כל כך? איזה פשע ביצעת שזה מגיע לך?"

תרגלתי את תרגילי הפאלון דאפא וקראתי את הפא, וללא כל תרופה החלמתי ואצבעותיי חזרו למצבן הנורמלי.

פחות מעשרה ימים לאחר שנלקחתי לבית החולים, המפלגה הקומוניסטית הסינית שידרה את סרטון תקרית "תרמית "ההצתה העצמית" בכיכר טיאננמן" שתוכנן להסית את האנשים הסינים נגד הפאלון דאפא. סבלתי כאב בלתי נסבל לכתוב מכתב על חשדותיי שהסרטון מבוים כולו ושלחתי אותו למפקד המשטרה. הוא ביקש שאבוא לפגישה עם תריסר מתרגלים בחדר הישיבות של מחלקת המשטרה.

כשהגעתי לחדר הישיבות ראיתי מתרגלים שהובאו ממחנות עבודה בכפייה. כפו עליהם לוותר על הדאפא אחרי שעברו לחץ ועינויים גדולים. הם עזרו למק"ס בשטיפות מוח של מתרגלים כמוני שסירבו לוותר על אמונתם.

בחדר הישיבות נכח גם ראש הוועדה לענייני פוליטיקה וחוק, המנהל, סגן ראש העיר ומפקדי תחנות המשטרה של אזורים שונים. המתרגלים שכפו עליהם לוותר על הדאפא נאמו קודם. חשתי שהם לא מעיזים לומר את האמת ושהם נכנעו בגלל שלא יכלו לשאת את הרדיפה.

לאחר נאומיהם, הקראתי בקול את המאמר שכתבתי כדי להצביע על הסתירות בתקרית ההצתה העצמית, והאצתי בשוטרים להשתמש באתיקה מקצועית ומצפון כדי לחשוב על זה. אמרתי להם שהרדיפה של הפאלון דאפא היא פשע גדול שג'יאנג דזה-מין ביצע. כשכמעט סיימתי לקרוא, כמה אנשים ניסו לחטוף את הדף שלי. חסמתי אותם ואמרתי: "אל תחטפו את זה, אתן לכם אותו אחרי שאסיים לקרוא".

בגלל דבריי נגזרו עליי שנתיים במחנה עבודה בכפייה. לפני שעזבתי למחנה העבודה אמי באה לראותי עם בני בן ה-12. היא בכתה ואמרה: "אל תדאגי, שנתיים זה קצר. היית מתה הרבה לפני כן אם לא היית לומדת פאלון דאפא. הדאפא הציל אותך! אל תדאגי לשום דבר בבית. תזכרי, כל עוד אני יכולה לנשום אחכה לך". בכיתי והודיתי לה על כך שהבינה אותי ועודדה אותי.

השומרים במחנה העבודה האריכו את תקופת מאסרי כי סירבתי לוותר על אמונתי. אמרתי לשוטרים שמה שהם עושים אינו חשוב, כי המאסטר הוא זה שמחליט מה קורה.

ראש צוות אמר לי יום אחד שלמנהל המחנה וראשי האגף יש פגישה בנוגע לתקופת מאסרי. הוא אמר: "נאמר שהארכת תקופת מאסרך לא תצא לפועל. המנהל וראשי האגף אמרו שאת תמיד עושה להם צרות ושזה יותר מדי מעצבן להחזיק אותך פה. אז הם רוצים לשחרר אותך כמה שיותר מהר". שוחררתי מבלי לרצות שום תקופת זמן נוספת.

המתרגלת האחרונה לעזוב את מערכת העבודה בכפייה

הייתי מבוקשת בכל המדינה יותר משבע שנים לפני שהוכנסתי בפעם השנייה למחנה העבודה בכפייה. לא ברחתי מהעיר, משום שהאמנתי בנחישות במאסטר ובדאפא. במשך שבע השנים האלו תשע פעמים כמעט נתפסתי על ידי המשטרה, אך כל פעם אלו שבאו לעצור אותי הלכו לדרכם לאחר שהקשיבו לאמת על הדאפא. עד שהם נזכרו שמשימתם היא לעצור אותי, כבר ברחתי.

פעם נעצרתי בדרכי הביתה ונלקחתי שוב למחנה העבודה. כלאו אותי בחדר אחסון ונאלצתי לישון על הרצפה. ברגע שראש האגף נכנס לחדר הוא אמר: "למה את שוב פה? כל כך מרגיז לדעת שאת פה שוב, זה מציק לי. אני באמת לא רוצה לקבל אותך. הפעם עליך להתנהג טוב ואשחרר אותך בהקדם".

הם מנעו ממני שינה. הם העירו אותי כל יום בארבע בבוקר והייתי צריכה לעמוד עד שתיים בלילה. תא המאסר היה לח וקר. לא היה חימום, לא אור שמש, והיה קר מדי לישון.

קיבלתי רק לחמנייה מאודה אחת בכל ארוחה ולא הורשיתי לשתות מים. הם מנעו ממני להשתמש בשירותים. שלוש אסירות פיקחו עליי בתורנות מסביב לשעון. במשך יותר משבועיים הן עקבו אחריי לשירותים, ולא אפשרו לי לעשות את כל צרכיי. הן גם לא הרשו לי לשטוף את פניי או לצחצח את שיניי.

במשך שנה הייתי כלואה בצינוק. האנשים שראיתי בשנה זו היו מנהל המחנה, ראשי האגף, שלוש אסירות, וכמה מתרגלות שוויתרו על פאלון דאפא וניסו לשכנע אותי לעשות את אותו הדבר.

מנהיגי מחנה העבודה שוחחו איתי בתורנות, אך הם לא הזכירו את הדאפא. אמרתי להם שפאלון דאפא הוא טוב, אמת-חמלה-סובלנות זה טוב. כמה מהם אמרו לי בסוד: "אל תהיי עקשנית, או שתתחרטי על זה".

הזרקת סמים לא ידועים

כמה סמים לא ידועים הוכנסו לארוחותיי, והזריקו לי סמים אחרי שהבינו שאף אחד לא יכול לגרום לי לוותר על פאלון דאפא. חודשיים לפני ששוחררתי ממחנה העבודה נעשיתי חלשה מאוד, לא יכולתי לדבר וצחנה עלתה מפי ומאפי. הייתה לי בחילה אך לא יכולתי לירוק החוצה דבר. שמיעתי וראייתי התדרדרו וזיכרוני פחת. לא יכולתי לזכור את השירים שדקלמתי כל יום.

שערי השחור האפיר. עורי הבהיר והעדין התמלא קמטים, וגוון עורי הוורדרד הפך סגול וצהוב. הצטמקתי וציפורניי קמלו. חשתי שגרוני חסום על ידי משהו אך לא הצלחתי לירוק אותו החוצה או לבלוע אותו. היה לי כאב ראש נוראי, אפי דימם, ולא יכולתי לישון.

קיבלתי כאב בטן איום ובקושי יכולתי לאכול משהו. רגליי רעדו והתפתלתי. חשתי פחד עצום בלבי. הכרחתי את עצמי לדקלם את השירים ואת ההרצאות האחרונות של המאסטר. כשלא הצלחתי לזכור דבר ביקשתי מהמאסטר לעזור לי. עם הגנתו של המאסטר המשכתי לדקלם את הפא, אז יכולתי לדכא כמה מהמצבים הלא נכונים האלו. האמנתי ביציבות במאסטר ובפא וחשבתי שארפא במהרה.

אחרי שמערכת העבודה בכפייה בוטלה הייתי מתרגלת הפאלון דאפא האחרונה לעזוב את המחנה. הייתי כלואה במשך שנתיים.

להוציא את הרעל

לאחר שחזרתי לביתי לא הצלחתי לאכול, לשתות, או לישון טוב, ואיבדתי חלק מהזיכרון שלי. קראתי את הפא ועשיתי את התרגילים. גופי כוסה בבליטות אדומות כהות שכאבו וגירדו.

יום אחד כשרכבתי על אופניים חשמליים, בגלל הפגיעה בזיכרון שלי שכחתי איך לעצור. נפלתי לתעלה בעומק מטר שקירותיה מאבן. הגבות שלי פגעו בקצה האבנים. צעקתי: "מאסטר!" ואז איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, הפצעים בגבות שלי עדיין דיממו חזק. חשבתי לעצמי: "הדם שלי הוא היקר ביותר ולא יכול לזרום כך יותר". אז הדימום פסק, אך לא יכולתי לזוז. אחרי כחצי שעה הגיעו שלושה אנשים והוציאו אותי מהתעלה. עוברים ושבים רצו לקרוא לאמבולנס אך עצרתי בעדם.

בעלי הגיע ולקח אותי הביתה. גופי היה נפוח ולא יכולתי להזיז אף איבר בגופי חוץ מפי ועיניי. מתרגלים באו לביתי ללמוד איתי את הפא אחרי ששמעו מה שקרה, ואחרי שהם הלכו המשכתי להקשיב להרצאות המאסטר. לא הוצאתי פרוטה על טיפול רפואי.

אחרי 18 יום הצלחתי להתיישב. ביום ה-19 יכולתי לקום מהמיטה וביום ה-20 ללכת. בהדרגה הצלחתי להזיז שוב את אצבעותיי, ובשני הפצעים שבגבותיי לא נותרו צלקות.

תשעה קרובי משפחה באו לבקרני והציעו לי ללכת לבית החולים. אמרתי להם לא לדאוג ושאני אהיה בסדר אחרי שאקרא את הפא ואעשה את התרגילים. הם אמרו לחבריי שאהיה במצב של צמח עד סוף חיי. תוך פחות מחודש הם ראו שאני בסדר.

יום אחד בני אמר: "אמא, הדם שנזל ממך באותו יום היה רב כל כך שכל מי שראה את זה חשב שתמותי". אף שהזלתי כל כך הרבה דם, לא הרגשתי שחסר לי דם. הבנתי שהדם שזרם החוצה הכיל את הסמים שהזריקו לי. המאסטר סידר שהתאונה תוציא את הרעל מגופי.

ידעתי שכל המצוקות והקשיים שעברתי היו תוצאה של קארמה שצברתי במשך תקופות חיים רבות. ידעתי שללא עזרתו של המאסטר, לא הייתי יכולה לשלם את החובות האלו. המאסטר הציל אותי שוב ושוב מסכנה ומקשיים.