(Minghui.org) שיתוף של מתרגל באתר מינג-הווי בנושא של התגברות על קארמת מחלה באמצעות הסתכלות פנימה ריגש אותי. אני רוצה לשתף גם את התנסותי בנושא.

לפני כמה שנים חוויתי לפתע קארמת מחלה. הרגשתי חלשה מאוד, היו לי קשיי נשימה ודפיקות לב מהירות. רגלי התנפחה והיה לי קשה לצאת מהמיטה.

הבנתי שלא טיפחתי ברצינות במשך השנים האחרונות. בהסתכלות פנימה גיליתי שהיו לי הרבה החזקות אנושיות. ככל שחשבתי על זה יותר, נעשיתי חרדה יותר. לא ידעתי מה לעשות כיוון שכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שאינני רוצה להרוס את המוניטין של הדאפא.

על אף המצוקה שלי הייתה לי מחשבה נכונה אחת: "אהפוך את המצב על ידי לימוד פא בלב רגוע". כשלמדתי את הפא בעקביות, המאסטר נתן לי רמז לא לחשוב יותר מדי, להתמקד במה שיכולתי לראות מסביבי, ולהשתמש בזה כבמראה להסתכלות פנימה. לבי לבסוף נרגע, כי להיות בחרדה זו גם החזקה.

אני עקרת בית ואת רוב זמני אני מבלה עם המשפחה, אז הסביבה המשפחתית משקפת את מצב הטיפוח שלי. כשראיתי היכן ההחסרות שלהם, הסתכלתי פנימה בהקשר לכך ותיקנתי את עצמי בהתאם.

לאחר שטיפחתי את עצמי באופן זה, בריאותי השתפרה, חוץ מגופי, שהיה עדיין נפוח מעט.

חשבתי על מתרגלות שהכרתי שהלכו לעולמן עקב קארמת מחלה. המכנה המשותף להן היה טינה. הן האשימו אחרים על שלא התייחסו אליהן יפה, והתלוננו על בעליהן שהתנהגו כלפיהן רע. לכולן הייתה בצקת במקום כלשהו בגופן, וגם סימפטומים אחרים. לחלקן נעלמה הבצקת רק לאחר שוויתרו על תרעומת. ברגע שהן פיתחו שוב טינה, גופן התנפח מיד בחזרה.

הסתכלתי פנימה לראות אם אני עדיין נושאת בתוכי תרעומת. שלחתי מחשבות נכונות לסלק אותה ולנקות את עצמי. במשך התהליך הזה המאסטר אִפשר לי לראות חומר שחור עוזב את גופי ונעלם. ידעתי שמצאתי את מקור קארמת המחלה שלי.

לעתים תכופות העברתי ביקורת על משפחתי או על אנשים אחרים בכל פעם שדבריהם לא מצאו חן בעיניי. בני משפחתי אמרו שאהבתי לחלק פקודות ושתמיד דיברתי אל אחרים בהתנשאות.

התלוננתי לאמי שפינקה אותי ושאף פעם לא החדירה בי משמעת כילדה.

כתוצאה מכך נעשיתי אדם שיש לו החזקה לאוכל, שלא אוהב לעבוד, ושאין לו שום אחריות. אז זו אשמתה שעכשיו קשה לי להתמיד לעשות את התרגילים כל יום. התלוננתי גם שהיא עושה אותו דבר לנכדתה.

תמיד זו הייתה אשמתו של מישהו אחר. נכשלתי להבין שכמטפחת אני יכולה להיפטר מההרגלים הרעים שלי בעצמי. כשהתקשרתי לאמי כל הזמן האשמתי אותה. לא היה לי אכפת מרגשותיהם של אנשים אחרים. כך הכוחות הישנים ניצלו את הפרצה שלי ורדפו אותי עם קארמת מחלה.

כשראיתי בבירור את כל הרגליי הרעים, תיקנתי אותם בזה אחר זה, ומצבי הגופני השתפר יותר ויותר. אך כשנכשלתי להשליט משמעת על עצמי, גופי מיד התנפח. כששוב תיקנתי את עצמי, הבצקת נעלמה.