(Minghui.org) כשביקרתי את סבי באביב של 1997, הוא נתן לי עותק של "ג'ואן פאלון", ספר ההדרכה של פאלון דאפא. הוא אמר: "קראי אותו בתשומת לב. הספר הזה יכול לעזור לך".

קראתי את "ג'ואן פאלון" בנשימה אחת. "אני רוצה לטפח", אמרתי לסבא שלי למחרת בבוקר. מאז, "ג'ואן פאלון" נמצא איתי תמיד בכל מקום שאליו אלך.

כשבתי הייתה בת ארבע התגרשתי, וסבתה מצד אביה גידלה אותה. ידעתי שזה אנוכי לעשות כך, בייחוד למתרגלת דאפא. התירוץ שלי היה שמאסטר לי יודע על מצבי הקשה והוא מבין.

אף שלמדתי את הפא כל יום, לא הייתי נחושה מאוד. היו לי הפרעות רבות והיה לי קשה להתרכז. שוב מצאתי תירוץ לעצמי: המאסטר לא יאשים אותי. עליי לעבוד ולפרנס את ילדתי ואת הוריי, אז אני זקוקה לכסף.

גם לא התייחסתי לתרגול חמשת התרגילים ברצינות. זה היה מצב הטיפוח שלי במשך 20 השנים האחרונות.

ב-2019 אובחן אצל אמי סרטן שלפוחית השתן בשלב מתקדם, והיא הייתה חלשה מכדי לעבור טיפול כימותרפי או ניתוח.

כולם במשפחתי תרגלו פאלון דאפא, אז החלטנו שהדבר הנכון לעשות הוא לספר לאמי את האמת על מצבה. אמרנו לה שזה כבר מאוחר מדי לכל טיפול; רק המאסטר יוכל להצילה.

כמוני, אמי לא הייתה נחושה בלימוד הפא או עשיית התרגילים. אבי נהג לומר שאמי לומדת את הפא אך אף פעם לא נוהגת בהתאם לפא. בעבר, לפעמים היא הצטרפה כשהיה לנו לימוד פא או תרגול קבוצתי, אך בדרך כלל היא לא השתתפה.

הרופא אמר לנו שנותרו לה שלושה חודשים לחיות והזהיר אותה מכאב גב חמור. נתנו לה מורפיום לשכך את הכאב.

כמו שהרופא אמר, כאב הגב של אמי נעשה בלתי נסבל. אבי חש חסר אונים. הוא ידע שעל אמי לשאת את הקארמה הזאת בעצמה.

כשאמי חזרה הביתה מבית החולים, היא האזינה כל יום להרצאות המוקלטות של המאסטר. היא ידעה שכאב הגב שלה נגרם מקארמה. חיזקנו אותה והזכרנו לה שחייבת להיות לה אמונה במאסטר.

היא לא יכלה לשאת יותר את הכאב והתחילה לקחת את המורפיום. תוך פחות מעשרה ימים מצבה התדרדר במהירות והיא הפסיקה לאכול ולשתות.

אבי קרא לי ואמר שעליי לבוא הביתה להיפרד.

חשבתי: יש כל כך הרבה מקרים שמתרגלים החלימו ממחלות חמורות יותר מאשר של אמי, וזה פורסם באתר מינג-הווי. למה מצבה של אמי לא משתפר? האם המאסטר לא משגיח עליה?

באותו לילה, בשעה שתרגלתי את התרגילים, שמעתי בבהירות את מאסטר לי אומר: "אמך אינה חולה. כל משפחתך מאמינה שהיא חולה, כולל אמך. היא חושבת שהיא חולה!"

זו הייתה הפעם הראשונה ב-20 שנות הטיפוח שלי שהמאסטר נתן לי רמז. הוא שלח לי אזהרה!

למחרת, אמי הייתה חסרת הכרה כשראיתי אותה. "אמא! אני כאן!" אמרתי בקול רם. "המאסטר ביקש ממני לומר לך, אינך חולה! את לא חולה! את יכולה לשמוע אותי?"

היא פקחה את עיניה לכמה רגעים, בהתה בתקרה ואז עצמה אותן שוב. אחרי ששיתפתי את כל המשפחה במסר של המאסטר, החלטתנו לשלוח יחד מחשבות נכונות.

למחרת בבוקר מצבה של אמי היה אף גרוע יותר. נראה כאילו נותרה לה עוד רק נשימה אחת. אבי החל בהכנות ללוויה שלה.

סירבתי לוותר! אבי ואני, לפי תור, אמרנו ישר לתוך אזנה של אמי: "פאלון דאפא הוא טוב! אמת-חמלה-סובלנות זה טוב! המאסטר אמר שאינך חולה..."

המשכנו במשך ארבע שעות. היא סוף סוף פקחה את עיניה. אמרתי: "אמא, הפחדת אותנו! המאסטר רצה שאומר לך שאינך חולה! את תחיי אם את מאמינה לדברי המאסטר... האם את מאמינה במאסטר?"

היא הביטה ישר אליי ואמרה: "המאסטר אמר שאינני חולה. נכון?"

"כן!" ואז סיפרתי לה איך המאסטר שלח לי את המסר לפני יומיים. "האם את מאמינה במאסטר?"

"כן, אני מאמינה!" כשאמרה זאת ידעתי שהיא תהיה בסדר.

מאותו יום והלאה, אבי, אחי ואני למדנו את הפא ושלחנו מחשבות נכונות בשבילה. גם ביקשנו מהמאסטר לחזק אותה כשהכאב שלה נעשה בלתי נסבל.

אמי אמרה: "עכשיו אני מבינה שהכאב שלי מסלק קארמה. הוא לא כאן כדי לקחת את חיי. אני רוצה לסלק עוד קארמה".

בהמשך טוהר גופה מזוהמה. כל יום מצבה המשיך להשתפר. היא התחילה לאכול ובמהרה יכלה ללכת בכוחות עצמה. הכאב בבטנה והגידול בבטנה בהדרגה נעלמו.

דרך מצוקתה של אמי, הבנתי שמתרגלי פאלון דאפא בתקופת תיקון הפא הקריבו כל כך הרבה בחיים הקודמים. ועדיין, אנחנו שוכחים לפעמים מדוע באנו לכאן בחיים האלה.

ראיתי ממקור ראשון שהמאסטר יכול לעזור לנו להתגבר על כל משוכה כל עוד אנחנו מטפחים את עצמנו באמת.

עלינו להישאר נחושים בטיפוח. עכשיו אני מתייחסת בתשומת לב לכל מחשבה שלי כדי לוודא שאני תמיד מתנהלת בהתאם לפא.

[כל המאמרים, הגרפיקה והתוכן המפורסמים באתר מינג-הווי מוגנים בזכויות יוצרים.

העתקה שאינה מסחרית מותרת, אבל נדרש ייחוס לכותרת המאמר וקישור למאמר המקורי.]