(Minghui.org) פעם היה מטפח שתרגל ביער. היה לו לב טוב וטהור, והוא התמיד מאוד יום אחר יום; קרא את הכתבים תחת העץ, קיים את המצוות, ותרגל מדיטציה בשקט.

אך במשך תקופת מה הוא לעתים קרובות נמנם בזמן המדיטציה. יום אחד אחר שסיים למדוט בנמנום, הוא קם והחל להתהלך סביב. מיד הוא הגיע לאגם המלא בפרחי לוטוס פורחים. הפרחים התנדנדו ברוח הקלילה, יפים ואלגנטיים.

בלב שמח, צצה מחשבה בראשו של המתרגל: מה אם אקח פרח אתי למקום מגוריי ואניח אותו מול פסל הבודהא? הניחוח יעזור לי להגיע לשקט במשך המדיטציה וארגיש כאילו אני בגן עדן.

הוא התכופף לאט, לקח פרח יפה והחזיק אותו מול חזהו. כשאושר מילא את לבו והוא עמד לעזוב, נשמע קול נמוך ומלכותי: "אתה מטפח. איך יכולת לגנוב כבדרך אגב את הפרח שלי?"

המתרגל הסתכל סביב ולא ראה אף אחד. הוא תמה: "האם אוכל לשאול מי זה? למה אמרת שהפרח הוא שלך?" הוא שאל את החלל הריק.

הקול ענה, שליו ורציני: "אני אֵלת הלוטוס. כל הפרחים באגם גודלו וטופחו על ידי. כשהחמדנות התעוררה במחשבתך, כמתרגל נכשלת לרסנה. במקום זאת נענית לחמדנות וגנבת את הפרח שלי. ועדיין לא הרגשת שום חרטה. איך תסביר זאת?"

המתרגל התחרט וידע שטעה. אף שחש שזו טעות פשוטה, הוא התנצל והשתחווה בפני החלל הריק: "הוד מלכותך, בבקשה סלחי לי על חטאי. מעתה ואילך לעולם לא אקח דבר שאינו שייך לי".

בעודו מתנצל, איש זר הגיע לאגם ומלמל: "וואו! תראו את הפרחים היפים! אם אקח אותם ואמכור אותם אעשה הון, ואחזיר את כל הפסדי ההימורים שלי!"

האיש קפץ לאגם ולקח את כל הפרחים. בהתנהגותו המחוספסת הוא השאיר בלאגן גדול מאחוריו ועזב.

המתרגל שנדהם ממה שראה, היה מבולבל כיוון שהאלה לא התערבה. כאילו הייתה אדישה למה שקרה. גם לאחר שהאיש יצא מטווח הראייה, עדיין שרר שקט מוחלט.

המתרגל שאל במבוכה: "הוד מלכותך, אני לקחתי פרח אחד ואת נזפת בי בחומרה. האיש הזה לקח את כל פרחיך וחילל את האגם שלך אך את לא אמרת דבר. האוכל לשאול מדוע?"

במילים אלה המתרגל לא הצליח לשלוט בעצמו ותרעומת מילאה את לבו.

מהחלל הריק הגיע קולה החומל של האלה: "על בד לבן טהור, כתם קטנטן ניכר בבירור. אך אחרי שמנקים אותו במאמץ רב, הטוהר שלו יכול לשוב. באשר לסמרטוט מטונף, הזוהמה העצומה הרסה את איכותו וטימאה את טבעו. לכן הוא כבר אינו שווה את המאמץ".

"אתה, המתרגל, הינך כמו הבד הלבן הטהור. הזהרתי אותך להיות מודע לעוולות ולתקנן, כי הדופי ברור לעין. הביקורת תעזור לך לרומם את עצמך ועליך לקבל זאת בהכרת תודה. באשר למהמר, הוא שקע בעולם החילוני לפני זמן רב מאוד ואין לו כוונה להתחרט. מה שמחכה לו הוא לא עצה ממני, אלא גמול רע". הוסיפה האלה.

המתרגל התבייש והקשיב בתשומת לב כשהאלה המשיכה: "מתרגל יבחן את עצמו קודם כדי לשפר את התנהלותו במקום לחפש בחוץ ולהתמקד במעשיהם של אחרים. נכון?"

בשלב זה המתרגל כבר הואר לכך שהחיפוש בחוץ היה הסיבה לחוסר יכולתו להגיע לשקט, בשעה שלטפח את עצמו היא הנתיב לשחרור.