(Minghui.org) בילדותי הייתי אדם טוב, ותמיד נלחמתי נגד אי צדק. אך כמבוגר, הזדהמתי מהחברה ואהבתי להיכנס לקטטות עם אחרים, להפריז בשתייה ולהמר. כיוון שפגעתי באחרים במהלך קטטות, נשלחתי למאסר במחנה העבודה בכפייה ג'יאה-מו-סי בין השנים 1999-2002.

פגישה עם מתרגל דאפא

במחנה העבודה נתקלתי בקבוצת אנשים שהיו שונים מאוד מאחרים. הם סירבו לוותר על אמונתם. לא הצלחתי להבין מדוע הם מעדיפים לסבול תחת מעצר משטרתי מאשר לצאת לחופשי, כאשר כל מה שהיו צריכים לעשות הוא להצהיר שהם מפסיקים לתרגל פאלון דאפא.

הבחנתי גם שהם התייחסו יפה לאחרים והיו ענווים ושלווים, אז רציתי להיות בקרבתם. הבנתי שהם כולם אנשים טובים, ושנאסרו שלא בצדק בעקבות רדיפת הפאלון דאפא.

פעם אחת כשהם ביקשו רשות לתרגל את תרגילי הדאפא השומרים הענישו אותם. בחורף המקפיא בגדיהם הוסרו, ידיהם נאכפו מאחורי גבם, והשומרים שפכו עליהם מים קרים. זה היה אכזרי כל כך! איך אוכל לסבול התנהגות שכזו? לבי כאב כל כך.

במחנה העבודה ראיתי את הצד האפל של ההתנהגות האנושית. כשמשפחות המתרגלים הביאו להם אוכל, השומרים שמרו אותו לעצמם במקום להעביר להם אותו. הם שללו מהמתרגלים נייר טואלט. זו הייתה שערורייה!

כשהגיע תורי להשגיח עליהם, סובבתי במתכוון את מצלמת המעקב הרחק מהם כדי שיוכלו לתרגל את התרגילים מבלי שיראו אותם.

פעם השומרים חיפשו על גופם ספרי דאפא. הם הפשיטו אותם, והכו והענישו אותם אם הם מצאו עליהם ספר דאפא. כשהשומרים לא ראו, עזרתי למתרגלים להסתיר שבעה ספרים. אך לאחר כמה ימים, השומרים ערכו שוב חיפוש ומצאו את ספרי דאפא. כתוצאה, אזקו את ידיי והכו אותי, ותקופת מאסרי הוארכה בשלושה חודשים.

אף פעם לא התחרטתי על מה שעשיתי, וגם לא התלוננתי על זה, כי הרגשתי שאני נמצא בצד הצדק. ולכן, שמחתי וחשתי שלכבוד הוא לי.

מתרגל אחד סיפר לי פעמים תכופות על היופי והטוּב שבדאפא. באמת היה מעניין להקשיב לו. לא רציתי שיפסיק לדבר. חשבתי גם שעליו לעזוב כדי שיוכל להבהיר לאנשים את העובדות האמיתיות על הפאלון דאפא.

פעם אחת ראיתי הזדמנות בשבילם לברוח. אמרתי להם לקחת אתים ומטאטאים ולצאת החוצה כשהם נראים כעושים עבודת ניקיון. תשעה מהם הצליחו לעזוב את מחנה העבודה. אך שלושה נעצרו והוחזרו.

צפיתי מהקומה השנייה של הבניין כשהם הובאו חזרה. דאגתי כל כך לביטחונם שרגליי החלו לרעוד. עמוק בתוכי התחננתי לעזרת המאסטר: "מאסטר של הדאפא, בבקשה עזור להם לצאת מפה". כשאמרתי זאת, ראיתי כמה מהמתרגלים המבוגרים צולעים, ודמעות זלגו על פניי.

באוקטובר 2017 קיבלתי סוף סוף את הדאפא בעצמי. כשסיימתי לקרוא את הספר "ג'ואן פאלון", הבנתי שהתנהגותי הטובה במחנה העבודה טמנה עבורי את הזרעים להיות מתרגל היום, ושהמאסטר השגיח עליי מאז.

לאחר שנעשיתי מתרגל, קיבלתי הרבה ביטחון עצמי, כי התחלתי להבין את משמעות החיים. הבנתי גם מדוע המתרגלים סירבו לציית כשאמרו להם לוותר על אמונתם. זה ממש כמו שהמאסטר אמר:

"צריך להבין שברגע שאדם יודע את האמת ואת המשמעות האמיתית של קיום החיים, הוא יכול להקריב את חייו בלי להתחרט בגלל זה." ("יסודות להתקדמות במרץ II", "חלק ממחשבותיי")

באמצעות לימוד ספרי הדאפא וביצוע התרגילים החלמתי מפריצת הדיסק שהייתה לי, והרגשתי שגופי קל מאוד ואני מסוגל ללכת די מהר. הרגשתי קל בלב כל יום ויום. בנוסף, הפסקתי לשתות ועליתי קצת במשקל. הבוס שלי צפה בשינוי שבי ואמר שאני נראה הרבה יותר צעיר מאשר קודם.

כשהמשכתי ללמוד את הפא הבנתי את היחס בין הפסד ורווח והתחלתי להתנהל בעבודה בהתאם לעקרונות הדאפא "אמת-חמלה-סובלנות". הצלחתי לרשום כל עסקה מבלי לעשות שגיאות, ואף פעם לא לקחתי דברים שלא שייכים לי. שכניי היו עדים גם הם לשינויים שחלו בי ושיבחו אותי על כך.

הבנתי שעדיין יש מקום לשיפור האופי שלי. אני רוצה לסלק את הפחד שלי לדבר עם אנשים פנים אל פנים על הדאפא, ואמשיך לעבוד על זה.