קראו עכשיו

 (Minghui.org)אני מתרגל פאלון דאפא הגר באזור מרוחק. כשנתקלתי בקשיים או אפילו במצבים מסכני חיים, המאסטר תמיד הגן עליי.

 כשהתחלתי לתרגל פאלון דאפא ב-1998, הייתי לבדי, ולא הכרתי אף מתרגל מקומי. כיוון שלא למדתי את הפא מכל הלב, ההבנה שלי הייתה שטחית מאוד, ועל נתיב הטיפוח שלי היו אתגרים רבים.

מצוקה משפחתית 

אשתי ניסתה להכריח אותי לא לתרגל פאלון דאפא ואפילו איימה עליי בגירושין. היא שאלה אם אני בוחר לתרגל פאלון דאפא או לחיות איתה.

אמרתי שאני רוצה את שני הדברים, אך היא התעקשה שאני יכול לבחור רק אפשרות אחת.

אמרתי לה שאם היא מתעקשת לעזוב אינני יכול לאלץ אותה להישאר. היא עזבה את הבית כמה פעמים, אך תמיד חזרה.

כשהאיום בגירושין לא עבד היא התחילה להפריע לי. היא השמידה את ספרי הדאפא שלי ולא נתנה לי לתרגל את התרגילים.

כשתרגלתי את המדיטציה על המיטה היא משכה אותי לרצפה והתיישבה על ברכיי. היא שוקלת יותר משמונים קילו.

זה הרגיש כמו אבן ריחיים כבדה על ברכיי. נשאתי את זה והמשכתי לעשות את התרגיל.

יום אחד כשלמדתי את הפא, התעוררתי לפתע לכך שכיוון שאנחנו מתרגלים באסכולה הזאת של טיפוח, אין עלינו להיות מופרעים על ידי גורמים דמוניים או אנשים עם כוונות רעות.

הרגשתי שזה רמז מהמאסטר. מאז אשתי לא הפריעה לי יותר. 

המאסטר הגן עליי כששור התקיף אותי 

נהגתי לרעות בקר עבור איכר. ובאמצע המרעה היה שדה תירס.

יום אחד כשעשרות מהבקר עברו ליד שדה התירס, הם לפתע התפרצו פנימה ועשו בלאגן. מיהרתי לכוון את הבקר עם שוט.

הם החלו לברוח, אך שור אחד הסתובב לפתע ורץ לכיווני. הוא הפיל אותי ארצה והחזיק אותי מטה עם שתי הקרניים שלו.

השור שקל כאלף קילוגרם. קרניו הרגישו כמו כידונים.

חשבתי על המאסטר וביקשתי ממנו עזרה: "מאסטר! בבקשה עזור לי". השור מיד הפסיק את ההתקפה.

קמתי ועשיתי מספר צעדים לאחור, הוא הסתכל עליי במשך זמן מה ואז הלך.

כמה מפחיד זה היה! אם המאסטר לא היה מגן עליי יכולתי להיפצע בצורה חמורה או אפילו למות.

הכלבים נשכו אבל שיחררו אותי

יום גשום אחד נגמרה לי הסוללה באופניים החשמליות שלי, אז הלכתי איתם ברגל. שני כלבים גדולים יצאו לפתע מהשער שלפניי.

הם עמדו משני צידי השער ובהו בי. צעקתי אך אף אחד לא ענה או יצא החוצה.

אחד הכלבים נשך אותי בירך. נמלטתי לגדר קרובה ושמתי את האופניים לפניי גופי.

ביקשתי עזרה מהמאסטר. באותו רגע הכלבים לא התקרבו אליי. הם רק ישבו שם והסתכלו עליי. איזה כלבים גדולים! ראשם הגיע מעל למותניי.

אני חושב שהם "מָסטיף טיבטי". הם הזילו ריר, ואני המשכתי לצעוק: "מאסטר, בבקשה תציל אותי!"

לאחר זמן מה הכלבים חזרו למקומם. החלטתי לא לספר לבעלים שלהם על התקרית.

אחרי שהגעתי הביתה ראיתי כמה סימני שיניים עמוקים וחבורות על הרגל שלי. קרו עוד הרבה דברים מסוכנים כמו אלו, אך המאסטר תמיד נמצא ליד ומגן עליי.