(Minghui.org) לאחר שקראתי מאמרי שיתוף התנסויות של מתרגלים אחרים, אני רוצה לשתף את ההתנסות שלי בסילוק קארמת מחלה. זה קרה לפני שבע או שמונה שנים.

החוויה הזאת גרמה לי להבין את רצינות הטיפוח ואת החשיבות של כל מחשבה וכל כוונה בטיפוח.

ביתי היה אתר לימוד פא קבוצתי. אחר הצהרים אחד החמצתי את לימוד הפא הקבוצתי כי הייתי צריכה לעבוד. לאחר ארוחת הערב, מתרגלת חדשה בשם יינג באה לביתי ושיתפה מה קרה בלימוד הפא הקבוצתי באותו יום שלא הייתי נוכחת. כיוון שהיא לא קיבלה חינוך פורמלי בבית ספר, היא פעמים רבות הוסיפה, השמיטה, או קראה מילים שלא כהלכה, ולא הצליחה לקרוא משפטים שלמים. מישהו שלא קרא את ג'ואן פאלון לא היה מסוגל להבין מה היא מקריאה, ולמתרגלים אחרים הייתה אותה הרגשה.

בקבוצת לימוד הפא שלנו כל אחד קורא בתורו שתי פסקאות. אך כשהגיע תורה של יינג, היא המשיכה לקרוא ללא הפסקה ולא הייתה מוכנה לתת למתרגל הבא את התור. לפעמים הייתי מזכירה לה, אך לרוב היא אמרה: "אני ממש רוצה לקרוא".

אך הפעם כשלא נכחתי, המתרגלת מיי אמרה ליינג: "כדי להיות בקיאה יותר, תקראי יותר בבית לפני שאת קוראת כאן, אחרת, את עלולה לקרוא לא נכון את הפא ואחרים לא יבינו אותו".

ייתכן שמיי נשמעה מוטרדת וחסרת חמלה. זה הכעיס את יינג והיא אמרה כמה דברים שליליים על מיי. בעלי, שאינו מתרגל, היה שם ושמע את דבריה.

כששמעתי מה שקרה לא הצלחתי להתבונן קודם כל על התגובה של עצמי; רק הרגשתי שיינג לא התנהגה בהיגיון ושזה לא בסדר שאנשים שאינם מטפחים כמו בעלי יהיו עדים לקונפליקטים בין מטפחים. אולי בהמשך זה יגרום לבעלי להתנגד לדאפא.

לא הייתי סובלנית כלפיי יינג. במקום לשוחח איתה על הפא באדיבות, אמרתי לה בנוקשות: "מטפחים צריכים לחשוב על אחרים, להסתכל פנימה ולא להסתכל החוצה. את צריכה למצוא היכן לא פעלת היטב". השתמשתי בפא לשפוט את יינג והתייחסתי לבעיה מנקודת מבט של בוררות בין שני מתרגלים. לא השתמשתי בפא לבחון ולטפח את עצמי. דיברתי גם בשם מיי, כשאני לוקחת את הצד שלה.

בעלי גם השתתף. ואז השיחה עברה לדון בבעלה של מיי, שגם הוא אינו מתרגל. כשדיברתי אל יינג, עם התרעומת שיש לי כלפי בעלי התכוונתי לגרום לבעלי שיבין את חוסר שביעות רצוני ממנו. בקיצור, ההחזקות האנושיות שלי נחשפו במלואן. במקום להסתכל פנימה ולשפר את השין-שינג שלי, פרקתי את אי שביעות רצוני והתנהגתי כמו אדם שאינו מטפח. כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מתביישת מאוד ומאוכזבת מעצמי.

למחרת בבוקר לא הצלחתי לפתוח את פי. לא יכולתי לדבר ואפילו פיהקתי עם פה סגור. נבהלתי קצת. בזמן הארוחה לא רציתי שבעלי יבחין בכך, אך לא הצלחתי לפתוח את הפה כדי לאכול. הבנתי שזה בגלל הערב הקודם, שדבריי לא היו כלל בהתאם לפא. כפיתי את הסטנדרטים של הדאפא על אחרים, הייתה לי תרעומת, והייתה לי החזקה רצינית לתחרותיות. לא צלחתי לרסן את הדיבור שלי ולא הייתי סובלנית כלפי יינג, שהיא מתרגלת חדשה.

פחדתי שאם בעלי יגלה את מצבי, הוא יכריח אותי ללכת לבית החולים. לאחר שבעלי הלך לעבודה בִּשלתי קצת אטריות ובלעתי אותן ישירות מבלי ללעוס וזה היה קשה מאוד. עשיתי כך במשך שלושה ימים. הארוחה האכילה הייתה כמו עונש ומכאיבה ביותר. בכל ארוחה הכרחתי את עצמי לאכול רק חצי ממה שבקערה, וגופי רזה. נבהלתי קצת, והמחשבות הנכונות שלי נחלשו במידה ניכרת.

חשבתי לעצמי: "עליי ללמוד את הפא עם מתרגלים עמיתים כדי לעזור לעצמי לחזק את המחשבות הנכונות שלי". ביום הרביעי אחרי שהודעתי לבעלי, רכבתי על אופניי החשמליים לבית הוריי. אמי מתרגלת ובבית הוריי יכולתי להירגע וללמוד את הפא, לחפש אחר ההחזקות שלי, ושאנשים אחרים לא יטרידו אותי. אמי הכינה לי קערה גדולה של פודינג ביצים מאודה, והצלחתי לבלוע ישירות את כל הכמות.

אמי ואני למדנו יחד את "ג'ואן פאלון" ושלחנו מחשבות נכונות כל שעה. אמי ביקשה ממני לקרוא בקול את הפא, אך לשוני וגרוני כאבו מאוד. במהרה הכאב גרם לי להזיע כל כך, שבגדיי היו ספוגים. כל רגע היה עינוי! כשהחשיך, בזמן ששלחתי מחשבות נכונות, לפתע הרגשתי תחושה קרירה עוברת מגופי העליון לחלק התחתון של הצד השמאלי של גופי, יכולתי לחוש בבירור שגופי משתפר משמעותית. הבנתי שהמאסטר הסיר ממני קארמה גדולה. אבל עדיין לא הצלחתי לפתוח את הפה, אז המשכתי ללמוד את הפא.

בערב אמי קראה לכמה מתרגלים עמיתים לבוא ללמוד יחד את הפא. לאחר שמתרגלת אחת התענינה במצבי, היא אמרה לי בנחישות: "אל תכירי בזה, תשללי את זה". לבי התחזק מאוד והנהנתי בנחישות. באותו רגע מתרגלת אחרת הגיעה לחצר, ולפני שיכולתי לברך אותה, הרגשתי תחושת "פיצוח" בלסת. זה לא כאב; למעשה זה הרגיש די נוח. תוך כמה שניות פי נפתח, וקארמת המחלה שייסרה אותי במשך כמה ימים נעלמה.

אני מכירה תודה למאסטר לאין ערוך, ומודה על חמלתו.