(Minghui.org)

המורה אמר:

"זִקנה, מחלה ומוות הם גם כן סוג של שד" תרגול בדרך רעה")

מתרגלת בת 70 בקבוצת הלימוד שלנו אומרת לעתים קרובות: "לטיפוח אין כל קשר לגיל".

פעמים רבות התווכחנו איתה שכל אחד הוא שונה ושעלינו להכיר במציאות: להיות בת 70 זה לחלוטין לא אותו הדבר כמו להיות בת 40. היא ענתה שיש לה את מאסטר לי הונג ג'י, מייסד הדאפא, המעניק לה את האנרגיה לעשות דברים.

הגברת הזאת הסירה את משקפיי הקריאה שלה, למדה לנהוג תוך שלושה שבועות, והעלתה והורידה קופסאות המכילות לוחות שנה של דאפא במדרגות. לעתים קרובות היא נשארת ערה עד עלות השחר עקב עבודה המיועדת להבהיר אמת על הפאלון דאפא. היא יכולה לשבת על הרצפה, לאכול אוכל קר, ולא זקוקה לחימום בחורף או למאוורר בקיץ. היא תמיד מוכנה לעזור למתרגלים עמיתים.

היא מבלה זמן רב בעבודה המיועדת להבהיר אמת על הפאלון דאפא. היא לא קמצנית אף שאיננה עשירה.

אנשים אומרים לה: "אפילו לאדם צעיר יהיה קשה לעמוד בקצב שלך". היא מצליחה במשימותיה, ובדרך כלל שמחה בחלקה.

אני מעל גיל 80. כמתרגלת דאפא אני יודעת שהדאפא הוא החוק של היקום. הוא תרגול המטפח את הגוף והנפש. הוא על טבעי. המורה הציל אותנו מהגיהינום. הוא נושא עבורנו את הקארמה שצברנו בחיינו הקודמים.

המורה אמר:

"בנסיבות אלו האנרגיה נאגרת בכל תא של הגוף. אנרגיה כזו לא רק נצברת בכל תא של הגוף בממד הפיזי הזה, אלא גם ממלאת את המולקולות, האטומים, הפרוטונים והאלקטרונים של כל הגופים שבממדים האחרים, עד שזה מגיע לתאים המיקרוסקופיים ביותר. ככל שעובר הזמן, כך כל הגוף יתמלא בחומר הזה בעל האנרגיה הגבוהה." ("ג'ואן פאלון", הרצאה שנייה, "לעבור מעבר לחמשת האלמנטים ולצאת משלושת העולמות")

אז איך נוכל להזדקן? אולי בממד אחר אני רק בשנות ה-40 שלי. אני יודעת שאנחנו לא יכולים להגביל את עצמנו במושגים של "הזדקנות, מחלה ומוות".

עדיפות עליונה: ללמוד את הפא

אנחנו שמות את לימוד הפא כעדיפות העליונה שלנו. אנחנו לומדות כל יום, ללא יוצא מהכלל, בין הרצאה אחת לשלוש מ"ג'ואן פאלון". אני משתתפת בקבוצת הלימוד באופן סדיר. הקבוצה שלנו לא הפסיקה ללמוד גם במשך הזמן הגרוע ביותר של הרדיפה. אנחנו עושות את חמשת התרגילים בנאמנות. אנחנו שולחות מחשבות נכונות ארבע פעמים ביום.

אני אוכלת ארוחת צהריים ואז שולחת מחשבות נכונות. הילדים שלי שוטפים את הכלים. אני מאזינה להרצאות הפא בנגן MP3 כשאני אוכלת או מבצעת את מטלותיי. אני קוראת כל יום מאמרי שיתוף התנסויות של מתרגלים באתר מינג-הווי. יותר מעשר שנים לא צפיתי בטלוויזיה או קראתי בעיתונים שכולם נשלטים על ידי המדינה. אני מרגישה שחיי מספקים, יעילים ושמחים.

בכל פעם כשילדיי דואגים לי אני אומרת להם שיש לי מורה.

אני גרה לבדי. ילדיי היו נוהגים לכעוס כשהייתי יוצאת החוצה ללא הטלפון הנייד שלי. בהדרגה הם הפסיקו לדאוג. הם רצו לבקר אותי ולבשל בשבילי. אמרתי להם שמתרגלים אינם מעוניינים בהנאות החיים אלא מתייחסים לקשיים כאל אושר. הם התעקשו לבוא לביתי שלוש פעמים בשבוע כדי לבשל לי.

במשך 21 השנים האחרונות בהן אני מטפחת לא לקחתי תרופה או ביקרתי בבית חולים. אני יכולה לקרוא את האותיות הקטנות ללא משקפיים.

לדחות ולהסיר מושגים

מישהו אמר לי: "את זקנה. השמיעה שלך אינה טובה".

הקשבתי אבל לא הסכמתי. דחיתי והסרתי את המושגים האלו עם המחשבות הנכונות שלי. אני שולחת מחשבות נכונות לסלק את כל החומרים המזדקנים בגופי. סילקתי את כל האלמנטים המרושעים שבממד אחר הכלואים בשמיעה שלי.

למעשה, גופי הפסיק להזדקן כשהתחלתי לתרגל בדאפא כשהייתי מעל גיל 60. הדאפא שיפר את גופי ואת מחשבתי ונעשיתי צעירה יותר ויותר. אף שלא התנהלתי טוב מדי בטיפוח שלי, גופי אמור להיות כמו בגיל 40 או 50. אבל הכוחות הישנים ממאנים לקבל זאת. הם רוצים לרמות אותי עם המראה של ההזדקנות. הם מנסים למשוך אותי חזרה כך שאחשוב כמו אדם רגיל. אך מאמציהם הם לשווא, במחשבותיי אני דוחה לחלוטין את התכנונים של הכוחות הישנים.

המורה אמר:

"אבל כמתרגל אמיתי אינך יכול לטפח עם גוף חולה. אני אטהר עבורך את הגוף." ("ג'ואן פאלון", הרצאה ראשונה, "באמת להביא אנשים לרמות גבוהות")

הוארתי לכך שמאז שהתחלתי לטפח גופי אינו גוף של אדם רגיל. המורה ניקה את הגוף שלנו עבורנו. כל סימפטומים של מחלה הם אשליות. הם התוצאות של הפרעה והתערבות של הכוחות הישנים. הם משתלטים על האזורים שלא טיפחנו היטב ומנצלים את הפרצות שלנו כדי לרדוף אותנו. אין עלינו לקבל זאת. אנחנו הולכים רק בנתיב שהמורה התווה לנו. נתקן את הפערים שלנו בהתאם לפא. נסיר את ההפרעה והרדיפה של הכוחות הישנים.

אין לנו המושג של חולי. כל המחשבות שלנו הן ללמוד את הדאפא ולתרגל את התרגילים. אנחנו גולשות באתר מינג-הווי, מחלקות חומרי מידע של דאפא, ומספרות לאנשים את האמת על הדאפא מתי שאפשר. אני תלמידת דאפא בנתיב לאלוהִיוּת. אני ישות שלמדה את הדאפא.

ההיבט המיקרוקוסמי שלי כבר שינה צורה לגוף של אלוהות. אין עליי להגביל את עצמי עם המושגים של "הזדקנות,מחלה ומוות" הנכונים לאנשים רגילים. המושגים האלו מרושעים. המורה הוא שתכנן את הנתיבים שלנו. אין לנו מושגים כאלה ואנחנו לא צריכים אפילו לחשוב עליהם. אנחנו שולחות מחשבות נכונות לעתים קרובות יותר כדי להסיר אותם.

אני עדיין רחוקה מלהשיג את מה שהדאפא דורש ממני. מדוע הרוע מתעקש לרדוף אותנו? אני חושבת שזה בגלל המחשבות האנוכיות שנשארו לנו. למשל, יש בנו תקווה שהרדיפה תסתיים קרוב ככל האפשר. אבל אילו הייתה לנו אמונה מוחלטת במורה ובדאפא, אפילו לא היינו מעלות הרהור שכזה במחשבתנו. עלינו להיות יציבים כדי להיות מתרגלי דאפא שנטמעו באמת בדאפא.