(Minghui.org) מחלה היא דבר בלתי נמנע אצל אנשים רגילים. אצל מטפחים, מחלה היא לא רק צורה לסילוק קארמה, אלא גם מבחן. נקודת המפתח לסילוק קארמת מחלה היא האם אנחנו מאמינים במאסטר ובפא. מידת האמונה האיתנה של האדם קובעת גם היא עד כמה טוב אנחנו עוברים את המבחן של קארמת המחלה.

מבחן ראשון

לפני שנתיים קיבלתי לפתע “שבץ” ולא יכולתי להניע צד אחד של גופי. הבנתי היטב שזה בגלל העקשנות שלי, ושהחזקות שטרם הוסרו הביאו לכך שהכוחות הישנים מנסים לקחת את חיי.

ברגע הקריטי המאסטר חיסל את רוב הקארמה עבורי והשאיר רק קצת עבורי לסבול. המאסטר גם אִפשר לי לראות את המצב בגיהינום במצב חצי ער. כשהתעוררתי, הכרת התודה שלי למאסטר הייתה מעבר למילים.

הייתי בדיוק כפי שהמאסטר מזכיר בלימודי הפא:

"כל השינויים שהתרחשו שהם מעבר לדמיונות הפרועים ביותר שלך – או [שאתה רואה ש]שלפו אותך החוצה מתוך הגיהינום, ניקו אותך, ואפילו נתנו לך את כל הדברים המרהיבים האלה. איך אתה יכול שלא לבכות?" ("הוראת הפא בוועידת הפא במזרח ארה"ב" 1999)

החלטתי לשחרר את ההחזקה לחיים ומוות ולהאמין באמונה שלמה במאסטר ובדאפא. לאחר שלושה ימים יכולתי להזיז את הגפיים בחופשיות ויכולתי שוב לנהוג ברכב.

עם זאת, אמונה ובפא אינה מבחן זמני, אלא מבחן בכל עת. לאחר ה"שבץ" שהיה לי, למרות שנראה שהגוף שלי בסדר, אחת מידיי הייתה חסרת תחושה. לפעמים מחשבות אנושיות היו עולות: "או לא, האם יש לי כלי דם חסום? האם זה נגרם מהיצרות עמוד השדרה הצווארי שלי? האם לחץ הדם שלי גבוה מדי?..." מטפחים אמיתיים שיקראו את מה שזה עתה כתבתי בודאי יוכלו לראות מיד שיש לי בעיה עם האמונה שלי. המאסטר הזכיר במקומות רבים בלימודי הפא שלו שלמטפחים אין מחלות ותסמיני מחלה הם רק מראות שווא ונועדו לבחון אותנו.

מבחן שני

במבחן אחר, לפני שנה לפתע היו לי כאבים בחזה. זה היה מייסר והחמיר בלילה. חשבתי לעצמי "האם זה התקף לב?"

מחשבה זעקה בתוכי "אתה גמור. זה התקף לב! מהר ולך לבית החולים. אולי יש עדיין תקווה" הייתי מבועת.

לאחר זמן רב, מחשבותיי הנכונות צפו ועלו: "אני הולך רק עם הסידורים של המאסטר ואינני מפחד מדבר! אפילו אם מטפח מת, הוא הגיע לשלמות. למה אני דואג?"

הבנתי: "אם זה התקף לב, כבר הייתי נעלם. אני סובל מהכאבים מעל 24 שעות ואני עדין חי. למטפחים אין מחלות וזו אשליה".לאחר שבוע הכאבים בחזה נעלמו לגמרי.

לקחים ומסקנות

אלה שאינם מטפחים ושיש להם מחלה עלולים למות בלי טיפול, והטיפולים השונים נועדו לדחוק את הקארמה חזרה. כשלנו המטפחים יש "קארמת מחלה" ועוברים אותה היטב, המאסטר יעזור לנו לחסל אותה מהשורש והשין-שינג שלנו ישתפר במשך התהליך.

כאשר מטפחים מתמודדים עם קארמת מחלה, ראשית עלינו להכיר בזאת שזו אינה מחלה אלא אשליה. מבחינתנו אנחנו צריכים להעלות שת השין-שינג שלנו ולסלק את ההחזקות שלנו; דבר שני הוא שאנחנו צריכים לסלק את ההחזקה לחיים ומוות. אם אין אנו מסוגלים לסלק את ההחזקה הזאת, לא יהיו לנו מספיק מחשבות נכונות כדי לעבור את "קארמת המחלה"; דבר שלישי הוא, שאנחנו צריכים להרהר ברצינות על מצב הטיפוח שלנו.

שום דבר לא קורה בעולם הזה באופן מקרי. מדוע אנחנו חווים את מבחן "קארמת המחלה" דבר הגורם לנו לא ללמוד את הפא או שאפילו תובע את חיינו? אני מאמין שהסיבה העיקרית היא אי רצוננו לשחרר את ההחזקות שלנו.

לאחר שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא, הייתה לי בעיה להפסיק לעשן, והיו לי כאבי גב חוזרים ונשנים במשך שנים רבות. לילה אחד הכאבים היו כה מייסרים, שהתגלגלתי כל הלילה במיטה מצד אל צד. אשתי הציעה שאבקש ממאסטר עזרה וגם שאבטיח שאפסיק לעשן. לכן כרעתי על המיטה והבטחתי שאפסיק לעשן. מיד לאחר זאת נרדמתי. כמה ימים לאחר מכן יצאה אבן בגודל של תמר מדרכי השתן. אבל הייתה לי קורת רוח: "המאסטר הסיר את האבן שלי אז זה אומר שעברתי את המבחן". אשתי הזהירה אותי באומרה שהדאפא הוא חומל אבל גם רציני – אם לא אסלק את ההחזקות שלי ההשלכות עלולות להיות חמורות.

אף על פי שידעתי את התוצאה, בשל ההחזקות שלי, עדיין לקחתי סיכון. רק לאחר שקבלתי את "השבץ" התעוררתי. לא משנה מה, יותר לא העזתי לקחת סיגריה. אחרי הכל עשיתי עיקוף כל כך גדול בטיפוח שכמעט גרם להכפשת הדאפא והביא להפסדים בלתי הפיכים.

טיפוח הוא תהליך הדרגתי, וזו החמלה של המאסטר כלפינו. אבל זה יהיה מסוכן לחלוטין, אם לא נתייחס להחזקות שלנו ברצינות ואפילו נשתמש בסטנדרטים של אנשים רגילים כדי לאמוד את עצמנו ולהרגיש שאננות וקורת רוח. ייתכן שחלקנו נראים כמטפחים בחריצות, אבל עמוק בפנים עדיין מחזיקים בהחזקות, דבר שעלול לסכן אותנו.

למרות שיש יחסים קארמתיים מאחורי כל "קארמת מחלה", הם כולם מתרחשים כשאנחנו לא מסוגלים לשחרר את ההחזקות שלנו במשך זמן רב. אם לא נצליח להסתכל עמוק פנימה כדי למצוא את שורש ההחזקות שלנו, ה"מחלה" עלולה להימשך זמן רב. ואם נרפה בלימוד הפא שלנו, זה יגרום לכך שנתנדנד באמונתנו בדאפא ובמאסטר, אולי אפילו יהיו לנו ספקות לגבי הדאפא ונפתח פסימיות ואכזבה, ואולי נוותר על התרגול ונגרר על ידי הכוחות הישנים.

מתרגלים עמיתים, באופן אישי אני חש שתיקון הפא הגיע לשלב האחרון שלו. יש עדיין מתרגלים עמיתים רבים שנלכדו על ידי "קארמת מחלה" ואינם יכולים לעשות דבר.

אין פתרון קסם. כל עוד אדם לוקח את הטיפוח שלו ברצינות, לומד את הפא בתשומת לב ומשחרר את ההחזקה לחיים ומוות,שום בעיה לא תהווה בעיה.

זאת הבנתי ברמה שלי. אנא ציינו כל דבר שאינו הולם.

[ההשקפות המובעות במאמר זה מייצגות את הבנותיו ודעותיו האישיות של כותב המאמר. כל התוכן המפורסם באתר מינג-הווי מוגן בזכויות יוצרים על ידי Minghui.org.אתר מינג-הווי יפיק אסופות של התכנים שפורסמו בו, הן באופן שגרתי והן באירועים מיוחדים]