(Minghui.org) לאו-דזה, חכם קדמון בסין, ידוע כמייסד הטאואיזם. כתב היד שלו Tao Te Ching  נתן השראה לאין-ספור אנשים ברחבי הציוויליזציות. אבל מעטים ידעו שהוא היה מעורב פעם בתביעה משפטית. מה שעוד יותר אבסורדי היה שהתובע היה המשרת האישי שלו.

המשרת של לאו-דזה, שו ג'י-אָה

על-פי Taiping Guangji (הידוע גם כ-Records of the Taiping Era), רשומות שהצטברו במהלך שושלת סונג, לחכם הטאואיסטי לאו-דזה היה משרת-מלווה בשם שוּ ג'י-אה. המשרת הזה, במקום להרגיש בר מזל לשרת את הטאואיסט הגדול, הוטרד מכך ששכרו לא שולם לו על ידי לאו-דזה.

על-פי האגדה לאו-זדה הבטיח לשלם לשו שכר של 100 מטבעות ליום. לאחר שליווה את לאו-דזה במשך 200 שנה, שכרו הסתכם ב-7.3 מיליון מטבעות. במקום לשמוח שחייו הוארכו ולהוקיר את הקשר הטאואיסטי חסר התקדים שלו, שו היה עסוק בשאלה: "מתי לכל ה... אוכל לקבל את הכסף שלי?"

ההזדמנות נקרתה על דרכו של שו כאשר נסע עם לאו-דזה מערבה והם הגיעו ל"מעבר האן-גו". מישהו בפונדק בו שהו התפרנס מכתיבת מכתבים ומסמכים משפטיים. שו סיפר לו את סיפורו והתחנן שינסח עבורו מסמך משפטי כדי לתבוע את לאו-דזה. האדם נרגש מהתביעה המבטיחה תשֹוּאה נרחבת, סיים לכתוב את המסמך תוך זמן קצר, והבטיח להשיא את בתו לשו לאחר שיזכה בתביעה.

יין שי, פקיד הממשל הראשי של "מעבר האן-גו", רצה זמן רב ללמוד טאואיזם ממאסטר אמיתי, אך לא הצליח למצוא כזה. לילה קודם, בעודו יושב במדיטציה, ראה יין שי הילה סגולה מגיעה ממזרח וכך ידע שאמור להגיע איש חכם. כשראה את לאו-דזה הוא קד קידה בפני החכם הגדול, בתקווה להיות תלמידו. אך הוא גילה שתחילה עליו להכריע בתביעה נגד לאו-דזה.

בתוך אולם בית הדין לאו-דזה אמר ששו היה מת מזמן לולא הקמע הטאואיסטי שנתן לו, וכי בהגיעם ליעדם הסופי, שו היה מקבל הרבה יותר ממה שציפה לו. אבל מאחר ששו לא היה מסוגל להמתין, לאו-דזה אמר שהוא יחזיר לעצמו את הקמע הטאואיסטי שלו דרך פיו של שו.

לאחר שלאו-דזה סיים לומר זאת, אור לבן עף מפיו של שו, ושו התמוטט כהרף עין והפך לשלד עתיק. הצופים בסצנה הזאת הבינו שהקמע של לאו-דזה לא רק שהאריך את חייו של שו ב-200 שנה אלא גם סלל את דרכו של שו להארה אם רק היה יכול להתמיד בדרך עד הסוף.

האם לאו-דזה היה חייב לשו כסף, או האם שו חייב ללאו-דזה על כל מה שקיבל ממנו? אריכות חיים או הארה רוחנית לא ניתן לקנות בכסף, אך לאו-דזה יכול היה להעניק לו את כל זה אלמלא איבד שו את צלילות ראייתו עקב חמדנות.

הקבלה לחברה המודרנית

אחרי שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) הרסה חמשת אלפי שנים של התרבות הסינית המסורתית, היא מכלה כעת את משאביה כדי לרדוף את מתרגלי הפאלון גונג בשל אמונתם בעקרונות הערכיים של "אמת-חמלה-סובלנות", המושרשים בתרבות הסינית המסורתית. למרבה הצער, רק מעט כלי תקשורת בין-לאומיים שמו לב לכך – רק לאחר שהוגשה תביעה נגד "אמנויות הבמה שן יון".

"שן יון" ידוע בכך שהוא מתאר באופן אותנטי לעומק וממחיש את התרבות של השושלות הסיניות בעידן שלפני הקומוניזם. לפיכך קשה לדמיין שסטודנטית לשעבר מטייוואן שלמדה במכללת פיי טיאן תתבע את בית הספר או את שן יון דווקא זמן קצר לאחר ביקורה בסין.

אבל הסטודנטית הזאת לא הייתה לבד. מיד לאחר הגשת התביעה, ניקול הונג, כתבת ה"ניו יורק טיימס", פרסמה כתבה שתוקפת את שן יון. המאמר תיאר עד כמה מבצעי שן יון עובדים קשה ובחריצות, אך נטען בו שהם מקבלים שכר נמוך.

נראה שהמאמר הזה מתעלם מהֵקְשר רחב יותר – אילו המק"ס לא הרסה את ההיסטוריה בת חמשת אלפי השנים של התרבות הסינית, או אם הם לא היו רודפים את הפאלון גונג, להקת "אמנויות הבמה שן יון" לא הייתה מוקמת. האין "הניו יורק טיימס" מסייע למשטר עריץ בכך שהוא תוקף את שן יון?

את מקור עמדת ה"ניו יורק טיימס" אפשר למצוא ככל הנראה ב-2001, כאשר המו"ל לשעבר שלו, ארתור סולזברגר ג'וניור, וכמה עורכים פגשו את ג'יאנג דזה-מין, מנהיג המק"ס לשעבר, שהחל בַּרדיפה נגד הפאלון גונג. מאותו זמן ואילך העיתון מפיץ שוב ושוב תעמולה של המק"ס המשמיצה את הפאלון גונג.

לכל אחד יש בחירה

סטודנטים שלומדים אמנות מרוויחים בדרך כלל מעט כסף לאחר סיום הלימודים, למעט כמה אנשים מצליחים שבראש הפירמידה. לפיכך לעתים קרובות אמנים צריכים להשלים את הכנסתם בעבודות נוספות כדי לתמוך בפרנסתם. פרט לסטודנטים מרקע אמיד, רוב המשפחות אינן יכולות להרשות לעצמן לתמוך בילדיהן הבוחרים באמנויות. משפחות רבות מקוות שילדיהן ילמדו רפואה, מדעי המחשב ועסקים כדי שיוכלו לפרנס את עצמם לאחר סיום הלימודים.

אז איך זה שמתרגלי פאלון גונג מוכנים לשלוח ילדיהם להכשיר עצמם במכללת פיי טיאן? לדעתי הסיבה היא פשוטה. "שן יון" אינו כאן כדי לעשות כסף [אף שהלהקה מוכרת כרטיסים ופריטים כדי לשמור על פעילותה ולשלם שכר בסיסי]. אבל הסיבה המהותית היא שמופעי שן יון עוזרים לקהל להתוודע לתרבות הסינית המסורתית, ולדעת כיצד המק"ס רודפת אנשים בשל אמונתם באמת-חמלה-סובלנות.

המשימה המוצהרת של "הניו יורק טיימס" היא "לחפש את האמת ולעזור לאנשים להבין את העולם". אבל האם העיתון דיווח עובדתית על המק"ס ועל מה שהיא עשתה לסין ולעולם?

יש הרבה אנשים טובי לב המסוגלים לראות את התרומה הערכית של מבצעים ומוסיקאים צעירים של שן יון. למעשה ישנם גיבורים אלמונים רבים אחרים, כמו מתרגלי פאלון גונג מבוגרים המעלים את המודעות לרדיפה מול הקונסוליות הסיניות בכל ימות השנה, כמו גם מתרגלים צעירים יותר שמקדמים בהתנדבות את שן יון בקהילות שלהם בסופי שבוע ובחגים.

מאמציהם נמשכים על אף העובדה שסוכני המק"ס מאיימים על אולמות תיאטרון, משחיתים רכבים של שן יון, ואפילו תוקפים מתרגלי פאלון גונג המעלים את המודעות לרדיפה. כל זה נחשף במשך 25 השנים האחרונות על ידי כתבי מינג-הווי, כתבים בחו"ל ועורכים. המאמצים אלו נובעים מהמצפון והאמונה האיתנה שלנו.

ניקול הונג (הידועה גם בשם הונג צ'יאן-צ'יאן), המחברת הראשית של מאמרי "הניו יורק טיימס" שתוקפת את שן יון, היא בתו של ג'ורג' הונג (הידוע גם בשם הונג צ'או-הווי). ג'ורג' שימש כמנהל כבוד בחו"ל של אגודת Western Returned Scholars . ארגון זה מסונף ל"מחלקת הביצוע של החזית המאוחדת" של המק"ס, האחראית לחדירה לממשלות בחו"ל ולאיסוף מודיעיני בחו"ל. כאשר היחסים האלה נחשפו על ידי כלי תקשורת בין-לאומיים, כלי התקשורת של המק"ס מחקו מיד את הדיווחים הרלוונטיים שהתפרסמו בהם קודם לכן.

כמה אנשים עושים היום אותה בחירה שעשה שו ג'י-אה לפני 2,500 שנה? האם גופי תקשורת צריכים לקוד קידה למשטרים רודניים, או לשאוף לאמץ עקרונות גבוהים יותר?