(Minghui.org) ברכות, מאסטר! ברכות, מתרגלים עמיתים.

אני רוצה לשתף את חוויות הטיפוח שלי שקרו כשעיצבתי תפאורת רקע.

מציורי שמן לאנימציה תלת ממדית

התחלתי לתרגל פאלון דאפא בשנת 2000. יש לי תואר באמנויות יפות והתואר העיקרי שלי היה בעריכת וידאו. ב-2001 עברתי לארה"ב ועבדתי במשרה חלקית בצ'יינה טאון בעיר ניו יורק. גם השתתפתי בהקמת תחנת הטלוויזיה "שושלת טאנג החדשה" (NTD) בניו יורק.

התמזל מזלי לעבוד כמעצב תפאורת הבמה בגאלה הראשונה של ראש השנה הסינית של NTD ב-2006.

בתחילת ההכנות לגאלה, המתאם אמר לכולם שהם שואפים ליצור סוס מעופף באנימציה תלת-ממדית שיופיע בתפאורת הרקע במופע.

הניסיון שלי באמנויות יפות היה בעיקר ציור בצבעי שמן – אמנות בשני ממדים, ולא ידעתי דבר על תלת-ממד. אמנם כשהייתי בבית הספר ניתנה לי הזדמנות ללמוד אנימציית תלת-ממד, אבל זה לא עניין אותי ונמנעתי מזה.

כשעזרתי בתחנת הטלוויזיה בניו יורק, הבידור היחידי שהיה לי היה ללכת לקולנוע. באותה תקופה אפקטים מיוחדים בתלת-ממד היו פופולריים מאוד, והם הציגו דברים שבעבר היו בלתי ניתנים להשגה וסצנות מפוארות. אז שכנעתי את עצמי להתחיל ללמוד אנימציה בתלת-ממד, והייתי נחוש לא לוותר עד שאצליח לעשות זאת.

בהתחלה הרגשתי שזה קשה מדי ללמוד את זה, ובמהרה ויתרתי. אך הדרישה בעבודה החדשה הייתה שעליי ללמוד את המיומנות הזאת ולא יכולתי להימנע מזה. חוץ מזה, אני תלמיד דאפא, אז עליי לעשות את עבודתי היטב.

המאסטר אמר לנו:

"'כשקשה לעשות את זה אתה יכול לעשות את זה'. למעשה זה כך. אחרי שתחזרו הביתה, כולכם יכולים לנסות את זה. כשאתם בתוך קושי אמיתי או עוברים מבחן קשה תנסו את זה, כשלא ניתן לסבול את זה, תנסו לסבול; כשזה נראה בלתי אפשרי ואומרים שזה קשה לעשייה, תנסו ותראו אם בסופו של דבר זה אפשרי או לא. אם אתם באמת יכולים לעשות את זה אתם אכן תגלו: "אחרי שעוברים עצי ערבה מצלים, יהיו פרחים זוהרים ועוד כפר מלפנים!" ("ג’ואן פאלון", הרצאה תשיעית, "אנשים עם טבע מולד גדול ")

נתיב מפרך: מאמנויות גרפיות לאנימציה

הייתי נחוש ללמוד את האנימציה בתלת-ממד ולעצב את הסוס המעופף בזמן למופע. ראשית הייתי צריך מודל לסוס. באותה תקופה, שלא כמו היום, המשאבים לתלת-ממד לא נמצאו בשפע והיה קשה להשיגם. הייתי צריך  ללמוד איך לפסל מודל של סוס בחומר. אז מצאתי הרבה תמונות שקשורות לזה והייתי מוכן להתחיל ללמוד לפסל.

הניסיון היחיד שלי היה באמנויות גרפיות ולא ידעתי כלל לפסל. גיליתי שזה לא קל, אז קראתי ספרים על טכניקות פיסול. התברר שטכניקות אלו דרשו שנים של אימון עד שמגיעים לשליטה בהן. הייתי מיואש אך לא יכולתי לוותר, אז התחלתי להתאמן בפיסול כל יום. הזמן עבר ולפעמים פקפקתי במה שעשיתי וחשתי חוסר נוחות, אך בה בעת הרגשתי שהפיסול שלי משתפר.

אחרי שלמדתי את טכניקות הפיסול הבסיסיות, הייתי צריך גם להכיר את החומרים שבהם אשתמש לסוס. העבודה על החומרים הייתה גם היא רכיב מורכב, כולל נושא שבירת האור, נושא השקיפות, חומרים מיוחדים שישמשו כשיער, ואיך להשיג מרקם ביולוגי. חשבתי שנכנסתי לעולם הפיזיקה, המלא בדברים שלא יכולתי להסתגל אליהם.

באותו זמן הייתי בן 35, אך פניי היו מכוסות בפצעונים והייתי מדוכא. מה שהתמודדתי מולו היה בניגוד מוחלט לעולם שהכרתי. האם אמשיך להתקדם, או שפשוט אוותר ואפרוש עכשיו?

למרבה המזל למדתי את הפא כל יום עם מתרגלים עמיתים. בכל פעם שקראנו יחד, הרגשתי מנוקה ומעוּדד, וידעתי שהקשיים לא יכולים לעכב אותי עוד הרבה זמן. האמנתי בנחישות שאם אמשיך להתקדם אעשה פריצת דרך. המשכתי לעשות כך יום אחר יום. אף שהרגשתי שהעבודה היא מעבר להבנתי, המשכתי לפרוץ קדימה.

לאחר שהסוס נוצר, חשבתי שאוכל להירגע קצת. חשבתי שללא ספק כבר יש טכנולוגיה שאוכל להשתמש בה כדי לגרום לסוס לנוע, אך באותה תקופה לא הייתה טכנולוגיה כזאת; זה היה חייב להיעשות באופן ידני, וההתאמה הייתה צריכה להיעשות עבור כל תמונה בנפרד. לפני שלב האנימציה, הייתי צריך לחבר את עצמות הסוס. זאת אומרת, להבין איך מתפקדת כל עצם של סוס, ולחבר אותה לפסל המוגמר של הסוס, ואז להניע את העצמות אחת אחת כך שייראה כאילו הסוס נע.

אלוהים אדירים! זה מדעי הרפואה או ביולוגיה? הרגשתי שאני עומד להתמוטט. כמה ארוכה היא הדרך הזו? ונוסף על כך, כמה מתרגלים שהבטיחו לעשות איתי את האנימציה היו צריכים לעבוד כדי לתמוך במשפחותיהם ואני נשארתי היחיד שעושה את זה. אבל לא יכולתי לוותר.

למדתי את עקרונות התפקוד של כל עצם של הסוס. בדקתי מידע וסרטים רבים ולבסוף הצלחתי לאגד את העצמות יחד. ואז הייתי צריך להתחיל את האנימציה, אבל בכל שנייה היו 24 תמונות בודדות כדי ליצור רצף, והייתי צריך לעשות את התנועות תמונה אחר תמונה. הרגשתי שהאנימציה היא פרויקט עצום, ושבאמת אינני יכול לעשות זאת לבד. הייתי זקוק לתמיכה, אך לא היה אף אחד בסביבה שהיה יכול לעזור לי.

הדרך היחידה הייתה לשלם עבור הוראה און ליין, כי יוטיוב היה עדיין חדש ולא היו שום סרטונים בנושא. הוא לא היה פורה כמו היום. פיזיקה, אנטומיה, וכן הלאה היו נושאים שלא ידעתי עליהם דבר, והרגשתי כאילו איני יכול לשאת זאת יותר. אך עדיין הייתי צריך להנפיש את הסוס, תמונה אחר תמונה. הרגשתי שכל צעד קדימה הוא כואב, בודד ומייאש, אך לא יכולתי להפסיק עכשיו.

המשכתי ללמוד את הפא ומצב רוחי הפסימי התפוגג בהדרגה, וככל שלמדתי יותר הרגשתי טוב יותר. וכך לבסוף הנפשתי "סוס מעופף".

אך לסוסים ארציים אין כנפיים, אז הייתי צריך ליצור זוג כנפיים ענק. ושוב, פניתי להרבה תמונות ומבנה של כנפיים, ואז עשיתי מודל ועבדתי על החומרים. צעד אחר צעד, לבסוף השלמתי את הכנפיים.

אף שהרגשתי שאני תקוע במעגל מכאיב, כאילו אני מסתובב במעגלים ללא ידיעה מה לעשות, המיומנויות וההבנה שלי לגבי המשימות השתפרו. שוב ושוב הסתובבתי במעגלים, אבל בהדרגה השתפרתי יותר ויותר.

לבסוף הסוס המעופף הושלם, ולאחר שצפיתי בו במשך זמן רב הרגשתי שהוא די טוב. חשבתי שזה לבטח ירשים כל אחד, אז הצגתי את הסרטון בחזרת ריקוד.

למרבה צערי כולם פרצו בצחוק. לא ידעתי מה קורה. הכוריאוגרף  שכיבדתי אמר: "זה לא סוס מעופף, זה כלב מעופף, חה, חה!"

כשהסתכלתי על זה ביתר תשומת לב זה אכן נראה כמו כלב. השליתי את עצמי. כמובן שבסוף לא השתמשו באנימציה שעשיתי.

הייתי עצוב מאוד. הקדשתי כל כך הרבה מאמץ בפרויקט ועדיין זה היה כישלון מוחלט. הרגשתי מיואש כל כך שרציתי לוותר. בסופו של דבר הייתי רק ילד טיפש שאוהב לחלום בהקיץ.

השראה שמימית

כמה ימים לפני מופע ערב ראש השנה אבי חלה מאוד. אך לא יכולתי לנסוע אליו לטייוואן כי לא השלמתי את עיצובי התפאורה שעבדתי עליהם. יש לי שש אחיות והן לא הצליחו להבין מדוע אני לא בא הביתה לראות את אבי בפעם האחרונה. אבי נפטר למחרת.

יום לפני החזרה האחרונה, הייתי צריך ליצור תפאורה של ממלכה שמימית. כבר היה שלוש או ארבע לפנות בוקר ועדיין לא סיימתי את הסצנה. באותו רגע הצטבר בלבי כאב עמוק. לא רק שלבי נשבר משום שלא הצלחתי להספיק לראות את אבי לפני מותו, אלא שלבי נשבר גם כי הייתי חסר תועלת כל כך. הרגשתי חסר אונים ונואש, ובכיתי עד שנרדמתי מרוב תשישות.

חלמתי חלום מלא חיים. ריחפתי מול שולחן המחשב שלי, עולה באיטיות, ואז עובר מעל פגודה יפהפייה בת חמש קומות המוקפת בערפל פיות. עברתי דרך שכבות של עננים, וראיתי שער מלכותי. בצד אחד של השער היו הרבה אנשים, לא ידעתי מהו המקום הזה. הרגשתי שהאנשים שבפנים הם אדיבים, טובים ואלגנטים. הם היו שונים לגמרי מהאנשים על הארץ. הרגשתי שלווה וטוב לב אין-סופיים. לא היו לי שום כאב או דאגה. תחושה שלא תתואר חיבקה אותי.

אהבה, אור עצום נטול אנוכיות, ואנרגיה של אהבה חיבקו אותי. בכיתי, אך הפעם בכיתי מתוך שלווה ואהבה אין-סופיות. כשהתעוררתי, הדמעות הכתימו את לחיי. מיד המחשתי את התחושה הזאת טוב ככל האפשר בתפאורה.

אחר כך במהלך החזרה, כולם זיהו את ממלכת השמים שבתפאורה. הרגשתי מעוּדד כפי שלא חשתי מעולם. העידוד הזה היה משמעותי כי הבנתי שאינני לבד. ידעתי שמאסטר לי מנחם אותי בשקט ועוזר לי. הרגשתי מאושר ושאינני לבד כלל.

מתמיד על אף הקשיים

אחרי המופע של אותה שנה, אף אחד לא הזכיר סוס מעופף או אנימציה בתלת-ממד. אך לא רציתי לוותר מהר כל כך, עדיין רציתי לעשות היטב תלת-ממד, כי לעשות סוס מעופף בתלת-ממד יעורר השראה בכל אחד. אך התמודדתי עם בעיה. אם אמשיך להישאר בתחנת הטלוויזיה אצטרך לעזור להפיק פרסומות. לא יכולתי לבקש מתחנת הטלוויזיה לתת לי לפתח את נושא האנימציה בתלת-ממד, כי לא ידעתי אם אצליח.

כשעזבתי את תחנת הטלוויזיה, היה לי רק סכום קטן של כסף בחסכונותיי. שכרתי חדר במרתף בניו ג'רזי בשכירות חודשית של 200 דולר, זה כל מה שיכולתי להרשות לעצמי. כשירד גשם כבד המים הצטברו על הרצפה, ולמיטה היו רק שלוש רגליים אז הייתי צריך לתמוך אותה. לא התלוננתי; הייתה לי מטרה פשוטה – לעשות סוס מעופף באנימציה לתפאורת הרקע.

שיפרתי כל חלק ממה שעשיתי קודם, אך מה שעשיתי קודם היה רק עבודה חובבנית. לדוגמה, הצורה של סוס יכולה להיות יפה לאין שיעור. המרקם של הסוס שיצרתי צריך להיות עדין וממשי, וההנפשה של הסוס צריכה להיות מלאת חיוניות אין-סופית. וכך בחנתי מחדש את הצעדים אחד אחד. אך לאחר כמה חודשים, כספי כמעט אזל.

ביקשתי עזרה מאמי בטייוואן. משפחתנו ענייה, ואמי אמרה שמה שנשאר זה רק דמי הביטוח שלי ושאוכל לקבל סכום קטן חזרה, כ- 100,000 דולר טייוואנים (כ-3,130 דולר$). היא שלחה לי את הכסף והייתי אסיר תודה לה, כי עכשיו יכולתי להמשיך לשפר את המיומנות שלי.

בזבזתי את רוב הכסף על הדרכה. האנגלית שלי גרועה מאוד והתחרטתי שלא עבדתי קשה יותר כשהייתי צעיר יותר כדי ללמוד אנגלית. גם לא למדתי בצעירותי את הקורס שהיה נותן לי בסיס טוב לעבודה בתלת-ממד. עם זה העבודה יכלה להיות הרבה יותר קלה. כשצפיתי בסרטוני ההדרכה, לא היה לי מושג מה נאמר שם. פשוט עקבתי אחרי הסמן של העכבר שהצביע על נקודות בסרטון. גם לא הכרתי את הפונקציות כמו קונטרול, שיפט או מקשים אחרים שהיה צריך ללחוץ עליהם בה בעת. יכולתי רק לנחש. לקח לי המון זמן להבין את תוכן סרטוני ההסברה.

כשעזבתי את תחנת הטלוויזיה היה לי קשה להסביר למתרגלים מה אני עושה. אף שלא היה לי קשר עם אחרים, עדיין למדתי הרצאה אחת מ"ג'ואן פאלון" כל יום. אולי לא בהכרח הבנתי את ההקשרים של המשמעויות, אך לימוד הפא גרם לי להרגיש אופטימי ונמרץ.

וכך חלפה לה כמעט שנה. יום אחד חשתי שהסוס המעופף מוכן. ניסיתי להיות אובייקטיבי ככל הניתן וחשבתי שהוא כבר לא נראה כמו כלב; בכל ההיבטים זה היה הרבה יותר טוב מבעבר. הרגשתי שזה הכי הרבה שיכולתי לעשות.

באותו לילה חלמתי שאני נמצא במקום נמוך, אך ענן מרהיב נמצא גבוה מעליי. שמעתי קול שיצא מהענן, קול עמוק שנשמע כאילו הוא קורא בשמי, אך פחדתי לקבל שזה אמיתי. ייתכן שמה ששמעתי אינו נכון כי הרגשתי כל כך נמוך, שלא יתכן שמישהו מלמעלה קורא לי. אז הורדתי את ראשי והעמדתי פנים שלא שמעתי.

אך מטפח שהיה לידי בחלום הסב את ראשו אמר: "הי, זה אתה; הוא קורא לך". הסתכלתי למעלה בחשש וראיתי אור קורן זורח מאחורי העננים, ואז התעוררתי.

למחרת התקשר אליי מנהל תחנת הטלוויזיה וביקש ממני לתמוך בהפקת התפאורה ואמר שהם זקוקים למישהו כישרוני באנימציה בתלת-ממד. איך הוא ידע שאני יכול לעשות אנימציה? אף אחד לא בא לכאן, ואני לא סיפרתי לאף אחד שאני לומד איך לעשות את זה. איך פלא כזה קורה? הבנתי שכל זה הוא החסד החומל של הבורא, ושאינני לבד.

כבר 12 שנים שאני תומך בהפקת התפאורה והכשרתי קבוצה של צוות הפקה של הנפשת תמונות.

עקב המגפה חזרתי לטייוואן והשתתפתי ביצירת שני פרויקטים חדשים. שניהם היו מאתגרים, כמעט בלתי אפשריים, אך כבר אינני פוחד להשתתף בפרויקטים כאלו.

הבנתי שלנו בני האנוש אין הרבה יכולת, אבל עם המאסטר והפא, כל עוד אנחנו לומדים את הפא בנחישות, מתקנים את עצמנו, ומתקדמים כשאנחנו נתקלים בקשיים, נצליח.

אלו התנסויות הטיפוח שלי; בבקשה הצביעו על כל מה שאינו בהתאם לפא.

תודה לך, מאסטר. תודה לכם, מתרגלים עמיתים.