(להאזנה לפודקאסט באנגלית:Download )

(Minghui.org) ברכות, מאסטר נכבד! ברכות, מתרגלים עמיתים!

כל שנה, לפני שמתחילים מאמצי הקידום האחרים של "שן יון", אנחנו תולים פוסטרים. בשנה שעברה, המתרגל המתאם פנה אליי ומינה אותי לאחראי על ארגון ההפצה. הרגשתי שזו אחריות כבדה. הדרישות לטיפוח שלי גם גדלו. יכולתי לחוש את הלחץ היושב על לבי. כל פעם שעמדתי מול תמונת המאסטר, ביקשתי שיעזור לי לבצע טוב את עבודתי.

מתרגלים בערים אחרות האחראים על תליית פוסטרים לקידום "שן יון" שיתפו אותי בהתנסויותיהם. זה עורר בי השראה. הכנו מפות של המקומות שבהם מתוכנן להפיץ את הפוסטרים ומספרנו את האזורים, ומתרגלים התנדבו. כשהאזורים היו מוכנים המתרגלים עדכנו את ההתקדמות שלהם בזמן אמת וזה שיפר את התקשורת בינינו. גם ערכנו הדרכות אישיות ושלוש הדרכות און-ליין. תוך שמונה שבועות המתרגלים לקחו את רוב הפוסטרים. זאת הייתה התחלה טובה, וכמובן שהגיעו איתה גם קשיים.

מטפחת בתוך משימות התיאום

רוב זמני הלך על להתקשר למתרגלים שהתנדבו לחלק את הפוסטרים. בדרך כלל כשהייתה בעיה, תקשרנו דרך הודעות טקסט. אך להביא מתרגלים להשתתף ביציבות זה דרש תקשורת כנה. כאשר אני מבצעת שיחות הבהרת אמת לאנשים רגילים אני מזכירה לעצמי שזה כמו להחזיק ישויות חיות בידיי כדי לספר להם את האמת ולהציל אותם.

כשתיאמתי את הפצת הפוסטרים הזכרתי לעצמי שצריכה להיות לי אותה גישה כנה בתקשורת עם המתרגלים. לפעמים העדפתי לצאת ולתלות את הפוסטרים בעצמי כל היום במקום להתקשר למתרגלים, אך כמתאמת האחריות שלי הייתה לגרום ליותר מתרגלים להיות מעורבים בהצלת אנשים. זה מה שהמאסטר רוצה וזהו נתיב הטיפוח שלפניי. רק על ידי טיפוח אמיתי ועמידה בסטנדרט אוכל לעבור אותו.

מתרגלת אחת אמרה לי שהיא לא יכולה לתלות פוסטרים מסיבות שונות, אז אמרתי שאם אין לה זמן לתלות אותם היא יכולה להחזיר אותם. היא החזירה לי את הפוסטרים. מאוחר יותר קבלתי ממנה הודעת טקסט האומרת שהיא לא רוצה לוותר על תליית הפוסטרים ורוצה לפרוץ את זה, אז היא מקווה לקבל חלק חזרה. התרגשתי מאוד לשמוע זאת והתביישתי שלא הייתי סבלנית. במקום לעודד אותה כשהיא רצתה לוותר, ביקשתי ממנה להחזיר את הפוסטרים. לשמחתי היא סיפרה לי במהרה על מחשבותיה. הדבר הקטן הזה חיזק את ההבנה ההדדית בינינו והקלה על שיתוף הפעולה בינינו.

לעקוב אחר התקדמות תליית הפוסטרים זו גם הזדמנות לטיפוח. מכיוון שאין לנו צוות ייעודי לחלוקת פוסטרים, רוב המתרגלים מעורבים בכמה פרויקטים בו בזמן ויש להם עדיפויות אחרות. חלק לקחו פוסטרים אך במשך כמה שבועות לא עדכנו את התקדמותם. נעשיתי חסרת סבלנות. אך לא יכולתי לבקש מהם לדבוק בלוח זמנים קפדני כאילו זו עבודה רגילה.

בהתחלה התקשרתי למתרגלים לאחר כל משימת חלוקת פוסטרים כדי להבין את מצבם ולעודד אותם לבוא ללימוד הפא הקבוצתי הגדול ולשתף את התנסותם. אחר כך יצרתי קשר עם כמה מהמתרגלים שלא עשו שום התקדמות במשך שבועיים או שלושה ושאלתי מה העניינים. בה בעת בחנתי את עצמי כדי לגלות החזקות. גיליתי שהתרשלתי: אף שהייתי אחראית על המשימה, הייתי איטית מאוד בתליית פוסטרים. החלטתי לצאת החוצה לפחות לשעה אחת ביום. זה היה יעיל מאוד וכל פרויקט הפוסטרים נסק.

כמה ימים אחרי כן מספר הפוסטרים שוב לא זז. כיוון שפרויקטים אחרים גם נזקקו לאנשים נעשיתי חרדה. אז שלחתי תזכורות והאצתי באנשים. לפעמים לא יכולתי לשלוח תזכורת גם אחרי שחשבתי על כך כמה ימים. הרגשתי שאני במצב גרוע והתמלאתי בתחרותיות ובתרעומת. להודעות ששלחתי לא הייתה אנרגיה חיובית או השפעה טובה. אז במקום לשלוח הודעות, שלחתי מחשבות נכונות. במשך הזמן הזה נראיתי רגועה למראית עין, אך למעשה לבי נסער.

לבסוף לא שלחתי תזכורת ודווקא הבחנתי ששוב יש התקדמות עם הפוסטרים.

עקב הגבלות המגפה היינו צריכים להפסיק לחלק פוסטרים לתקופת מה. כשחידשנו את החלוקה קשיים חדשים הגיעו. הפוסטרים הוחזרו לי ללא כל סיבה אך עדיין היו לי עוד לחלק. הרגשות השלילים שלי הצטברו והתפרצו בבוקרו של סופשבוע אחד.

ביום שישי מצאתי במשרד עשרות פוסטרים שניזוקו קשות והייתי מדוכדכת. לא ידעתי אם הפוסטרים ניזוקו כשהם חזרו אליי או שהם הוחזרו משום שהיו פגומים. הלוחמניות שלי התלקחה שוב. מיד צילמתי את הפוסטרים ואמרתי שאכניס את התמונות לחומרי ההדרכה כדי להזכיר לכולם. היות שלא תיקנתי מיד את מצב המחשבה הרעה המצוקות הגיעו.

בשבת בבוקר אמרתי לבתי לקום לשיעור הריקוד שלה. היא כבר הייתה ערה אך התנהלה באיטיות רבה, אז התחלתי לנדנד לה. בהדרגה קולי נעשה רועם יותר ויותר. היא אמרה שהיא לא תלך לשיעור ולא משנה מה אגיד. לא חשבתי שאני טועה, אבל כשחשבתי על זה בכובד ראש הבנתי שלמראית עין נדנדתי לה, אך בלבי חשבתי על הפוסטרים שהוחזרו. נראה שכל מילה שאמרתי הייתה ספוגה תלונה ואי שביעות רצון מהמתרגלים.

בשבוע שאחרי היו לי רגשות מעורבים. הרגשתי שהמתרגלים לא היו צריכים לעשות את זה אך גם הייתי מתוסכלת שלא הצלחתי לשלוט ברגשותיי. הרגשתי כאילו סלע כבד יושב על לבי.

אין מקריות בטיפוח. לגבי הפוסטרים שהוחזרו, חיפשתי את הסיבות ואת הדרכים לטפל בזה. לא הסתכלתי פנימה באמת עד שכתבתי טיוטה לשיתוף הזה.

מדוע היה קשה כל כך להתגבר אז על משהו שנראה עכשיו טריוויאלי כל כך? הבנתי שכל המצוקות שנתקלתי בהן כוונו להחזקה שלי: פחדתי מצרות. רמת הטיפוח שלי הייתה נמוכה מדי והיה עליי לשפר את השין-שינג שלי. המאסטר אמר:

"....חמלה היא מאפיין של אלוהות נכונה." (מהו תלמיד דאפא)

כשהבנתי שמי שמתלונן, נאבק, ומחמיץ פנים בבעיות האלה אינו האני האמיתי שלי, מצב רוחי התבהר.

אני זוכרת שהפעם האחרונה שמישהו החזיר פוסטרים הייתה יומיים לפני סוף הקידום. העבודה כבר חולקה ומספר הפוסטרים לכל אדם נקבע. לפתע פוסטרים הוחזרו שוב. אף שלא היו הרבה פוסטרים, זו הרבה עבודה רבה לסדר אותם. אך אז זה היה כבר קרוב מאוד לזמן המופע והיינו צריכים לתכנן מחדש את נתיב החלוקה כדי להבטיח שנוכל לסיים אותם באותו יום. יידעתי את המתרגלים שיצאו לתלות את הפוסטרים שייתכנו שינויים. שלחתי גם הודעות לבקשת עזרה. התברר לי שהייתה עיר קטנה מחוץ לאי שלא הפצנו בה פוסטרים ושזה יהיה נהדר אם אחד המתרגלים שלנו יוכל ללכת לשם כי זה היה קרוב אליו. בדיוק כשחשבתי על כך, המתרגל הזה התקשר אליי. הכול הלך חלק והצלחתי לעבור מבחן נוסף.

התוצאה מגיעה בטבעיות

בתהליך קידום "שן יון" דברים רבים שקרו גרמו לי להבין שכל עוד יש לנו המשאלה להציל אנשים ולעשות זאת ללא החזקה, הכול סודר על ידי המאסטר, אנחנו רק צריכים לבצע את זה. הנה כמה דוגמאות:

השנה תכננו להרחיב את מאמצנו לערים קטנות. היינו צריכים למצוא רחובות הולמים אז הקדשנו יותר זמן למחקר. חשבתי כמה נפלא יהיה אם מתרגל יוכל להתקשר אליי. תוך מספר ימים מתרגלת התקשרה אליי ואמרה שהיא רוצה לתלות פוסטרים בערים שבסביבה, וכך נסענו יחד לכמה אזורים מסביב.

סוף שבוע אחד’ בדרך הביתה, הבנתי שצוות הפוסטרים לא מכר שום כרטיסים השנה. נזכרתי שבשנה שעברה הצלחנו למכור כרטיסים בשעה שתלינו פוסטרים.

אז ביום שני יצאתי לתלות פוסטרים. כשנכנסתי לחנות הראשונה שאלתי את בעל החנות אם אוכל לשים פוסטר. הוא אמר שהוא אף פעם לא שמע על "שן יון" אבל הוא מש אוהב אמנות. הוא רצה לשמור את הפוסטר וקודם לערוך ברשת חיפוש על "שן יון". אמרתי שבסדר ואז שוחחנו כמה דקות. הראיתי לו את המילים שעל הפוסטר: "שן יון -סין לפני הקומוניזם".

כשעמדתי ללכת הוא אמר לפתע: "קדימה, תלי את השלט". כשתליתי אותו המשכתי לדבר על השפעת המגפה על אנשים וכמה אנשים זקוקים לראות את מופע ה"שן יון" בתקופה זו כדי לתת להם תקווה. הוא הסכים והתיישב ליד המחשב לבדוק מידע על כרטיסים באתר "שן יון". גיליתי שהוא לא מיומן כל כך במחשב, אז התקשרתי ישירות למתרגל ועזרתי לו לאשתו לקנות כרטיסים.

לא ציפיתי שהתהליך של לשוחח עם מישהו שמעולם לא שמע על "שן יון" ועד לקניית כרטיסים יהיה מהיר כל כך. ידעתי שהכול הוא סידור של המאסטר.

היה גם זמן כשמכרנו כרטיסים בתערוכה. זוג ששהה בדוכן שלנו זמן רב הקשיב למתרגל מערבי שסיפר להם בסבלנות על "שן יון". ואז הגבר פנה אליי, כנראה בגלל המראה הסיני שלי. הוא אמר שהוא אוהב קונג פו סיני ואת "שן יון", אך שמחיר הכרטיסים גבוה קצת. הצעתי לו לקנות כרטיסים לימים באמצע השבוע, אך הוא אמר שאין לו מכונית וזה לא נוח.

ראיתי את הכנות בעיניו והתחלתי לשלוח מחשבות נכונות עבורו. לבסוף הם הלכו מבלי לקנות כרטיסים. בכל פעם שחשבתי על הזוג הזה, שלחתי מחשבות נכונות בתקווה שהם ילכו לראות את "שן יון". בזמן ההפסקה בהופעה האחרונה של "שן יון", ראיתי את הזוג והם זיהו אותי. הוא אמר לי כמה הוא נהנה מהמופע, ונתתי לו פרח לוטוס קטן. התרגשתי כל כך והמשכתי להודות למאסטר בלבי על שאיפשר לי לראות את הזוג הזה שוב. חשתי בחמלה של המאסטר ובאפקט של המחשבות הנכונות של תלמידי דאפא.

במקרה אחר מתרגל השתתף בקידום "שן יון" בפעם הראשונה ורצה להביא כמה מתרגלים לעיר קטנה לתלות פוסטרים. תחזית מזג האוויר לאותו יום הייתה גשומה, אז התחלתי לשלוח מחשבות נכונות. לא היה קל למתרגלים לצאת החוצה לפרויקטים, אז קיוויתי שהחלוקה הזאת תתאפשר. למחרת קבלתי הודעה שלא ירד הרבה גשם והם יצאו לתלות את הפוסטרים. כמה ימים אחרי כן נודע לי שתושבי אותה עיר קנו כרטיסים. בעמודת המשוב בה נכתב מה הוביל אותם לקנות כרטיסים, כולם הזכירו את הפוסטרים. במקרה נוסף, בלימוד פא קבוצתי גדול שמעתי מתרגלת מערבית מדברת על פריצת הדרך שלה בתהליך תליית הפוסטרים. ראיתי במערכת הכרטוס שבאותו אחר הצהריים כמה כרטיסים נמכרו בעיר שלה, ובעמודת המשוב כולם ציינו את הפוסטרים.

יש דוגמאות רבות כאלה. חוזקתי וחוויתי את רצינות הטיפוח וכמה נפלא זה להציל אנשים. אני יודעת שלא אעז להתרפות.

סיכום

אני זוכרת שקראתי מאמר באתר מינג-הווי בשם "Kindness and Compassion Got Me Through Hard Times.", הבנתי שזה נכון גם לגבי עבודת תיאום, שבה הדרך היחידה לעבור מצוקות שאני נתקלת בהן היא להיות חומלת – אין דרך אחרת. בתהליך הרחבת לבי הבנתי שעליי להוקיר כל הזדמנות לעבודה עם מתרגלים אחרים ולהוקיר את סביבת הטיפוח הזאת אף יותר. כשחידשתי את שיחות הטלפון להבהרת האמת הייתי רגועה יותר וחוויתי את יופי הטיפוח.

הרגשתי שהמאסטר היה ממש לצדי, והוזכר לי באופן קבוע שעליי לטפח את עצמי היטב ולהציל ישויות חיות.

תודה לך , מאסטר! תודה לכם, מתרגלים עמיתים!

(התנסות מוועידת פאלון דאפא לשיתוף התנסויות הטיפוח בקנדה)

[ההשקפות המובעות במאמר זה מייצגות את הבנותיו ודעותיו האישיות של כותב המאמר. כל התוכן המפורסם באתר מינג-הווי מוגן בזכויות יוצרים על ידי Minghui.org.אתר מינג-הווי יפיק אסופות של התכנים שפורסמו בו, הן באופן שגרתי והן באירועים מיוחדים]