(inghui.com) אני מתרגלת פאלון דאפא מאז 2002, ומ-2010 אחד הפרויקטים שאני עושה להבהרת אמת הוא הבהרת אמת באמצעות סרטים והרצאות לקבוצות וארגונים. ב- 2018 קיבלתי הזמנה לכנס בין-לאומי שיתקיים בחודש נובמבר בירושלים. כשנודע לי על הכנס הזה, הייתה לי ידיעה ברורה שהגיע הזמן שלי לקפוץ קדימה. נרשמתי כמרצה לכנס. שלחתי תקציר ראשוני של הנושא שאני מתכוונת לדבר עליו, וקיבלתי תשובה חיובית. התקבלתי להרצות בכנס בין-לאומי של אונסקו שעוסק באתיקה כולל אתיקה ברפואה.

התחלתי לאסוף חומרים ולהכין מצגת. זו עבודה קשה וצריכה להיות מקצועית. ועוד באנגלית, שאיננה שפת האם שלי.

בינתיים נודע לי שמר מטאס מגיע שוב לארץ וירצה בכנס הזה. חשבתי "איזה יופי". "מה אני צריכה את כל העבודה הקשה הזו. אם מר מטאס מגיע, אז אני מיותרת". התכוונתי להודיע למארגני הכנס שאני מוותרת.

אבל שוב עלתה בי מין ידיעה שעכשיו זו ההזדמנות שלי לפרוץ עוד משהו. לא הודעתי על עזיבת הכנס וחשבתי שנהייה שניים. כוח חזק שיעשה שם הבהרת אמת.

בין לבין פנו אלי מארגני הכנס שאשלח אבסטרקט [תקציר] ההרצאה. באנגלית.

כתבתי ושלחתי לכמה מטפחים להערות. קיבלתי הערות ותיקונים ששינו לי את כל התפישה של מה שחשבתי לכתוב, וגם עובדה אחת חדשה על המצב בסין שלא הייתה מוכרת לי וכמה שחיפשתי סימוכין לא מצאתי. אמרתי לעצמי, אין לך מספיק ידע, את בשום אופן לא יכולה לדבר בכנס בינלאומי.

החלטתי לוותר. מה אני צריכה את כל המאמץ הזה? אני עושה מספיק הבהרת אמת. לא חייבים את הכנס הזה...

אבל ההכרה שאני כן צריכה להיות בכנס הזה חזרה ושבה. זה בדיוק הכנס שמתאים לנושא של קצירת איברים, נושא שאני מספרת עליו כל הזמן, ועכשיו הכנס הזה הגיע למדינה שלי.

ואז חשבתי, רגע... הרי אני מקרינה סרטים. כולם יודעים שתמונה אחת שווה אלף מילים ועל אחת כמה וכמה סרט. אם המטרה שלי היא לעשות הבהרת אמת, אז סרט זה פי כמה וכמה שווה יותר מהרצאה פרונטלית עם מצגת או בלעדיה.

פניתי שוב להנהלת הכנס ושאלתי אם אני יכולה להקרין סרט. הצעתי להקרין את הסרט "ג'נוסייד רפואי" שאורכו 22 דקות. קיבלתי תשובה חיובית. הכול נהדר. הכול לפי התכנונים של המורה.

ואז טלפנו אליי ואמרו שמוקצב לי 15 דקות גג. אמרתי בלבי, טוב, אעצור את הסרט באמצע.

ואז כבדרך אגב ולגמרי במקרה, נודע לי שיש גירסה קצרה של הסרט שאורכה 13 דקות בלבד. אמרתי שהכול לפי תכנוני המורה?

צפיתי בגירסה הקצרה ולא הייתה שם העדות של פרופ' לביא וגם לא משפט חשוב לטעמי שנמצא בגירסה הארוכה.

פניתי למתרגלת שמומחית בעריכת וידיאו, והיא הוסיפה לי את הקטעים שביקשתי. הסרט נעשה מושלם! הוא עושה הבהרת אמת מקיפה ולא עובר את ה- 15 דקות.

שלחתי למארגני הכנס תקציר ההרצאה באנגלית המבוססת על הסרט "ג'נוסייד רפואי" שיופיע בספר הכנס.

ואז התחלתי לתכנן מה אני אומרת לפני הסרט. חיברתי משהו שהיה באנגלית גבוהה והתבססה בעיקר על הטקסט שמופיע בתיאור הסרט. לכאורה הכול טוב.

כמה ימים לפני הכנס, התחלתי להגיד את ההקדמה בקול רם ולא הצלחתי לבטא כמה מילים באנגלית. זה לא זרם והיה לי קשה לבטא כמה מילים.

הקראתי למטפחת דוברת אנגלית את הנוסח והיא תיקנה לי כמה משפטים.

אבל עדיין זה לא ישב לי טוב בפה.

ההרצאה שלי נקבעה ליום הראשון של הכנס. לכן נסעתי לירושלים ערב קודם כדי להכיר את המקום.

בערב, תוך כדי תכנון עם מטפחת אחרת לגבי המשך ביקורו של מר דייוויד מטאס, כי היינו צריכות ללוות אותו למנהל ביה"ח הדסה בירושלים, ביקשתי ממנה להקריא לה מה שאני רוצה לומר בכנס. היא תיקנה לי כמה הגיות של מילים ונתנה לי עצה לכתוב משפטים קצרים.

סיימנו את השיחה והתחלתי לכתוב מחדש. החלטתי שאכתוב באנגלית פשוטה. אנגלית שאני יודעת ומבינה. וכך יהיה לי גם קל להגיד את זה. כתבתי מחדש וכמובן זכרתי את העצה של משפטים קצרים.

עבדתי על זה והתאמנתי לדבר את זה באנגלית עד כמעט 4 לפנות בוקר. בבוקר קמתי וירדתי לקבלה עם דיסק-און-קי בו שמרתי את הקובץ וביקשתי שתדפיס לי את מה שאני מתכוונת לומר. היא אמרה שאסור להם לחבר למחשב שלהם דיסק און קי זר ושאשלח לה אימייל.

עליתי חזרה לחדר והמחשב מת. שלחתי מחשבות. שמתי יד ניצבת. והמחשב מת. טלפנתי למתרגלת לספר על ההפרעה.. מזל שבלילה שמרתי את הסרט בדיסק און קי וגם את מה שכתבתי והתכוונתי לומר.

נרגעתי. מה שיהיה יהיה. יש לי הכול מגובה. ואז המחשב נדלק ושלחתי למזכירת המלון את מה שאדבר.

במשך היום השתתפתי והקשבתי להרצאות.

בצהריים עליתי לחדר במחשבה שאחליף לבגדי "מרצה". לבגד קצת יותר מחוייט. עליתי לחדר ופתאום הרגשתי לא טוב. נשכבתי על המיטה. וכאב חזק מאוד היכה בי בלב. מחשבה ראשונה הייתה: "אני הולכת למות". מחשבה שנייה שבעצם הייתה תוך כדי הראשונה: "אם רוצים להרוג אותי סימן שאני עושה משהו נכון שהם רוצים למנוע. אני תלמידה של מאסטר לי והכול קורה רק לפי התכנונים של המורה".

התיישבתי ושלחתי מחשבות נכונות ואז המשכתי למדיטציה.

ירדתי חזרה לאולם, דיברתי את מה שכתבתי לאט וברור. הקרנתי את הסרט.

אחר כך ניגשו אלי כמה שאמרו שאחרי כל כך הרבה מלל ודיבורים, סוף סוף היה מעניין. מישהו ניגש לשאול עוד שאלות ועשיתי לו הבהרת אמת מקיפה יותר.

עבר היום הראשון. בנוסף להרצאה, קיבלתי אישור להניח עלונים בכמה מקומות. והם מתמעטים. אנשים לוקחים אותם. וגם חילקתי באופן אישי כ-50 - 60 עלונים רק ביום הראשון.

כתבתי את השיתוף הזה מכמה סיבות. להראות שאפשר להגיע לכנס בין-לאומי נחשב ויוקרתי ולהקרין סרט הבהרת אמת. לא חייבים להכין הרצאה או מצגת. בנוסף, יש אפשרות להעמיד דוכן עם עלונים ופרחים, וגם יש אפשרות להעמדת רול-אפ שזו לדעתי אפשרות טובה שיכולה לחסוך כוח אדם - אם אנחנו מדייקים בכתוב ועם תמונה מושכת עין.

תודה למורה הנכבד ותודה לכל המטפחים שעזרו לי אם בפועל או במחשבות נכונות ותומכות.