קראו עכשיו

ן.(Minghui.org) כשבני נולד ב-1980, הרופא המיילד השתמש במִצבָּטַיִים כדי ליילד אותו ועצב הראייה שלו נפגע. כשהיה בן שלוש הוא התעוור בעין אחת, והרופא אמר שעינו השנייה נמצאת בסיכון גם כן.

במשך שנים רבות חשתי אשמה בקשר לבני. חשבתי שאם הייתי מסכימה לניתוח קיסרי, הוא היה נולד ללא בעיות. ככל שגדל לא הפסקתי להאשים את עצמי.

לאחר שהתחלתי לתרגל בפאלון דאפא הבנתי שגם המשפחות של המתרגלים יזכו במזל טוב. אמרתי לעצמי שעליי ללמוד את הפא היטב ולתרגל את התרגילים, והאמנתי שאם אטפח היטב אביא ברכה גם לבני ואפצה בכך על הטעות שלי.

לפעמים חשתי חנוקה מאשמה. הרגשתי מוצפת ולא הצלחתי להתגבר על זה. כשקראתי מאמרים על הדרך שבה המאסטר מתייחס לבני משפחה של מתרגלים הרגשתי תמיד חרטה  שלבני לא הייתה ההזדמנות הזו.

במשך שנים רבות לא צלחתי להבין את ההחזקה הבסיסית הזאת. בסוף השנה שעברה נפלה לידי הזדמנות לקרוא מאמר התנסות שנכתב על ידי מתרגלת ארגנטינאית. היא כתבה: "חשבתי גם שאין לי החזקה סנטימנטלית לילדים שלי, אבל שיקרתי לעצמי. כל מה שהיה קשור לגידולם או לענייני משמעת הזיז לי את הלב. אפילו בכיתי כשבעלי הציב להם גבולות".

כשקראתי זאת הייתי מזועזעת. לפתע גיליתי את ההחזקה שלי עצמי ורדיפה חזקה להשיג משהו מהדאפא. איזה לב אנוכי ומלוכלך!

הבנתי דברים אפילו טוב יותר כשהמאסטר פרסם את המאמר "איך נוצר המין האנושי".

המאסטר אמר:

"כל מה שמתרחש בחייו של אדם – בין שזה נראה מוצדק ובין שלא – הוא למעשה התוצאה הקארמתית של מה שהאדם עשה בתקופות החיים הקודמות שלו, לטוב ולרע. כמות המזל הטוב והמוסריות שהאדם צבר בתקופות חייו הקודמות קובעת מה יהיה המזל שלו בחיים האלה, או אולי בחיים הבאים".

עם ההבנה הזאת על היחסים הקארמתיים של דברים הצלחתי לסלק את ההחזקה והרדיפה להשיג משהו מהדאפא. להפתעתי, כאשר השתניתי, מצבו של בני השתפר גם כן.