(Minghui.org) הייתי בר מזל להתחיל לטפח בפאלון דאפא ב-1999 וכעת אני מטפח כבר יותר מ-20 שנה. לעתים קרובות אני חש שאני מתרגל וותיק וההבנה שלי את עקרונות הפא היא עמוקה יותר מאז התחלתי לתרגל. אולם לאחרונה קרו מספר דברים שגרמו לי להבין שעליי להתייחס אל עצמי כל הזמן כמתרגל חדש ולפעול היטב וביציבות על נתיב הטיפוח שעוד נותר לפניי.

יכולתי לחוש בבירור שהפכתי חסר תחושה כלפי ענייני טיפוח רבים ורק לעתים רחוקות הצלחתי לגלות אצלי החזקות. נראה שנכנסתי למצב של להעביר את הימים בבטלה ולחכות שהם יחלפו.

לאחרונה, מתרגלים סביבי דנו בנושא של תרעומת. הסתכלתי פנימה לראות אם גם לי יש ההחזקה הזאת. גיליתי שאכן יש לי תרעומת כלפי אשתי (שהיא מתרגלת) וכלפי מנהל הפרויקט שלי. התרעומת נגרמה מאי שביעות רצון ממושך לגבי עניינים מסוימים ובגלל שהרגשתי שמתייחסים אליי בחוסר הגינות. הבעיות שלי בנוגע לכך היו רציניות ביותר. כשנוכחתי לדעת שצברתי תרעומת הייתי מזועזע. היה לי סימן שאלה גדול במחשבתי: "איך זה שלגמרי לא הייתי מודע שהתרעומת שלי כבר הצטברה לממדים רציניים כאלה? איזה בעיות אחרות יש בטיפוח שלי?"

הבנתי שהרפיתי בטיפוח. הרפיתי מהדרישות שלי לעצמי בכמה היבטים יסודיים מסוימים.

להלן כמה מפרטי התהליך שעברתי. אנא תקנו בחמלה כל דבר שאינו ראוי.

קריאת מאמרי טיפוח באתר מינג-הווי באופן קבוע

הרדיפה החלה זמן קצר לאחר שקיבלתי את הפא, ואתר מינג-הווי הפך לחלק חשוב מאוד עבורי. הייתי מוריד או מדפיס את כל התנסויות הטיפוח החשובות. בכל פעם שהופיעו הרצאה או מאמר חדש של המאסטר, הייתי מדפיס אותם ודואג שלכל מתרגל בסביבה יהיה עותק.

אחרי שעזבתי את סין, נכנסתי פחות ופחות לאתר מינג-הווי. לפעמים חשתי שמאמרים רבים מתייחסים לדברים בסין ואינם רלוונטיים למתרגלים מחוץ למדינה.

לאחרונה התחלתי להקדיש מדי יום זמן קבוע לקריאת מאמרי התנסות באתר מינג-הווי, וחשתי שחזרתי לסביבת הטיפוח של מתרגלי דאפא. התנסיתי בַּיְקר של אתר מינג-הווי. בעודי קורא את המאמרים, הרצון שלי להציל ישויות חיות התעצם. כשנתקלתי במבחני שין-שינג, יכולתי לחשוב מחשבות נכונות חזקות יותר.

לדוגמה, מתרגלת אחת שחמיה וחמותה התייחסו אליה בחוסר הגינות עדיין הציבה לעצמה דרישות גבוהות והתייחסה אליהם בטוב לב, ואפילו טיפלה בהם במשך תקופת זמן ארוכה. באמצעות הפעולות שלה, היא עזרה למשפחתה להכיר מעומק לבם בטוּב של הדאפא.

אמנם לא הייתה לי התנסות דומה, אבל מצבים כאלה יכולים לקרות כאשר מטפחים בסביבה משפחתית. ישנם קווי דמיון בתפקידי המשפחה שלנו ובאחריויות שלנו.

למצוא את הגורם לקונפליקטים בתוך עצמי

המאסטר אמר:

"כשאתם נתקלים בקונפליקט, זה לא משנה אם אתה צודק או טועה. עליך לשאול את עצמך: "מה אצלי לא נכון בסיטואציה הזאת? אולי באמת יש אצלי טעות?" כולכם צריכים לחשוב כך, והמחשבה הראשונה שלכם צריכה להיות לבחון את עצמכם ולנסות למצוא את הבעיה. מי שלא עושה כך אינו מטפח אמתי של הדאפא. זה כלי קסם בטיפוח שלנו, וזה מאפיין של הטיפוח של תלמידי הדאפא שלנו. כל דבר שאתם נתקלים בו, המחשבה הראשונה צריכה להיות לבחון את עצמכם, וזה נקרא 'לחפש פנימה'" (▪ מהו תלמיד דאפא)

בהגיעי עד לכאן התנסיתי לעומק בחשיבות ובעוצמה של ה"הסתכלות פנימה". אבל חשתי גם שאחת הסיבות שהרפיתי בטיפוח הייתה שלא הסתכלתי פנימה בכל פעם שנתקלתי בבעיות, כך שהמבחנים הקטנים בטיפוח שלי הצטברו למבחנים גדולים, והצטברו עד כדי שהחלה להתפתח אצלי תרעומת.

אני עובד במשרה מלאה בפרויקט. לפעמים, אחרי שאני מגיע הביתה, עליי לדאוג לגבי הלימודים של ילדיי ולהשתתף בפגישות עם עמיתיי לעבודה. זה גרם לי להרגיש שהזמן הוא באמת קצר מדי, כך שעליי לחשוב איך להפחית בזמני הארוחה שלי. הגעתי להסכם עם אשתי שזמן הארוחות יארך רק 20 דקות. אבל זה היה קשה למימוש. בדרך כלל לקח לי 30 עד 40 דקות לאכול ולפעמים אפילו זמן רב יותר. מסיבה זו, התלוננתי לעתים קרובות שיש לאשתי החזקה לחיים רגילים ושההחזקה שלה מסבכת את חיי היום יום שלנו. בנוסף לכך, היות שמצב השיניים שלי אינו טוב כל כך והן ממש כואבות אם אני אוכל משהו קשה, אז אם היא מכינה אוכל שאינני אוהב, הייתה גוברת בלבי אי שביעות רצון.

במשך זמן ארוך, המשכתי לחשוב שאני "הגיוני" ושגם הזכרתי לאשתי לשחרר את ההחזקה שלה לחיים רגילים. כפי שאפשר לצפות, הבעיות שלנו לא נפתרו וקונפליקטים רציניים ותלונות הצטברו. לבסוף הבנתי את הבעיה שלי: כשאני נתקל בבעיות, עליי לדרוש יותר מעצמי ופחות מאחרים. עליי קודם כל לפתור את הבעיות שלי.

את משך הארוחה מחליט האדם שאוכל אותה, ולא האדם שמכין אותה. הסיבה שלא יכולתי לסבול לעזוב את השולחן הייתה בגלל ההחזקה שלי לאוכל. אחרי שהבנתי זאת, היה לי קל מאוד לשלוט על כמה זמן לוקח לי לאכול. לא משנה אם האוכל באותו יום היה טעים או לא, שמתי לב למשך הזמן שאני אוכל. כשהסתיימו 20 דקות, עזבתי את השולחן לעשות את הדברים שרציתי שייעשו, מבלי להיות עוד חמדן לגבי האוכל הטעים. אם האוכל באותו יום היה קשה ללעיסה, הייתי בוחר את המנות הרכות. אם לא הייתה ברירה אחרת, הייתי שופך קצת מרק ירקות על האורז ופשוט אוכל אותו בצורה כזאת. לא דרשתי דבר מאחרים ולא הצטברו בלבי רגשות רעים.

לתפוס כל מחשבה ומחשבה המציקה לי

אילו יכולתי להגדיל כל מחשבה שהציקה לי, הייתי יכול למצוא בעיות ממש גדולות מאחוריהן.

לאחרונה עברתי לבית ישן בן 100 שנה. בקומה למעלה גרה בחורה אמריקנית בת 18. היא גדולה וכבדה וכשהיא מסתובבת בדירתה למעלה אני יכול לשמוע את רצפת העץ חורקת כאילו היא עומדת להישבר. הייתי ממש מודאג שהקומה תתמוטט.

לבי היה תמיד מוטרד מאוד. המשכתי לחשוב שעליי לאלץ אותה לעבור דירה. אבל לגרום לעזיבת דייר זהו עסק בעייתי מאוד. הייתי מוטרד. גיליתי שיש לי כמה החזקות: האחת כלפי הבית, והשנייה שהייתי חסר סבלנות כשטיפלתי בעניינים מסוימים. אבל עדיין חשבתי על כך כשתרגלתי או למדתי את הפא. זה העיק על לבי כמו סלע.

אני זוכר שפעם אחת בירכתי עמית לעבודה וחשתי שהוא לא נראה מאושר לראותי. הוא איש צעיר שגדל בחברה מערבית ומחונך היטב, כך שבאופן יחסי הוא טוב לב ומנומס בהתנהלותו. הבעת פניו גרמה לי להבין שהייתי קשוח אתו. חשבתי על הדיירת שלי בקומה למעלה. ידעתי שגם כלפיה הייתי נוקשה מאוד.

שאלתי את עצמי: "למה אני כה נוקשה כלפיה? לא הכרתי אותה קודם לכן ואין לי שום טינה קודמת נגדה. הדבר היחיד שאני יודע עליה זה שהיא שמנה ושלוחות הרצפה למעלה חורקים כשהיא הולכת".

המשכתי להסתכל פנימה עמוק יותר והבנתי שיש לי מושג: בגלל מבנה גופה הרחב אינני מחבב אותה. גיליתי שתי בעיות לגבי עצמי. אחת היא המושג שלי: "רזה זה יפה". אינני יודע מאין הגיע המושג הזה, אבל אני יודע שזה גרם לי להתייחס אליה באופן שונה. המושג הזה גרם לי לחוסר חמלה כשאני מתעסק עם אנשים שאינם בקו אחד עם דעותיי. הבעיה השנייה היא שאני שופט אנשים על פי מראם.

[ההשקפות המובעות במאמר זה מייצגות את הבנותיו ודעותיו האישיות של כותב המאמר. כל התוכן המפורסם באתר מינג-הווי מוגן בזכויות יוצרים על ידי Minghui.org.אתר מינג-הווי יפיק אסופות של התכנים שפורסמו בו, הן באופן שגרתי והן באירועים מיוחדים]