קראו עכשיו

(Minghui.org) מאסטר נכבד, מתרגלים עמיתים!

ברצוני לחלוק איתכם את התנסות הטיפוח שלי ב-2022, המלאה בטיסות מופלאות – לא רק בחלומות, אלא גם במציאות.

יוצרת קשר עם נשיא אוקראינה לגבי שן יון

במשך הימים הראשונים של שנת 2022 החדשה הבחנתי באתר שן יון בהופעות הרבות שיתקיימו בערים ומדינות שונות ברחבי אירופה. זה שימח אותי מאוד, אז החלטתי להזמין למופע את מכריי וידידיי החיים במקומות אלו. חוץ מזה, במשך זמן מה רציתי גם להגיע לאחת או יותר מהמדינות האירופיות האחרות כדי לסייע למאסטר עם שן יון. אך באותו רגע הבנתי שעקב הגבלות הקורונה זה כנראה לא יקרה, כי לא התחסַנו. כל הזמן התפרסמו כללים בלתי צפויים.

בוקר אחד שיתפתי את בעלי בהבנתי. אמרתי שאני מאמינה שזה טוב וחשוב לבקר במדינות אירופיות אחרות. גם אמרתי שיהיה נהדר אם כל ההגבלות יוסרו במהירות האפשרית ואז אנשים יוכלו ללכת לתיאטרון מבלי צורך לציית לשום הגבלות. הם יוכלו לבוא ממדינות וערים אחרות ללא מחשבה נוספת הקשורה לנושא הקוביד. כשסיימתי לדבר הבטנו זה בזו, חייכנו ואמרנו יחד בקול רם: "הלוואי שהכול ילך לפי התכנית של המאסטר".

באותו זמן מתרגל מקייב כתב לקבוצה שהוא הזמין לוחות שנה של שן יון לשנת 2022. מחשבה עברה בראשי: כמה נהדר יהיה לתת לנשיא שלנו לוח שנה גדול של שן יון לתלייה על הקיר. מלבד זאת, נוכל לכתוב לו ברכה חמה ולשלוח תיאור קצר על שן יון. דמיינו אותו פותח את לוח השנה במשך ימים קשים אלו ומתמלא בקסם ובחמימות של שן יון. יום הולדתו וראש השנה כמעט חופפים וזה באמת יעבוד מצוין. מספר מתרגלים עזרו לי במשימה החשובה הזאת: הם כתבו מכתב, עירבו את המתאם, הכינו חומרים תומכים, והחבילה נשלחה לנשיא שלנו.

גם החלטנו לשלוח מכתבים דומים על שן יון לעוד כמה אנשים חשובים במדינה שלנו. חשתי שזו אחת המשימות החשובות בשלב ההוא והיא הושלמה חלקית. לאחר כמה שבועות קבלנו תגובה ממשרדו של הנשיא: הכרת תודה על המתנה ועל תמיכתנו. כמה שבועות לאחר מכן פרצה המלחמה באוקראינה.

זמן קצר לפני המלחמה ולפני ראש השנה הסינית חלמתי שתהיה פגישה גדולה של שן יון בארה"ב ומתרגלים רבים והמאסטר יצפו שנהיה שם. בחלום ארזתי יחד עם בעלי את מה שצריך לנסיעה, אך חשתי בחרדה קטנה באוויר וחשבתי לעצמי שחשוב שנמהר. בחלום ציינתי זאת בפני בעלי. הוא גם הרגיש אותו הדבר, אך תוך כדי שהתכוננו לנסיעה, משהו הסיח את דעתנו, בייחוד את דעתי. ואז ראיתי הודעה בטלפון שלי שהמאסטר שלח לנו שני רקדנים ושהם כבר ממתינים בכניסה לביתנו. ההודעה הזאת גרמה לי להתפכח. ארזנו במהירות את התיקים שלנו וירדנו למכונית. לאחר מכן נסענו יחד למקום המפגש והתעוררתי מהחלום. הבנתי שזהו רמז חשוב מהמאסטר, האומר לנו שעניינים חשובים של דאפא הקשורים לשן יון מחכים לנו.

נוסעים לעיר אירופית אחרת

ואז קרה שהייתי צריכה להגיע לעוד עיר אירופית עם מתרגלת עמיתה. זמן קצר לפני שיצאנו לדרך, כששלחנו מחשבות נכונות במשך היום, הרגשתי שבזמן זה עליי להיות באירופה ולא לנסוע לארה"ב. המחשבה הזאת המשיכה לרוץ בראשי במשך כמה שעות. באותו יום שוחחתי עם בעלי על נסיעה למדינות אירופיות. גרנו במרחק 15 דקות מהגבול. היה חורף ומזג האוויר היה קר. ארזתי מזוודה קטנה ותיק גב, ובין שאר הדברים גם עוד דברים נחוצים – ספרי דאפא וחומרי דאפא.

אלו היו הימים הראשונים של המלחמה. הלכנו לגבול ולא לקח לנו זמן רב לחצות אותו. כשעברנו את הגבול, בפעם הראשונה פגשתי אנשי פיקחים, אכפתיים וחומלים. אלה היו מתנדבים שעזרו לאנשים שעזבו את אזור המלחמה. באותו זמן חשבתי שהם כולם מתרגלים, כי רק למתרגלים עמיתים יש לב פתוח שכזה ורצון לעזור לאחרים. השארנו להם חומרים על הדאפא והם הודו לנו מאוד. הם הצמידו את כפות ידיהם לפני החזה כמחוות תודה והוקרה, וזה ריגש מאוד.

האנגלית שלי לא שוטפת כל כך אז דאגתי קצת איך אצליח לתקשר עם אנשים. הבנתי שאין צורך לחשוש מדבר. כל עוד אני מאמינה במאסטר ובפא הכול ילך לפי תוכניותיו של המאסטר. יצא שהכול קרה כך: הדברים התנהלו בקלות, היו זמינים, ואנשים ניגשו אלינו וסייעו בכל פעם שהזדקקנו לעזרה.

כשעזבתי את אוקראינה הופתעתי שלא הייתי צריכה לעשות אף בדיקת קוביד, לא הייתי צריכה להראות דרכון ירוק במעבר הגבול, וגם נסענו בחינם לכל מקום באירופה. חשבתי שזה כדי לתמוך באזרחי אוקראינה שנמלטו מהמלחמה כדי להציל את חייהם וזו הייתה הזדמנות טובה כל כך לישויות החיות האלה לראות את שן יון באירופה. הרגשנו שהמאסטר תומך בנו, מכיוון שיכולנו לסייע באופן חופשי ופעיל יותר לשןיון.

כמה ימים לאחר שעזבתי את אוקראינה נסעתי לביתה של אחותי בלוקסמבורג. חשתי שם לחץ רב. חיפשתי מתרגלים במדינה ובעיר אך לא היה אף אחד. הלכתי לפארק או לחוף לתרגל לבדי, שלחתי מחשבות נכונות, ולמדתי את הפא און ליין עם קבוצה ולבד. לאחר מספר ימים רציתי לברוח מלוקסמבורג כי זה היה קשה מאוד מנטלית ופיזית, הרגשתי בלחץ הסובב אותנו מכל הכיוונים.

כשחייתי עם בעלי בקייב הייתה לנו שגרה קבועה לעבודה ולענייני הדאפא. כשהגעתי לאזור חדש היו שם תנאים חדשים, כולל סגנון חיים רעשני – הטלוויזיה דלקה בווליום הכי חזק, והראתה חדשות בשפות שונות. זה מנע ממני להתרכז בחלק העיקרי והמהותי בחיי. ביליתי זמן רב בחוץ ובפארקים לתמוך בלימוד הפא היומי שלי. הבנתי שהתמונה החיצונית נובעת מהלב ושהגיע הזמן לוותר על דברים רבים כמו החזקות ומחשבות שונות.

התחלתי להתבונן עמוק לתוך שורש ההחזקות שלי. הבנתי עיקרון אחד: אם מאבק, יריבות, ותחושת קנאה חבויים עמוק בתוכי זה אומר שאני מייחסת להם יותר חשיבות ומזינה את הטבע הדמוני שלי באנרגיה יקרת הערך שלי. הודות לכל הביטויים החיצוניים האלה – האנשים, קרוביי והטלוויזיה – הבנתי שגם אם הייתי במדינה שלווה זה עדיין היה מכאיב כל כך שלפעמים זה הרגיש כאילו פצצות פגעו בי. עם זאת, למרות הפעילות המטורפת, זה עדיין היה שליו יותר מאשר העניינים הפנימיים הלא טהורים שלי. ברגע שכיביתי את הלהט שבתוכי אחותי השתנתה ונעשתה נעימה ונוחה יותר. כל פעם שהיו לי ברמת המיקרו רגשות של לחשוב את עצמי טובה יותר מאחרים, או לחשוב על מישהו בחוסר כבוד, מיד ראיתי את זה משתקף בפניהם של קרוביי. הבנתי שהייתי מזוהמת בתערובת של מידע חיצוני ופחדים, כולל פחד מהעתיד ופחד לאבד מוניטין.

מדי פעם המצב הזה התבטא: מדוע אני כאן? אף אחד לא מבין אותי. התוצאה הייתה רחמים עצמיים. חסרו לי תנאים ונוחות מוכרים.

כפי הנראה הגעתי לרגע של אימות, נשיאת סבל, וגילוי האמת. בתנאים קשים וחסרי נוחות כל מחשבה קטנטנה הייתה צריכה להיבדק על האם יש בה יושר ומסירות. כמה טהורה אני בפני הדאפא והמאסטר ובפני מתרגלים עמיתים שאני נפגשת איתם לעשות דברים חשובים ביותר. כשהבנתי את החשיבות הזאת נזכרתי שהנושא העיקרי והבסיסי – שזה המאסטר, הדאפא, וכל מה שיש לי – הכול שייך לבורא. ומה שקשור אליי ומה שתוכנן עבורי – ידוע רק לבורא.

אחרי שהרהרתי בזה, הרבה מהמידע החיצוני נעלם. נשארו רק הדאפא והמשימה החשובה שלי, ההבנה למה באתי לכאן, ולהיות עם הבורא.

לאחר תקופת מה מתרגלת עמיתה ממדינה שכנה התקשרה והציעה תמיכה והזדמנות לבוא לעיר ולבלות קצת זמן עם מתרגלים עמיתים. הבנתי שהמאסטר תומך בי אז נסעתי לשם. כשהגעתי לסביבה של משפחות מתרגלי דאפא עמיתים עם ילדיהם הרגשתי חמימות והרגשתי בבית. הרגשתי אף יותר לעומק את העיקרון של שדה האנרגיה הנכון של הדאפא. ביליתי זמן רב עם ילדים של מתרגלים עמיתים, וכששוחחתי איתם הבנתי איזו אנרגיה טהורה וקלילה יש להם. זה גם עזר לי להתנקות ממידע שנכפה עליי כמבוגר, שלפעמים מפריע בעשיית מעשים פשוטים ונעלים.

מאותו רגע החל הסיוע הפעיל שלי בהשתתפות בפרויקט שן יון באירופה. בדרך למקומות אחרים באירופה נשארנו ללון בביתה של מתרגלת עמיתה, ושיתפתי איתה שבואי לאירופה הוא כדי לעזור לשן יון, לא באתי לכאן כפליטה, והייתה לי הזדמנות לפרנס את עצמי כמה חודשים.

לודוויסבורג, גרמניה

סיפרתי לאחת מהמתרגלות המקומיות שאני מוכנה ללכת לכל מקום שבו דרושה עזרה. לא קיבלתי תשובה מוחלטת אז רק ויתרתי על כל הציפיות. לילה אחד לפתע קיבלתי ממנה הודעת טקסט: "תוכלי להיות בעיר מסוימת לקראת ארוחת הערב מחר?" ברור שמיד עניתי במחשבתי: "כן!"

אך כיוון שעדיין לא הצלחתי לנווט למקום החדש וללוח הזמנים של הרכבת, חשתי שלא בנוח. אבל מיד הסרתי את המחשבות האלו והתחלתי לבדוק אופציות של רכבות והבנתי שזה לא רחוק ושעקרונית קל להגיע לשם. השבתי למתרגלת העמיתה: "אהיה שם מחר אחר הצהריים". כשעליתי לרכבת הראשונה הרגשתי שיש לי קארמת מחלה – ראשי החל להסתחרר ולכאוב. כל הדרך הקשבתי להרצאות של המאסטר ושלחתי מחשבות נכונות. כשהגעתי לעיר שכנה חשתי קצת טוב יותר. הביאו אותי לאחד הצוותים שם עזרתי לשמור על הציוד באולם.

מדי פעם חשתי שוב בלחץ. אז שלחתי מחשבות נכונות והחומר הדביק הזה נוקה. היה טוב ללמוד יחד את הפא בצוות שלנו, ובהפסקות תרגלנו את התרגילים ושלחנו מחשבות נכונות. שדה האנרגיה היה בלתי רגיל.

בה בעת השין-שינג שלי נבחן כמה הוא ישר: כשרק הגעתי לאולם התיאטרון ונכנסתי לחדר חשתי בכמה מבטים עוינים שנשלחו לעברי. התברר שהם היו של כמה מתרגלים עמיתים שחיו באירופה במשך תקופה ארוכה, אבל יצאו קודם לכן ממדינות שהשתייכו לברית המועצות לשעבר. הבנתי שהמצב הנוכחי של המלחמה באוקראינה חשף סוגים רבים של לבבות ושזה משפיע אפילו על הרבה מתרגלים עמיתים שלא התגברו על חלק מהמידע ומהרעיונות הישנים. הבנתי שהמאסטר מראה לי בבואה המשתקפת כמראה, שיש צד חיובי מואר – טבע הבודהא, ויש צד שעדיין לא טוהר – הקנאה והכעס, שזהו הטבע הדמוני.

הבנתי שאינני צריכה לפתור דברים מול אף אחד ושאינני צריכה להגן על דעתי. אני יכולה להתעלם מפרובוקציות חיצוניות. חשבתי שלא בשביל זה באתי לכאן ושאינני רוצה לריב עם אף אחד, וגם לא לאמת את עצמי או להתנשא על מישהו. כל זה מיותר כיוון שהזמן היום יקר-ערך עד מאוד וחשוב שאמלא את עצמי רק באנרגיות ומחשבות חיוביות, ושאהיה ענווה ואתייחס לכל אחד באכפתיות. במיוחד כשמדובר במתרגל שסובל עכשיו חלק מהקארמה או שהוא או היא עוברים עכשיו טרנספורמציה וזה מתבטא בצורה של רגשות אנושיים. אני תלמידה של המאסטר, הזמן הזה ניתן לי כדי שאוכל לסייע עם לב ומחשבות טהורות, כשאני נמצאת בין ישויות אלוהיות, למלא את הדבר החשוב והבסיסי ביותר: הצלת ישויות חיות. ואם אפילו טיפה של שליליות מתווספת לגוף האחד, אז זה משתקף בכל התהליך ונוצר מעצור. לכן כדי לאלהתנדנד משום הפרעה, הקשבתי כל הזמן להרצאות פא מוקלטות או למוסיקה של "פודו".

כשסיור ההופעות בעיר הסתיים, שמתי לב איך מתרגלים עמיתים שבתחילה בירכו אותי במבט של מורת רוח שינו את התייחסותם. בדרכי חזרה לרכבת הבנתי שהשתפרתי, ושהמאסטר נתן לי הזדמנות לראות את השתקפותי המטוהרת במראה. הודיתי לכל מתרגל עמית שהיה שם ושעזר לי לעבור את הטרנספורמציה הזאת מהישן המזוהם לחדש הנקי.

גרץ, אוסטריה

העיר הבאה אליה הוזמנתי לעזור לשן יון הייתה גְרָץ. מתרגל עמית מגרמניה אמר שאין שם מספיק אנשים לעזור במטבח. כבר היה לי ניסיון, אך לא לגמרי מה שנדרש, לכן התרגשתי קצת: לא הבנתי ממש מה נדרש לעשות, אך הייתי מוכנה לעבוד ולעשות מה שיתבקש. מתרגלת עמיתה שגרה באותו בית שבו שהיתי שיתפה איתי שפעם היא עבדה במטבח. היא אמרה: "העבודה במטבח קשה מאוד. את כל הזמן על הרגליים ואין זמן לשום דבר אחר". זה לא הפחיד אותי. מתרגלים אחרים שהיו בצוות הבוּפֶה אמרו שאצטרך לעזור בבופה בתיאטרון, ושום דבר לא קשה שם. נאמר לי לנגב את השולחנות ולשמור שיהיו נקיים, לחדש את המנות, ושיגידו לי כל מה שצריך לעשות. כשהגעתי לתיאטרון נתנו לי מדים מיוחדים חגיגיים מאוד. כשלבשתי אותם הרגשתי שאני במצב חדש ושניתן לי תפקיד חדש, והייתי פתוחה ללמוד את העבודה חדשה.

לקחו אותנו לחדר קטן בתיאטרון שהשולחנות בו כבר היו מסודרים. כאן האמנים של שן יון אכלו. ניסיתי למלא אחר הבקשות והרצונות של המתאם שלי. היינו שלושה ולפעמים ארבעה מתרגלים. עשינו את כל מה שצריך במהירות ותמכנו זה בזה. כל הזמן היה צריך לעשות משהו והעבודה הייתה רבה. נתנו לנו מטלות חדשות, כולל קבלת וחלוקת האוכל, לשים אותו במקרר ועל שולחן הקינוחים. כמה מהכלים צריך היה לרחוץ כי השתמשו בהם גם בארוחת הצהריים והערב והצהריים. לסגל צריך היה להביא אוכל לחוד ולשים אותו בקופסאות. הכול היה צריך להיעשות במהירות ובזמן.

זו הייתה חוויה עצומה עבורי. למדתי ממתרגלים וצפיתי בהם כדי ללמוד איך לפעול יחד עם אחרים בקלות ואיך לשמור על מצב רוח חיובי. ראיתי את המסירות המוחלטת של המתרגלים לעבודתם. נסיבות לא צפויות צצו תדירות והכול היה צריך להיעשות באופן נכון ומצוין. קיבלתי השראה מהאווירה וקיבלתי דברים חיובים חשובים לשין-שינג שלי. כששאלות די קשות עלו, התגובה של מתרגלים עמיתים הייתה לתקן זאת ולפתור את הבעיה. השלמנו את המשימה ולא התנערנו מאחריות או אמרנו: "אני לא יודע איך לעשות את זה", או "זה לא בתחום האחריות שלי".

הבנתי שכל התגובות כמו: "זה לא קשור אליי", או "יש לי את המשימות שלי", רחמים עצמיים, התגוננות ואימות עצמי – כל אלה הם הרגלים מהעולם הישן וכבר אינני מעוניינת לאפשר את זה במרחב ובמציאות שלי. הדבר הנכון הוא לחשוב על אחרים, לעזור זה לזה ולהבין זה את זה. המפתח המהימן ביותר הוא לסלק לחלוטין את האנוכיות. או אז הספינה תפליג בקלות ורק עקרונות נכונים יופיעו בעולם החדש.

פריז, צרפת

בימים הראשונים של השנה החדשה חלמתי חלום נוסף: טסתי לפריז במקום לעירי. כשיצאתי מנמל התעופה הלכתי בכיוון ההפוך משאר הנוסעים. הגעתי למרתף של בניין עתיק והוא היה מוכר לי מאוד. התברר שזה בית האופרה של פריס. פגשתי רקדנים ומוסיקאים בתיאטרון הזה והבנתי שזה שן יון. נציג התיאטרון בא אליי וערך לי סיור. כשצעדתי דרך המסדרונות והאולמות ראיתי איך האמנים מתחממים לפני ההופעה, וגם ראיתי ליד כניסת השירות וליד הבמה פנים מוכרות של מתרגלים עמיתים הנושאים מזוודות עם ציוד, אביזרי במה ותלבושות. והמאסטר היה שם. בבופה של התיאטרון הגישו לי תה. הייתי מאושרת כל כך שלרגע חשתי שאני בתוך אגדה – פגשתי כל כך הרבה אנשים יקרים. לאחר הסיור כשיצאתי לרחוב פגשתי את אחותי ובעלה שבאו לפריז. באותו רגע באותו חלום חשבתי שזו הזדמנות חשובה כל כך – להגיע לפריז, וכמה זה חשוב ללכת למופע. לפתע הופיעו בידי כרטיסים.

למחרת, אחותי ואני שוחחנו בטלפון ואיחלנו זו לזו שנה חדשה מאושרת. היא אמרה לי: "אני רוצה לקנות כרטיסים לשן יון. קבלנו בדואר חוברת ופוסטר על המופע הקרוב". עצרתי לכמה שניות, כי נזכרתי בחלום של אתמול והבנתי שהמאסטר נתן לי רמזים ותמיכה בפעם המי יודע כמה כדי שאוכל לדאוג לקרוביי שרצו לראות את שן יון. אך באותו רגע לא הייתי בטוחה איך לעשות זאת.

באביב, כשהייתי במקום אחר באירופה עם אחותי שאלתי אותה: "מתי ואיפה תרצי לראות את מופע שן יון? הם מסיירים עכשיו בהרבה ארצות וערים". היא שאלה: "יהיה מופע בלוקסמבורג?" כשהסתכלתי בלוח המופעים לא מצאתי שם אף מופע, אז הם בחרו את פריז. חודש לפני המופע קניתי כרטיסים למופע והזמנו מלון. ביקשתי ממנה לברר בעניין כרטיסי הרכבת לפריז. יום לפני הנסיעה לפריז באתי לביתם של אחותי ובעלה כדי שנלך יחד למופע. היה חג וכל כרטיסי הרכבת נמכרו ורק הכרטיסים היקרים נשארו. הבנתי שיהיו לי ולהם מבחנים. גם הבנתי שבכל מצב יש תמיד דרך מוצא; הדבר העיקרי הוא לשמור על הלב הישר ביותר. זה היה מבחן של ההחזקה לרווח, לערמומיות, ומבחן של טוהר הלב. במשרד הכרטיסים של הרכבת היו כרטיסים לצהריים ואז היינו מגיעים ממש לתחילת המופע. אך אחותי לא רצתה להגיע לשם כל כך מאוחר. באותו רגע בעלה של אחותי הצטרף אלינו. הוא לא הצליח להבין איך אפשר לקנות כרטיסים למופע, להזמין מלון, לקנות כרטיסים לסיור בורסאי, ולא לקנות את כרטיסי הרכבת העיקריים לפריז. הבנתי שזה היה גם כן מחסום ובאותו זמן גם היינו בתהליך של טיפוח.

החלטנו לנסוע במכונית. אבל הם לא היו באמת מוכנים לכך. בעלה של אחותי קיבל הצעה לנסוע לעיר שכנה בפריז ולנסות למצוא כרטיסים לרכבת מוקדמת יותר. הגענו לעיר הזאת ומצאנו כרטיסים לרכבת מוקדמת, אך המחיר היה גבוה מאוד. אחותי החליטה לנסות להגיע כפליטה מאוקראינה, וכך לא לשלם את מחיר הכרטיס. זה גרם לי להרגיש קצת לא בנוח, כיוון שהיא עזבה וחיה באירופה לפני המלחמה וזו תהיה מרמה, בפרט שאנחנו הולכים לאירוע קדוש שכזה. פעולה לא הולמת כזו פשוט לא התקבלה על הדעת. פתאום גיסי אמר: "ניסע במכונית; זה הפתרון הטוב ביותר, הכול יהיה בסדר". הודיתי למאסטר שהמצב נפתר מהר כל כך.

לפני תחילת המופע עיניה של אחותי התאדמו מאוד וראשו של בעלה החל לכאוב והבנתי שהם התחילו להתנקות. שלחתי מחשבות נכונות. צפינו במופע בשלמותו והם היו מאושרים מאוד ואסירי תודה שבאו למופע, והם אהבו בו את הכול. כשחזרנו הביתה הם הבינו שהדרך לא הייתה קשה כל כך ושהנסיעה במכונית הייתה החלטה נכונה. הם גם שיתפו על הנסיעה ועל המופע את חבריהם, מכריהם וקרוביהם.

כל זה היה יוצא דופן עד מאוד ומלא הוד! המצב שוב נתן לי השראה והזכיר לי שלתלמידים של המאסטר יש כוחות-על ברמה נסתרת, ואנשים הקרובים לנו, קרובי משפחה, עמיתים, חברים, שכנים – לכולם יש הזדמנות להינצל. הדבר העיקרי הוא לזכור ולהבין כל רמז מהמאסטר, ולחיות עם אמונה בדאפא ובמאסטר, לעזור לישויות חיות, לתת להם יד ולהדריך אותם לדרך הנכונה.

שוויץ ואוסטריה

כמה ימים אחרי הנסיעה לפריז קבלתי הודעה שצריך תמיכה בחלוקת חוברות בברגנז שבאוסטריה. הייתי פנויה ומיד נסעתי לשם. באותו ערב מתרגלת נוספת ואני היינו בתיאטרון בברגנז וחילקנו חוברות למבקרים בתיאטרון. חילקתי חוברות ללא הפסקה.

המבקרים בתיאטרון היו רובם מבוגרים ויכולתי להרגיש בשפע הטוהר והחמלה שבהם, ובעיניהם ראיתי ציפיות גבוהות. הם היו כל כך מוכרים וקרובים לי, אף פעם לא חשתי בהכרת תודה וציפייה שכזאת מאנשים שקבלו ממני עלונים על שן יון. הבנתי שאם מסיבה כלשהי לאנשים האלה לא יהיה זמן לבוא למופע הפעם, הם בוודאי יבואו בפעם הבאה.

הופתעתי מעט שבערים אירופיות רבות בהן שן יון הופיע לא היו פוסטרים של המופע. הכלי הזה יעיל מאוד עבור צופי תיאטרון, ואף עבור תיירים הנמצאים זמנית בעיר ובקרבת התיאטרון, כי זה מאפשר להם למצוא הופעה ואפילו להישאר עוד יום כדי לראותה. הייתי מודעת לכך כיוון שעבדתי בתחום התיאטרון והקולנוע במשך הרבה שנים.

עזרנו במטבח בכל דבר: חיתוך ירקות ופירות וגם מוצרים אחרים, ועזרנו להכנת הבצק לקינוח. לעתים קרובות היה צריך לשטוף ולייבש את הכלים ידנית. התחלפנו בינינו לסירוגין. למעשה, לא הייתי עייפה מאוד. לפעמים היה חם ויצאתי החוצה לאוויר הצח לכמה דקות.

למחרת עוד מתרגלת משוויץ הצטרפה אלינו. כפי שהבנתי, הורו לה לחתוך פירות. לפתע, לפני ארוחת הצהריים, מתרגלת עמיתה האחראית על תזמון והכנת הכלים באה אליי ושאלה: "כל הפירות חתוכים ומוכנים?" ועניתי: "כן". ואז הבנתי שייתכן שהתרגשתי מדיי שהשבתי בביטחון כזה. החלטתי ללכת לחדר בו שמרו את הפירות ולבדוק איזה פירות מוכנים וראיתי שרק האבטיחים חתוכים. ניגשתי למתרגלת העמיתה מהבופה ליידע אותה ושאלתי מה עוד צריך לחתוך. היא נתנה לי רשימת פירות והכנו אותם במהירות לחיתוך, וכשחתכנו אותם ושמנו אותם על מגשים מתרגלת עמיתה באה ושאלה אם אנחנו בסדר ואם הפירות מוכנים לארוחת הצהריים?

זמן קצר לאחר מכן הרגשתי רחמים עצמיים. חשבתי: "אני עובדת כאן במטבח בפעם הראשונה. באתי לעזור ויש לי גם מטלות משל עצמי. לא ידעתי מספיק כדי לקחת אחריות או החלטות באיזה פירות להשתמש, באיזה כמות, ובאיזה אופן להגיש אותם. באתי רק לעזור וללמוד כל מה שצריך".

הבנתי שהרחמים העצמיים האלו, ומחשבות גינוי והאשמה, אינם נכונים, ושכרגע עליי לשנות את מחשבותיי ולנקות את עצמי מכל זה. כשהייתי באמצע תהליך ההבנה שיפור השין-שינג שלי הבחנתי שמתרגלת וייטנאמית עמיתה ניגשה בשקט לשולחן והחלה לחתוך מהר פירות מצבעים וטעמים שונים. עזרתי לה ותוך 5-10 דקות המגשים קושטו ביופי ובהרמוניה. הבנתי את העיקרון – איך לעשות דברים ללא תנאי ובשקט.

אחרי הנסיעה הזאת הבנתי שאלו היו חמישה ימים שמחים, עם מבחנים שונים, התרוממות, חוכמה, תמיכה, ומפגשים חדשים עם מתרגלים עמיתים ועם ישויות חיות שחיכו במשך מיליוני שנים ללמוד על הדאפא.

תודותיי למאסטר על ההזדמנות הנפלאה להגשים את חלומותיי הנהדרים למציאות נהדרת!

תודה לכם מתרגלים עמיתים, שבטחתם בי לעשות עבודת דאפא יחד איתכם!

תודה לכם שהאזנתם להתנסות הזאת.

(התנסות מהוועידה האירופית 2022)

[ההשקפות המובעות במאמר זה מייצגות את הבנותיו ודעותיו האישיות של כותב המאמר. כל התוכן המפורסם באתר מינג-הווי מוגן בזכויות יוצרים על ידי Minghui.org.אתר מינג-הווי יפיק אסופות של התכנים שפורסמו בו, הן באופן שגרתי והן באירועים מיוחדים]