(Minghui.org)

בתחילת מארס 2019 גיליתי ציסטה קטנה שגדלה על לחיי.

באותו זמן המחשבות שלי לא היו מחשבות של מטפח והלכתי להיבדק בבית החולים. האבחון היה שזה גידול ממאיר, ונקבע ניתוח כדי להסירו. בהיתי בדו"ח האבחון ומחשבתי הייתה ריקה. אמרתי לעצמי שאני מטפחת, זהו רק סילוק קארמה והכול יהיה בסדר.

ידעתי שזה רק סילוק קארמה, אך בגלל שהגידול היה על הפנים ובעל נראוּת גבוהה כל כך, אנשים לעתים קרובות שאלו אותי עליו והציעו שאסיר אותו. כשתאריך הניתוח התקרב, התחלתי להבין שמשהו לא מסתדר.

ניתוח אינו אופציה עבור מטפח. גם ידעתי שאינני צריכה לדאוג כי המאסטר דואג לי. היה ברור שכשקיימת מצוקה צריך לבקש עזרה מהמאסטר. זה כל כך קריטי. אך בה בעת אין עליי להחזיק במצב מחשבה שכזה. זהו סוג של רדיפה, וכשאנחנו קשורים אליה, תקרית קטנה עלולה להפוך למשהו אמיתי.

המאסטר מסביר לנו:

"המורה ישנו, הפא ישנו, מה יש לפחד? צא מזה! ברגע שוויתרת עליהם, תגלה שהקשיים הופכים להיות קטנים ואתה הפכת להיות גדול ועברת את השלב הזה. הקושי ההוא הפך לכלום. זה בטוח כך." ("הרצאה בסידני")

אז התקשרתי וביטלתי את מועד הניתוח. נעשיתי נחושה מאוד והודיתי למאסטר על הכוונתו. הייתי ללא פחד או דאגה והרגשתי כאילו לא קרה דבר. משפחתי דאגה, אך אמרתי להם שיהיה בסדר.

אחרי כמה ימים יצאתי עם משפחתי לארוחת ערב. לאחר הארוחה קמתי מכיסאי. נכדי החליק ותפסתי אותו. לא יודעת איך, אך פניי נשרטו. חשתי גם כאב חד בלחיי ואחריו קצת קור. בעלי אמר: "פניך מדממים". לקחתי מגבון לכסות את פניי ואז הבחנתי בציסטה גדולה על הרצפה. אנשים שהיו לידי ציינו שיש מרפאה בסמוך והציעו שאראה רופא. אמרתי להם שיהיה בסדר. ניקיתי את הרצפה וחזרתי הביתה עם משפחתי.

כשהגעתי הביתה הדימום פסק. אחרי שחבשתי את הפצע הלכתי לישון. עכשיו נותרה רק צלקת קטנה בצורת לב. כל פעם שאני רואה אותה אני מודה למאסטר על שעזר לי לעבור את המבחן הזה.