קראו עכשיו

(Minghui.org) התחלתי לתרגל פאלון דאפא לפני תחילת הרדיפה ב-20 ביולי 1999. ברצוני לשתף את התנסויות הטיפוח הנוכחיות שלי.

שני אירועים הזיזו את לבי מאוד: הבחירות בארה"ב והמגפה. תהיתי אם סדר העולם החדש יתחיל לאחר הבחירות ואם ה"ניפוי" הגדול יתרחש במהלך המגפה. ציפיתי גם לנפילה של המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) ולהגעת [סוף] תיקון הפא. אף שידעתי שמצב הטיפוח שלי אינו בהתאם לסטנדרט של הפא ושלא עמדתי בדרישות למטפח אמיתי, חשתי עייפות וחיכיתי לסיום תיקון הפא.

רבות מההחזקות שלי נחשפו והציפייה שלי לסוף תיקון הפא לא התממשה. כמה זמן יימשך תהליך הטיפוח? זה היה מבחן רציני בשבילי לראות אם אני עדיין מאמין בנחישות במאסטר ובפא. מטפחים אינם אמורים לנסות לסדר את נתיבי הטיפוח שלהם. זו הייתה טעות מצידי לנתח עניינים ארציים ולנחש איך המאסטר סידר את הנתיב עבורנו.

עם מחשבות כאלה לא הצלחתי לטפח בנחישות. מצב הטיפוח שלי היה לפעמים טוב ולפעמים לא. יש מתרגלים שהכרתי שהתרשלו והתפתו לדברים רגילים בעולם החומרי שלנו. חלק התחילו להצטרף לבילויים ולריקודים בכיכר, חלק קנו בתים, חלק התמכרו לקניות און ליין ואחרים ארגנו טיולים לאתרים.

מישהו שאל אותי אם אני מעונין ללכת למבצע מכירות גדול במרכז קניות. מישהו אחר אמר: "מחירי הבתים יורדים, אתה לא רוצה לקנות דירה חדשה ולהיפטר מהישנה?" כשהתרשלתי בטיפוח, הדברים הרגילים האלו הציגו את עצמם בפניי. תהיתי אם אנחנו עדיין רחוקים מסוף תיקון הפא.

המאסטר דיבר מספר פעמים בהרצאותיו על סוף תיקון הפא. עברו יותר מעשרים שנה ותיקון הפא עדיין ממשיך. האם עליי להיות מציאותי יותר? הקרבתי הרבה בכל השנים האלו. לא יזיק להיות מעורב יותר בדברים של אנשים רגילים, נכון?

כשהיו לי מחשבות כאלה, כלתי אמרה לי: "אבא, הדירה שלך ישנה כל כך. אערוך סידורים לשיפוץ. בסדר?" אמרתי לה שאין צורך אך היא התעקשה ואמרה: "לא תצטרך לבזבז הרבה. אני אארגן הכול". אף שהנדתי בראשי בשלילה, בלבי היססתי.

אשתי דחקה בי גם מספר פעמים ללכת איתה לקניות: "אני רוצה לקנות לך בגדים טובים. בבקשה בוא איתי לקניון כדי שתוכל לבחור. בשביל מה אתה חוסך כסף?"

המילים שלהן תפשו את תשומת לבי. כשטיפחתי בנחישות, בקושי שמעתי דברים כאלו. אך כשהתרשלתי בטיפוח יותר אנשים היו מודאגים בגללי. כשלא הייתי נחוש, פיתויים ורדיפה אחר דברים הזדחלו פנימה.

כשהתחלתי לטפח בדאפא אף פעם לא התעצלתי לקום ולתרגל בבוקר את התרגילים. הלכתי מוקדם לאתר התרגול לא משנה מה היה מזג האוויר. הייתי מסוגל לוותר על כל דבר. כמה נחוש הייתי! אך תראו אותי עכשיו! עצלנות ונוחות גררו אותי מטה וכבר לא הייתי מוכן להסתער קדימה.

המאסטר נתן לי רמזים פעמים רבות. כשלא קמתי לתרגל את התרגילים בבוקר, חלמתי שאני שוכב ליד מים. בחלום אחד כתבתי את המילה "עצלות" כששוטר עומד לידי. כשהייתה לי החזקה להתפארות ואימתתי את עצמי, חלמתי שאני צף באוויר. כשהיו לי תאווה ותשוקה, חלמתי שאני הולך עירום בהמון ומחפש בגדים בכל מקום. כשישנתי יתר על המידה המאסטר טפח על כתפי כמה פעמים.

ציפיתי לסיום תיקון הפא ולא רציתי להתקדם במרץ כי התעייפתי. אך אף פעם לא חשבתי אם המאסטר עייף. כשדברים היו לי קשים, אף פעם לא חשבתי אם קשה למאסטר להציל אותנו. אם אתרשל ואפסיק באמצע הטיפוח שלי, מה המאסטר יחשוב עליי?

החלטתי להתגבר על זה. הכרחתי את עצמי ללמוד כל יום שתי הרצאות מהספר "ג'ואן פאלון". תרגלתי את חמשת התרגילים בבוקר ושלחתי מחשבות נכונות לפחות שבע פעמים ביום במשך 20 דקות כל פעם. הבהרתי את האמת לאנשים כל יום. לא רציתי שיהיו לי שום חרטות.

להיות בסביבת מתרגלים נחושים כדי להשלים את הפער

הבחנתי בכך שמתרגלים יוצרים מעגלים משלהם ונשארים עם אלו שמצב הטיפוח שלהם דומה. הרגשתי שעליי להיות סביב מתרגלים נחושים כדי שאוכל לאמוד כמה פיגרתי מאחוריהם.

רבים מהמתרגלים שהכרתי טיפחו היטב. אני מתרגש מאוד כשאני רואה את נחישותם. אני מכיר מתרגל שחי בחסכנות ואוכל ארוחות פשוטות. בחורף היה קר בביתו כי הוא לא הדליק את החימום. אך הוא תרגל את התרגילים ולמד את הפא כל יום. אמרתי לו: "אני לא הייתי מסוגל לעשות זאת".

הוא ענה: "אני מרוצה מאוד. בהשוואה לטאואיסטים האלו שטיפחו בהרים מרוחקים, חיי מספקים".

כשמתרגלת ותיקה באה לבקר אותי רציתי לדעת על שגרת יומה אז שאלתי אותה כמה שאלות. היא אמרה שהיא קמה ב-3:00 לפנות בוקר לתרגל ושזה לא בעיה בשבילה לקום כי היא מתעוררת בעצמה בשעה הזאת. היא אמרה שהיא שולחת מחשבות נכונות לפחות 55 דקות בכל פעם, ארבע פעמים ביום, ושהיא מרוכזת רוב הזמן.

הסתכלתי עליה והתביישתי. בעיניי זה נקרא "נחישות"! ומאז הארכתי את זמן שליחת המחשבות הנכונות ל-30 דקות. כל יום תרגלתי את התרגילים בבוקר. הכרחתי את עצמי לקום מוקדם, ושאלתי את עצמי איזו אלוהות השלימה אי פעם את הטיפוח בעצלות. כל יום שיש לנו עכשיו הוארך על ידי המאסטר. אם לא אוקיר את הזמן הזה, האם אני ראוי להיות תלמידו של המאסטר?

מתרגלת ותיקה מהאזור שלי הזמינה אותי לביתה. היא ביקשה ממני להצביע על כל ההחזקות שלה. ראיתי מחברת על השולחן ליד מיטתה. זה היה עותק של "ג'ואן פאלון" בכתב ידה. היא העתיקה את הספר בצורה מסודרת מאוד. הופתעתי כי חשבתי שאין לה השכלה טובה.

היו לה כשמונה קופסאות קרטון מלאות בעותקים בכתב יד של ספרי דאפא. היא העתיקה בכתב יד את "ג'ואן פאלון" שבע פעמים, את אוסף ההרצאות שניתנו ברחבי העולם שלוש פעמים, ואת "הונג יין" שלוש פעמים. הערצתי אותה כל כך! תמיד כשראיתי אותה היא נראתה כל כך ענווה!

היא הייתה שקטה מאוד אבל טיפחה בנחישות. פיגרתי הרבה מאחוריה. כמה זמן ומאמץ היא הקדישה להעתקת ספרי הדאפא! הזכרתי לעצמי שעליי להיות עניו. רק על ידי כך אוכל להשתפר ולהתקרב למצב של ישות שמימית.

לקבל את המתאמים ולתמוך בהם

היו לי תפישות מוטעות לגבי מתאמים. חשבתי שהם צריכים להיות מצטיינים, כי אחרת מתרגלים לא יקשיבו להם. בגלל המושג הזה לא הייתי סובלני, לא שיתפתי פעולה ואפילו השמצתי אותם מאחורי הגב. אך במשך השנתיים האחרונות הבנתי שאפילו המתרגל הנחוש ביותר אינו מושלם. המאסטר דורש מאיתנו להסתכל על הצדדים הטובים של מתרגלים, לא על ההחסרות שלהם. לאחר ששיניתי את השקפתי הצלחתי לשתף פעולה עם המתאמים.

באזור שלי היו שבעה מתאמים אך עכשיו לא נשארו הרבה. מדוע היו להם מצוקות רבות כל כך? הם עשו הרבה עבודות דאפא אך לא טיפחו ביציבות. כמה מתאמים היו טובים בלדבר על עקרונות הפא, אך היו להם החזקות חזקות לאמת את עצמם. כתוצאה מכך הכוחות הישנים רדפו אותם באופן חמור.

מתאמים הם הקשרים שמחזיקים את כל גוף המטפחים יחד. הם תורמים רבות ומקריבים הרבה לא משנה מה יכולותיהם. הם יקרי ערך! עליי לשתף איתם פעולה היטב ולפעול לפי מה שהם מתכננים. זהו גם מבחן לראות כמה טוב אני מטפח בתוך התהליך. כשיש לי תובנות כאלה אני מרגיש קרוב יותר למתאמים. כששמעתי שלכמה מטפחים היו קונפליקטים עם מתאמים, הזכרתי להם באדיבות שאנו צריכים להבין ולתמוך בהם.

מתאם אחד היה במאסר כשאשתו התגרשה ממנו. כשהוא שוחרר לא היה לו בית לחזור אליו. עזרתי לו לשכור דירה וקניתי לו ריהוט. הוא היה נחוש מאוד בטיפוח והקריב הרבה בפרויקטים שונים שהיה מעורב בהם.

כשהבחנתי בהחסרות של מתאמים הצבעתי להם על זה בכנות. במקרה אחד, מתאמת שוחררה מהכלא ומתרגלים לא רצו לראות אותה ואמרו לה לא לבוא שוב לביתם. לבה היה כבד. היא לא ידעה מה לא בסדר.

היא הייתה מוכשרת מאוד והייתה לה השפעה גדולה על מתרגלים, אך אחרי שחרורה הם לא רצו לראות אותה יותר. היא הייתה מבולבלת ובודדה ולא הצליחה להתמקד כשלמדה את הפא.

אמרתי לה: "מתרגלים שמעו שעברת "שינוי" בכלא, והם לא יודעים מה באמת קרה לך. בבקשה אל תאשימי אותם. זהב תמיד יהיה נוצץ, אז בבקשה המשיכי לטפח בנחישות. מדוע את מודאגת מהיחס שלהם? כל עוד המאסטר מכיר בך, האם זה משנה?!" היא הנהנה בהסכמה. ואז שאלתי: "האם את אובדת עצות לגבי מה עלייך לעשות בהמשך?" היא אמרה שכן.

"קודם עשית הרבה עבודת דאפא. הפעלת לבדך יותר מתריסר מדפסות לייצור חומרי הבהרת אמת וספרי דאפא. אף אחד לא היה בעל יכולת יותר ממך. אבל דיברת אל מתרגלים ביהירות. הם היו חייבים להקשיב לך אבל את רק לעתים רחוקות הקשבת להם. אף אחד לא העז ללכת נגדך. עכשיו הדברים השתנו. אין לך שום דבר לעשות ואת מרגישה בודדה ואבודה, אך האם תהית פעם אם עשית טיפוח אמיתי? חסר לך דבר אחד בסיסי ומכריע: טיפוח איתן. זו השמטה גדולה, נכון?"

היא הודתה לי ואמרה: "דבריך נגעו ללבי"

המשכתי ואמרתי: "את יודעת שאדם רגיל יכול גם כן לעשות את מה שאת עשית. היית במצב הטיפוח הזה די הרבה שנים. החשבת זאת שככל שעשית יותר עבודה כך טיפחת טוב יותר. אני מציע שתירגעי ואל תלכי לשום מקום ואל תחפשי אף אחד. תישארי בבית ותלמדי את הפא. טפחי את עצמך והשלימי את הפער!"

היא בכתה ואמרה: "לאחר שהקשבתי לך אני מרגישה טוב יותר. למה אף אחד אף פעם לא אמר לי את זה קודם?"

"מי היה מעז?" עניתי. "חוץ מזה, האם היית מקשיבה להם? האם הייתה משתכנעת מדבריהם?"

למעשה הערכתי מאוד את המתאמת הזאת. היא עברה כל כך הרבה בכלא אך עדיין רצתה להמשיך בטיפוח. כמה יקר ערך זה! זה בדיוק טבע בודהא שעלינו להוקיר! במשך הימים הבאים שיתפנו עוד כמה פעמים. היא נעשתה אופטימית יותר והייתה להוטה להדביק את הקצב עם המתרגלים האחרים.

כשמתאמים מועדים, על המתרגלים העמיתים לעזור להם ולגרום להם להרגיש רצויים. לא צריך להתנשא עליהם אם הם עברו "שינוי מחדש" בכלא. זה יהרוס אותם. כל עוד נתייחס אליהם בכנות הם יבינו.

כשמופיעים מתאמים חדשים, מתרגלים חייבים לתמוך בהם גם כן. מתרגל פעם אמר לי שמישהי היא מתאמת חדשה. מחשבתי הראשונה הייתה: "האם היא מוכשרת מספיק להיות מתאמת?"

במשך הימים הבאים היא המשיכה לעלות במחשבתי. אבל אז נעשיתי עירני. איזו החזקה יש לי? האם זו קנאה? האם אינני משוכנע שהיא האדם הנכון לתפקיד?

הרדיפה עדיין משתוללת בסין. מתרגלים המתנדבים להיות מתאמים ראויים להערכה גדולה, אז מתרגלים אחרים צריכים לתמוך בהם.

לא להתעלם מסביבת טיפוח משפחתית

במשך זמן מה לא הצלחתי לעבור מבחנים במשפחתי. התרגזתי בקלות על דברים קטנוניים. אך כשהשתפרתי על בסיס הפא נעשיתי קלילה. כשלא נקשרתי כל כך לרגשנות, הדברים היו פחות מדאיגים.

בחופשת החגים הקיץ בתי חזרה הביתה מבית הספר. היא אמרה: "אבא, כשבאתי בעבר נראית טוב יותר כל שנה. למה השנה אתה נראה שונה?" הופתעתי ותהיתי למה היא אמרה את זה, כי בתוכי הרגשתי טוב. שאלתי אותה במה אני נראה שונה. "קודם היית תמיד מחייך ושמח. היית טוב לב ואוהב. אבל עכשיו אתה בקושי מחייך ופניך חמורי סבר. אינך אותו אדם שהיית!"

גם אשתי העירה: "אבא שלך זועף כשהוא עושה מדיטציה ונראה רציני. גופו מוטה לפעמים כאילו כואב לו".

תהיתי איך טיפחתי להיות אדם כזה! הסתכלתי פנימה ומצאתי שיש לי החזקות של תרעומת ותחרותיות, שיש לי החזקה לאגו שלי ואינני מקשיב לאחרים, ואני הוא הקובע מול בני משפחתי. הייתי במצב זה זמן רב והיה קשה לפרוץ את זה.

הנה כמה דוגמאות:

ברגע שהתיישבתי ללמוד את הפא היו הפרעות. כמו שאשתי דרשה שאלך איתה לשוק. אם אלך איתה לא יהיה לי זמן ללמוד את הפא, אך אם לא אלך היא תתלונן. אף שהרבה פעמים הלכתי איתה, לא אהבתי את זה, ותהיתי מתי היא תפסיק להתעקש שאלך איתה.

לפעמים ברגע שהדלקתי את המחשב שלי, היא צעקה מהמטבח: "בוא תעזור לי לבשל!" כשביקשתי שתחכה רגע, היא הייתה אומרת שאני אנוכי ושאינני דואג לה. חששתי שאנשים יאמרו שאני אנוכי אז עזרתי לה. אבל עמוק בפנים לא הייתי מאושר.

ברגע שהתיישבתי לשלוח מחשבות נכונות באמצע היום, היא הייתה צועקת: "ארוחת הצהרים מוכנה!" הייתי אומר לה להתחיל לאכול בלעדיי, אך היא הייתה מתעקשת לחכות לי. חשתי אשם אז הייתי קודם אוכל איתה ואז מוצא זמן לשלוח מחשבות נכונות.

פעם לא הצלחתי יותר לסבול אותה וסירבתי. היא השיבה: "אנשים אחרים אומרים שאתה טוב. אתה מעמיד פנים שאתה טוב, אבל התנהגותך אליי היא האמיתית – אתה אותו דבר כמו קודם ולא השתנית בכלל". לא אמרתי דבר והייתי נחוש להשתנות בוודאות.

הבנתי שדברים טריוויאלים במשפחה יכולים לבחון הכי טוב את סובלנותו של אדם. הצלחתי למצוא החזקות רבות שלי לדברים טריוויאלים וכל החזקה סבבה סביב אנוכיות. השתמשתי בשני הדברים הקדושים "ללמוד את הפא" ו"שליחת מחשבות נכונות" כתירוץ לא לוותר על ההחזקות שלי.

חשבתי שללמוד את הפא ולשלוח מחשבות נכונות הם דברים קדושים ושאף אחד לא יכול להפריע לי כשאני עושה אותם. אם הפריעו לי התרגזתי. למעשה, זה היה זמן טוב לוותר על ההחזקות שלי. כשאני עושה דברים ללא החזקות, הדברים הקדושים הופכים קדושים באמת. ההפרעות נעלמות גם כן. במשך שנים רבות הייתי תקוע במושגים האלו.

אחרי ששיניתי את השקפתי הרגשתי קליל. כשאשתי שוב דרשה ממני דברים, זה לא הטריד אותי. עשיתי את מה שהיא ביקשה והתחשבתי בה תחילה. נראה כאילו הקרבתי, אך למעשה הרווחתי!

כששיניתי את התנהגותי אשתי השתנתה גם כן. כשהיא ראתה שאני לומד את הפא או שולח מחשבות נכונות, היא הפסיקה לבקש ממני לעשות דברים. כשהיא קראה לי לארוחת ערב, היא לא כעסה כשביקשתי ממנה לחכות רגע. ככל שאני מוותר על הרגשנות אני מרגיש שהחיים קלים יותר. כשיש לי חמלה אינני מתרגז בקלות ותמיד יש חיוך על פניי. במשך השנתיים האחרונות וויתרתי על הרבה מהתרעומת, התחרותיות והיהירות  שלי. כשהשמש זורחת בלבי, יש ארשת של טוב לב על פניי.

אני מרגיש קטן כמו טיפת מים, אך לכבוד הוא לי ואני גאה שאני יכול ללכת בעקבות המאסטר לטפח בתקופת תיקון הפא. במשך התהליך חיי טוהרו. באמצעות המבחנים והקשיים האלו אני רואה ברור יותר את משימתי ואחריותי. אלך אחר המאסטר עם יותר נחישות לא משנה מה המצב או כמה זמן תימשך תקופת תיקון הפא.

תודה לך, מאסטר! תודה לכם, מתרגלים עמיתים!