(Minghui.org) נולדתי ב-1980. כשהייתי בתיכון עברתי תאונת דרכים, אך באופן מפתיע זו הייתה ברכה במסווה, כי התמזל מזלי להתחיל לתרגל פאלון דאפא. לא רק שהחלמתי באורח נס ובמהירות מהפציעות שנגרמו בתאונה, אלא שגופי החלש נעשה חזק ובריא יותר. והכי חשוב, הגעתי להבנה שמשמעות החיים האמיתית היא לחזור לאני המקורי, האמיתי.

זמן קצר לאחר שהתחלתי לתרגל המשטר הסיני החל לרדוף את הפאלון דאפא. בשל הפחד התרחקתי בהדרגה מהדאפא והלכתי לאיבוד בעולם האנושי. אך המאסטר אף פעם לא ויתר עליי ותמיד דאג לי, נתן לי רמזים, וסידר שמתרגלים יעזרו לי לחזור.

מסלקת את הפחד בהסרת פוסטר מרושע

כשהלכתי לביתו של מתרגלת ללמוד את הפא, קרובה של המתרגלת אמרה לי שהיא ראתה לוח מודעות ליד ביתה שיש עליו פוסטר המשמיץ את הדאפא. לאחר לימוד הפא, הלכתי בעקבות ההנחיות שלה ומצאתי את לוח המודעות.

לוח המודעות היה גדול מאוד, כשני מטר אורך ומטר וחצי רוחב. הפוסטר היה בתוך חלון זכוכית נעול ומוקף בסוגרי פלדת אל חלד חזקים. לוחה מודעות פנה לכביש, ולפניו הייתה כיכר גדולה עם זרם בלתי פוסק של אנשים שבאו כל יום לעשות ספורט. מצלמת טלוויזיה נראתה לא רחוק משם כשהיא מכוונת ללוח. לא הצלחתי שלא להרגיש פחד כשראיתי אותה. רציתי לוותר וחשבתי לעצמי: "שמתרגלים אחרים יסירו את הפוסטר, לי אין היכולת לעשות זאת".

כמה ימים לאחר מכן אבי חזר מתרגול הבוקר ולפתע זעם עליי: "תפסיקי לתרגל פאלון גונג. לא ראית מה כתוב על לוח המודעות הזה?"

הבנתי שאבי גם ראה את הפוסטר הזה והייתי די מופתעת כי הוא אף פעם לא עבר ליד לוח המודעות הזה לפני כן כשהלך לתרגול הבוקר. למה הוא שינה את הנתיב שלו היום?

בטיפוח דבר אינו מקרי. הבנתי שהמאסטר השתמש בפיו של אבי לתת לי רמז. כתלמידת דאפא של תקופת תיקון הפא, איך אוכל לתת לפוסטר הזה להרעיל ישויות חיות? האין זה להיות חסרת אחריות? מכיוון שידעתי על הפוסטר, היה עליי להיפטר ממנו. איך אוכל לדחוף מתרגלים אחרים לסכנה בגלל הפחד שלי?

כיוון שהוארתי לכך היה עליי לעשות זאת בלי להשתהות. אם הפוסטר יתקיים עוד יום אחד, זה יכול להרוס עוד ישויות חיות. באותו לילה לקחתי כלי עבודה ויצאתי החוצה. כשרכבתי על אופניי יכולתי לחוש את שיניי נוקשות, וידיי ורגלי רעדו ללא הפסקה. ידעתי שזו ההחזקה של פחד. התחלתי לדקלם את הפא של המאסטר:

ממה יש לפחד?

"אם יש לך פחד, זה ילכוד אותך

כשהמחשבות נכונות, הרוע מתמוטט

לב המטפחים גדוש בפא

שִלחו מחשבות נכונות – שדים רקובים יתפוצצו

אלוהויות מהלכות על פני הארץ

מאמתות את הפא." (הונג יין II)

דקלמתי את זה שוב ושוב, ולבי נרגע בהדרגה. יכולתי להרגיש שהמאסטר הסיר עבורי חלק מהחומר של הפחד.

תוך כדי שדקלמתי את השיר, לפתע נסעו אופניים חשמליות אחורה כאילו איבדו שליטה ומיהרו כלפיי. בדיוק כשעמדו לפגוע בי, צרחתי ועצמתי את עיניי. שמעתי קול חזק. כשפקחתי את עיניי ראיתי שהאופניים החשמליות ומי מי שרכב עליהן נפלו לא רחוק ממני בשעה שלי לא קרה כלום.

לא הבנתי מה קרה והייתי המומה. הפחד צץ שוב ותהיתי אם הייתי בכלל צריכה לצאת היום. אולי כדאי שאחזור ללמוד את הפא ואנסה שוב כשלבי יהיה יציב יותר. אך הבנתי שזה נסחב הרבה מדי זמן ושאינני צריכה לדחות את זה יותר. לא משנה מה יקרה, עליי רק להמשיך קדימה ולא לחזור לאחור. המשכתי לרכב קדימה. ידיי ורגליי כבר לא רעדו, כי המאסטר שוב הסיר חלק מהחומר של הפחד. מאוחר יותר התעוררתי לכך שהרוע רצה להשתמש בתאונה כדי לחסום אותי אך המאסטר עזר לפתור את המצוקה עבורי.

הגעתי ללוח המודעות והלכתי מאחור כדי להתחמק מהמצלמה ומהאנשים. היו שם שלושה לוחות מודעות, והפוסטר של התעמולה היה בלוח האמצעי. הלכתי אליו ונגעתי בצד התחתון שלו. היה שם מנעול אך הוא לא היה נעול. פתחתי את המנעול ודחפתי אותו קדימה בידי. חלון הזכוכית נפתח ויכולתי להגיע לפנים הלוח ולמשוך את הפוסטר החוצה. הכול הושלם בהצלחה.

כיוון שהפוסטר היה גדול מדי הוא היה עלול למשוך תשומת לב. גררתי במהירות את הפוסטר והחבאתי אותו בצמחייה שבצד לוח המודעות. הפוסטר היה עשוי מקצף עם גיליון פלסטיק המודבק עליו. קרעתי את גיליון הפלסטיק ושמתי אותו בתיק שלי לאחר שקיפלתי את הקרעים לגוש. חשבתי שלא כדאי להשאיר את הקצף כי מישהו עלול לראות אותו למחרת. למרבה המזל, הקצף לא היה עבה ויכולתי לשבור אותו לחתיכות. המאסטר הגן עליי, ובהשוואה לימים רגילים לא היו שם הרבה אנשים באותו יום. אף שהיה רעש חזק כששברתי את הקצף, אף עובר אורח לא שם לב. לאחר ששברתי את הקצף לחתיכות, שמתי אותן בתוך תרמיל גדול שהכנתי מראש.

דאגתי מה אענה לאבי אם הוא ישאל אותי על התרמיל. אך כשהגעתי הביתה ופתחתי את הדלת ראיתי שאבי כבר נרדם. בימים רגילים הוא לא היה נרדם. באמת עליי להודות למאסטר! מיהרתי להיכנס לחדרי. לאחר שסגרתי את הדלת התיישבתי והתנשמתי בכבדות. בהסתכלות לאחור על מה שקרה עכשיו, זה היה מסעיר יותר ממותחן.

לאחר שלבי התייצב הוצאתי את הקצף ועמדתי להשמיד אותו. אך כשהסתכלתי עליו נדהמתי – הפוסטר לא היה זה שראיתי באותו יום! מה קרה? ניסיתי להיזכר ולפתע נזכרתי שבחלון הזכוכית היה יותר מפוסטר אחד, והפוסטרים הישנים היו עדיין בפנים ולא הוסרו. בוודאי לקחתי את הפוסטר הלא נכון כי הייתי מתוחה כל כך. קודם לכן הייתי כמו גנרל מנצח, אך עכשיו הובסתי. האשמתי את עצמי על כך שהייתי כל כך רשלנית.

מה היה עליי לעשות? האם אני צריכה ללכת לשם שוב? לא התלהבתי מזה. לפתע נזכרתי שב"המסע למערב" הנזיר טאנג ותלמידיו לבסוף החזירו את הכתבים הבודהיסטיים לאחר מסע מפרך. מלאי שמחה, הם היו בדרכם הביתה כשלפתע משב רוח העיף את הכתבים. הם גילו שהכתבים היו ריקים. כשהם פנו חזרה כדי לקבל את הכתבים האמיתיים, הם הרגיזו בלי משים את הצב שרכבו עליו והופלו לנהר. למעשה, בממד אחר, היה עליהם להתגבר על 81 מצוקות והם החסירו אחת. לכן, היה עליהם עדיין לעבור את המצוקה האחרונה לפני שהשלימו את הטיפוח שלהם.

המאסטר אמר:

"אבל איך זה יכול להיות הקריטריון הסופי להשלמת הטיפוח? זה רחוק מסיום הטיפוח-תרגול! עליך להמשיך לשפר את עצמך. זה בזכות מעט האיכות המולדת שלך שהגעת למצב כזה. כדי לעלות עוד יש להרים את הסטנדרט גם כן." ("ג'ואן פאלון" הרצאה רביעית)

הבנתי שייתכן שהשין-שינג שלי לא הגיע לסטנדרט ולכן לקחתי את הפוסטר הלא נכון. המאסטר משתמש בהזדמנות זו לבחון אותי ולתת לי להמשיך להרים את השין-שינג שלי. עם המחשבה הזאת, כבר לא היה בי שום תסכול או פחד. מיד התחלתי להתכונן למסע הבא שלי. בזכות הניסיון הקודם, עשיתי הפעם סידורים והכנות זהירים יותר.

באותו יום ירד גשם חזק. חשבתי: "זו מתנה משמים. אעשה זאת הלילה". בזכות הגשם העז לא היה אף אחד בכיכר. הסרתי את הפוסטר בקלות בהתאם לתהליך הקודם, שברתי אותו לכמה חתיכות ודחסתי אותן לתיק לאחר שווידאתי שזה הפוסטר הנכון. לקחתי את התיק בחיפזון למוסך של מתרגלת שגרה בקרבת מקום (יצרתי איתה קשר מראש). כשחתכתי את גיליון הפלסטיק של הפוסטר, הגיליון הוציא צליל מוזר, ושלחתי מחשבות נכונות כדי להשמיד את הגורמים המרושעים שמאחוריו.

אף שהייתי ספוגה במים מהגשם, לא הרגשתי קור כלל. גופי היה חמים כולו כאילו היה חימום מסביבי. במשך התהליך מחשבתי הייתה יציבה ושלווה, ללא עצבנות או בלבול מהפעם שעברה.

להסיר אנוכיות תוך כדי עזרה למתרגלים עמיתים להתגבר על מצוקותיהם

המתרגלת קאי מהאזור שלי גרה בכפר מרוחק ולרוב השתתפה בקבוצת הלימוד הקבוצתי בעיר. אך הייתה תקופה ארוכה שהיא לא הגיעה. נודע לי מאוחר יותר שהיא עוברת קארמת מחלה. מנקודת מבט של אדם רגיל מצבה היה חמור, כי סרטן הריאות שלה הפך לסרטן העצם ותאי הסרטן התפשטו בכל הגוף. ילדיה שלחו אותה לבית החולים, אך הרופאים לא יכלו לעשות דבר וסירבו לקבלה. נאמר לה לחזור לביתה לחיות את ימיה האחרונים. משפחתה כבר הכינה את הלוויתה.

ביקרתי אותה בימי חופשת החגים הארוכה בתחילת אוקטובר. ראיתי שקאי כחושה ועל סף מוות. בתה האכילה אותה אך היא לא הצליחה לאכול יותר מכמה כפות. שאלתי אותה באוזנה: "את עדיין זוכרת את "משפטי הקסם"? היא הנהנה ואמרה ברוך: "פאלון דאפא הוא טוב, אמת-חמלה-סובלנות זה טוב". אמרתי: "נכון, חזרי עליהם בלבך והמאסטר ידאג לך".

קאי נאנחה ואמרה: "אני כבר ככה; האם המאסטר עדיין דואג לי?" אמרתי: "כמובן, המאסטר כאן כדי להציל אותנו. כל עוד את מאמינה במאסטר ובפא, המאסטר בוודאי ידאג לך. רק חזרי על המשפטים בלבך ואני אבוא מחר ללמוד איתך את הפא". עיניה זהרו והיא הנהנה.

היא גרה הרחק ממני, ולקח לי יותר משעה וכמה אוטובוסים להגיע לביתה. הוצאות הנסיעה היו די יקרות. אך הזכרתי לעצמי שעלינו להציל אפילו אנשים רגילים, אז על כמה וכמה מתרגלים!

למחרת הגעתי לביתה של קאי וראיתי שהיא יותר אנרגטית מאשר אתמול. אמרתי: "בואי נשלח מחשבות נכונות קודם". היא ביקשה מבתה להניח שמיכה וכרית מאחורי גבה, והיא חצי ישבה חצי שכבה כדי לשלוח מחשבות נכונות. כששלחתי מחשבות נכונות, ביקשתי בלבי מהמאסטר להצילה.

לאחר שליחת המחשבות הנכונות היא הצליחה לשבת בכוחות עצמה. התחלנו לקרוא את "ג'ואן פאלון", אך לאחר שסיימנו את "לון יו" היא לא יכלה להמשיך יותר. אז אני הקראתי והיא הקשיבה. לאחר שקראתי חצי מההרצאה הראשונה, בערך 20 דפים, בתה נכנסה ודאגה שהיא יושבת זמן רב מדי ורצתה שהיא תנוח. אז לימוד הפא שלנו הופסק.

כשחזרתי לשם ביום השלישי, קאי הייתה יותר אנרגטית ואכלה הרבה. הכאב בגופה הוקל. קודם לכן היא קיבלה שתי זריקות של פטידין כל יום כדי לישון, אך עכשיו היא הזדקקה רק לאחת. הפעם, היא סיימה את ההרצאה הראשונה ב"ג'ואן פאלון".

ביום הרביעי קאי יכלה לקום מהמיטה וסיימנו לקרוא את ההרצאה השנייה.

כיוון שביום החמישי הייתי עסוקה, ביקשתי ממתרגלת לבוא במקומי. לאחר שחזרה, המתרגלת אמרה: "האם קאי לא החלימה? לאן נעלמו הסימפטומים שהיו לה?"

תוך מספר ימים קאי עברה טרנספורמציה תחת הגנתו של המאסטר. כשעזרתי לה השין-שינג שלי השתפר גם כן. מהשינויים שחלו בה יכולתי להרגיש שכאשר אנחנו באמת חסרי אנוכיות ובאמת מאמינים במאסטר ובפא – כוחו של הדאפא יתגלה.

תודה לך, מאסטר! תודה לכם, מתרגלים עמיתים!

[ההשקפות המובעות במאמר זה מייצגות את הבנותיו ודעותיו האישיות של כותב המאמר. כל התוכן המפורסם באתר מינג-הווי מוגן בזכויות יוצרים על ידיMinghui.org.אתר מינג-הווי יפיק אסופות של התכנים שפורסמו בו, הן באופן שגרתי והן באירועים מיוחדים]