קראו עכשיו

(Minghui.org) ה-New York Times פרסם כמה מאמרים ב-15 באוגוסט השנה. כדי לתקוף את שן יון המחברים השתמשו לרעה בכמה הערות מוטות של מספר יחידים שעזבו את שן יון ושמרו טינה בליבם. הייתי מוטרדת מאוד מהעיוותים האלה שלהם, והייתי רוצה לשתף כמה סיפורים אמיתיים לגבי בני, הנמצא עם שן יון כרגע.

משפחה נרדפת על ידי המק"ס בסין

בני משפחה שלי משלושה דורות סבלו מרדיפה על ידי המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) בסין משום שתרגלו פאלון דאפא, ואחד מבני משפחתי מת כתוצאה מכך. גם אלה שלא תרגלו פאלון דאפא היו נתונים להטרדה ומעקב.

הבן שלי לא היה יוצא דופן. כשהמשטרה פרצה לביתנו לקחת אותנו למעצר, בננו בן הארבע נלקח ביחד איתנו. זה היה מוקדם מאוד בבוקר והבן שלי עדיין ישן. קבוצה גדולה של שוטרים פרצה לפתע פנימה. הבן שלי התעורר בהלם והחל לבכות. בעודנו נגררים משם על ידי השוטרים, הסתובבתי לראות את הבן שלי, שנראה כל כך קטן ומפוחד בין השוטרים המרושעים.

מאוחר יותר בכל פעם שהיה מדובר בחגים החשובים או ימים מיוחדים בשנה הקשורים לפאלון דאפא, סוכני המשטרה ו"משרד 610" היו עומדים מחוץ לבניין הדירות שלנו כדי לעקוב אחרינו מקרוב. בני הצעיר תמיד הסתיר את ראשו כשחלף על פניהם של האנשים האלה בדרכו לבית הספר או בחזרה הביתה. הוא נעשה שקט ומופנם מאוד בסביבה הכל כך מעיקה ולוחצת. הוא סיפר לי אחר כך שבכל פעם שהיה מגיע לכניסה לבניין, הוא פחד לגלות שנחטפנו על ידי השוטרים.

הבן שלי התקבל לאקדמיה לאמנויות פיי טיאן

באותן שנים מתרגלי פאלון דאפא עדיין הפיצו לאנשים בסין דיסקים של הופעות שן יון, והבן שלי זכה לצפות במופעים היפים. הוא ממש רצה להצטרף לשן יון יום אחד. עודדנו אותו לקחת אימוני ריקוד בסיסיים כדי לשפר את הגמישות. אמרנו לו שאם יתקבל לאקדמיה לאמנויות פיי טיאן, תהיה לו הזדמנות להצטרף לשן יון מאוחר יותר, וששן יון מציג את התרבות הסינית המסורתית שהוענקה על ידי השמים ובה בעת גם חושף את הרדיפה של מק"ס נגד מתרגלי פאלון דאפא.

במהלך היום הבן שלי הלך לבית הספר, ובערב הוא הלך אימוני ריקוד. אזור המפשעה שלו נראה לעתים קרובות סגול בשל המתיחות הנמרצות, אבל הוא התמיד בלי שום תלונה על כאב. היה לו רצון עז ללמוד יום אחד בבית הספר פיי טיאן והוא אפילו בכה כמה פעמים מחשש שאולי לא יוכל להגיע לשם.

הוא היה נחוש מאוד והתאמן קשה. משאלתו התגשמה כשסוף סוף התקבל לפיי טיאן. מאוחר יותר גם אנחנו הגענו לארה"ב כדי לחיות שם והשתחררנו מהרדיפה.

כשהבן שלנו הגיע לראשונה לארה"ב הוא לא ידע לדבר אנגלית והיה לו די קשה להסתגל לסביבת למידה חדשה לגמרי בהתחלה. אבל המורים והתלמידים בפיי טיאן היו אדיבים וטובי לב מאוד. בני הסתגל בעזרתם במהרה והתגבר על קשיים בזה אחר זה הן בלימודים האקדמיים והן באימוני הריקוד. הוא היה מאושר מאוד ובכל פעם שדיבר על פיי טיאן ושן יון, הוא היה אומר: "זה הבית שלי".

הוא התקדם במהירות רבה בפיי טיאן, ותוך זמן קצר הוא הצליח להצטרף לשן יון כחלק מהתוכנית המעשית. זו הייתה הזדמנות כה יקרה. הבן שלי הוקיר זאת מאוד וגם שיתף אותנו ברבות מחוויותיו בסיורים.

חוויות בסיור עם שן יון

אחרי שחזר הביתה מהסיור הראשון, הוא היה מרוגש מאוד וסיפר לנו על החוויות שלו. "כשהמסך הורם, הייתי קצת לחוץ לראות כל כך הרבה פרצופים. על אף שהאולם היה מלא מפה לפה גם כשעשינו חזרות בתיאטרון של פיי טיאן עצמו, לראות כל כך הרבה קהל בתיאטרון היה שונה לחלוטין. כשהופענו על הבמה, נרגעתי מהר. התרשמתי והתעודדתי רבות ממחיאות הכפיים הסוערות מהקהל”.

בשנה אחרת רקדן מוביל נפצע במהלך סיבוב ההופעות באמצע המופע ונאלץ לפרוש. הם היו צריכים לארגן מחדש במהירות את מערך הריקוד לריקוד הבא. מנהל הלהקה והמורה הספיקו להגיד לרקדנים מהר מאוד מה לעשות לפני שהם עולים לבמה. כשהם רצו לבמה, רקדן אחד אמר משהו לבן שלי, אבל הוא לא ממש הבין את זה בגלל המוסיקה של התזמורת.

הם התחילו לרקוד והמערך השתנה במהירות מתבנית אחת לאחרת. הבן שלי שם לב שברצף אחד, המקום של הרקדן הפצוע היה ריק. הוא היה מאחורי השורה הזאת ולא היה בטוח אם עליו להיכנס במקומו של הרקדן הראשי או להישאר איפה שהוא, והאופן בו הוא יפעל עלול להשפיע על אלה שמאחוריו. "הייתי קצת בפאניקה באותו רגע, אבל עדיין מספיק צלול כדי לקבל את ההחלטה הנכונה, והריקוד התנהל מצוין" הוא סיפר לנו.

שמחנו מאוד לשמוע שההכשרה בפיי טיאן והניסיון הנרחב על במה בתכנית המעשית עם שן יון מציעים לרקדנים הצעירים הזדמנויות ייחודיות ונפלאות כל כך להתפתח לרקדנים מקצועיים הרבה יותר מהר.

משוב חיובי מהקהל

הוא גם סיפר לנו כמה סיפורים מרגשים על עד כמה הקהל אוהב את שן יון. פעם אחת לאחר ההופעה זוג ובנם כבן שש, עמדו ליד הבמה, ואמרו שהם נהנו מאוד מההופעה. בנם רצה מאוד לפגוש ברקדנים של שן יון.

בני ניגש אליהם והילד הקטן זיהה אותו מיד וציין את התפקיד המסוים שמילא בריקוד. הילד התרגש מאוד לראות מבצע של שן יון מחוץ לבמה, וגם הוריו התרגשו מאוד והודו כל הזמן לבן שלי על ההופעה שלו.

הבן שלי התרגש מאוד גם כן כשסיפר לנו את הסיפור: "זה מדהים! רוב רקדני שן יון הם סינים, ומערביים לא ממש יכולים להבחין בהבדל במראה שלנו. איך הילד הקטן הזה יכול לזהות אחד מאיתנו ואיזה תפקיד הוא מילא בריקוד? זה לא ייאמן". גם אנחנו התרגשנו מאוד מהסיפור והרגשנו את האהבה העמוקה של הקהל ברחבי העולם לשן יון ואת האנרגיה החיובית והאושר ששן יון השאיר עליהם.

בפעם אחרת בני וחבריו לכיתה נכנסו לסופרמרקט ליד התיאטרון. כמה צעירים בעלי מראה אסייתי (אולי תיירים) ניגשו אליהם ושאלו: "אתם נראים כה זקופים ונאים. מה אתם עושים? אתם נראים שונים כל כך". בני וחבריו לכיתה אמרו להם שהם משן יון ושהם יופיעו בתיאטרון הסמוך באותו ערב. "וואו! כבר מזמן שמענו על שן יון. אתם נראים מיוחדים מאוד". הם אמרו שהם בהחלט ילכו לראות את המופע, ושהם בני מזל שיוכלו לצפות בשן יון.

בפעם אחרת הם טסו כדי להופיע בעיר אחרת בארה"ב. רגע לפני שהמטוס המריא, הקפטן הכריז ברמקול: "היום יש לנו אמני שן יון על המטוס. בואו נקבל את פניהם בחום!" כל הנוסעים מחאו מיד כפיים בהתרגשות. שאלתי את בני איך הוא הרגיש באותו רגע. "ובכן, כל הנוסעים מחאו כפיים והסתכלו עלינו בחיוכים גדולים. חשתי גאה והתרגשתי מאוד".

הוא גם סיפר לנו שלפעמים כל חברי הלהקה התבקשו לחתום את שמם על כרזה שתישמר למזכרת על ידי התיאטרון, וכולם חשו כבוד רב.

בין ההופעות, המורים שלהם לריקוד נתנו להם שיעורים כשהיה להם זמן. פעם אחת כשלהקת אמנויות במה אחרת שמעה שמבצעי שן יון מקיימים שיעורי הדרכה, כולם מיהרו לבוא לראות אותם. הם התרשמו מאוד מהטכניקות המעולות של שן יון והמשיכו להשמיע קריאות הלל. "כששמענו את השבחים שלהם, התאמנו ביתר שאת". אמר הבן שלי בגאווה.

לאחר שאקדמאי בעל שם – עם ידע נרחב על הרוע של המפלגה הקומוניסטית ­– ראה את שן יון, הוא אמר שנהנה מאוד וביקש מהמבצעים את החתימות שלהם למזכרת. "כולנו חתמנו והאיש המלומד היה מאושר מאוד", אמר בני.

רוב מבצעי שן יון הם מתרגלי פאלון דאפא. חלק מהחניכים הם צעירים למדי אבל כולם מבינים את החשיבות של חשיפת הרדיפה שהמק"ס מבצעת, בין אם בחייהם הפרטיים ובין אם בהופעות שלהם. בכך הם תומכים במתרגלים העמיתים בסין, ועוזרים להביא לסיום הרדיפה בהקדם האפשרי.

כהורים, אנחנו שמחים מאוד שתלמידי פיי טיאן ושן יון יכולים להשתתף בחשיפת הרוע של המק"ס מגיל צעיר, לקדם את התרבות והערכים האלוהיים האמיתיים של 5000 שנות הציוויליזציה של סין, ולספר לאנשים איך הייתה סין לפני הקומוניזם. מה שהם עושים הוא כל כך משמעותי וחשוב.

באמנות המערבית הציור של מיכלאנג'לו "בריאת אדם", על תקרת הקפלה הסיסטינית, וכן ציור קיר מאוחר יותר שלו "יום הדין האחרון", נחשבים לפסגת תקופת הרנסנס. הסיבה לכך שיצירתו של מיכלאנג'לו נותרה כל כך מוכרת עד היום, היא בשל הרוחניות שמאחוריה. יצירותיו מראות שאלוהים ברא את האדם, ושהאדם עומד בפני הרס אם לא יצלח ללכת אחר חוקי אלוהים. אמנות כזו גם מעוררת אנשים לחשוב על השאלה האולטימטיבית: מה מקור האנושות ולאן פני בני האדם?

מופעי השן יון הציעו כמה תשובות ברורות לשאלות כאלה. בקטע הפתיחה שלהם, אין-ספור אלוהויות ובודהות יורדים מהקוסמוס אל העולם האנושי ביחד עם הבורא ומתחילים את 5000 שנות התרבות האלוהית של סין. בקטעי התוכניות ניתן לראות טוּב מול רוע, וערכים תרבותיים מסורתיים מול מושגים סוטים. השוואות כאלה עוזרות לאנשים לקבל הבנה והערכה עמוקות יותר של טוב לב, ולהבין שאנשים טובי לב תמיד יהיו מוגנים על ידי האלוהי.

אנחנו הולכים לראות את מופע שן יון כל שנה, ובכל פעם חשנו נרגשים עמוקות ומטוהרים בו זמנית. תמיד הזלנו דמעות כשצפינו בקטעי תכניות בהם מתרגלי פאלון דאפא נרדפו על ידי המק"ס, כך גם הקהל סביבנו. אמרנו לבן שלנו: "קטעים כאלה מקרבים את לבנו לעמיתינו המתרגלים בסין. אתה חייב לעשות כמיטב יכולתך ולהיות ראוי לשן יון ולבן משפחתנו האהוב שאיבד את חייו כתוצאה מהרדיפה".

החיים בפיי טיאן

כמו כל סטודנט אחר, הבן שלי נהנה משכר לימוד חינם, אוכל ומעונות חינם. בנוסף מוצעות להם גם מלגות מסוימות. אז ההורים לא צריכים לשלם על שום דבר. הסטודנטים לומדים וגרים בקמפוסים יפים מאוד המעוצבים באדריכלות סינית מסורתית. אף שפיי טיאן נמצאת בארה"ב, התלמידים לומדים באופן מקצועי את השפות אנגלית וסינית.

הבן שלי לומד הרבה על ההיסטוריה האמריקנית, על עקרונות היסוד שלה, ועל סיפוריהם של האבות המייסדים. הוא גם לומד הרבה על ההיסטוריה הסינית, דמויות היסטוריות וגיבורים בהיסטוריה. הוא מסוגל לדבר ללא הרף על נושאים אלה. הוא גם נעשה בקיא ביותר לגבי הרים ונהרות מפורסמים של סין, אפילו לגבי מטבחים סיניים שונים. אנחנו מרגישים עמוק בתוכנו שרק פיי טיאן יכול לייצר תלמידים כישרוניים מצוינים כאלה.

שן יון השיגה את הסטנדרטים הגבוהים ביותר במונחים של טכניקות ריקוד, הידועים כ"שן דאי שואו" (הגוף מוביל את הידיים) ו"קואה דאי טווי" (הירכיים מובילות את הרגליים). כל תלמידי הריקוד בפיי טיאן והרקדנים של שן יון מתאמנים במיוחד על טכניקות כאלה, וכתוצאה מכך הם מסוגלים לתאר דמויות שונות בשושלות שונות בצורה כה חיה.

כהורים אנחנו אסירי תודה מאוד וברצוננו להביע את תודתנו הכנה לכל המורים של אקדמיית פיי טיאן, מכללת פיי טיאן ואמנויות הבמה שן יון.

אתגרים של רקדן

הבן שלי חווה פציעה במהלך האימון בפיי טיאן. המורים שלו לקחו אותו מיד לבית החולים. עדיין גרנו בסין באותה תקופה. הוא סיפר לנו מאוחר יותר שהרופא שטיפל בפציעתו אמר לו שיצטרך בדיקות נוספות ושהוא יצטרך גם לעבור ניתוח.

הבן שלי סיפר לנו שהמורים שלו וחבריו לכיתה דאגו לו מאוד והמליצו לו לנוח היטב, ושפטרו אותו מהשתתפות בשיעורי ריקוד בזמן שהחלים מהפציעה.

הבן שלי חשב: "אני מטפח דאפא ועליי לנצל את ההזדמנות לטפח את עצמי וללמוד את הפא לעתים קרובות יותר". הוא שמר על מחשבות נכונות חזקות והרגיש שהכאב פחת בהרבה. כשחזר להיבדק הרופא הופתע מאוד מהחלמתו המהירה ואמר שכבר אין צורך בניתוח. אחרי שהבן שלי החלים לחלוטין, לא הייתה לו שום בעיה לחזור חזרה לרקוד.

הוא גם סיפר לי על מקרה אחר. פעם אחת לפני שהחלה ההצגה היה לו שלשול והוא רץ כל הזמן לשירותים. זה הפסיק לפני תחילת ההופעה אבל כשהיה על הבמה, הוא הרגיש שהוא כנראה ירד במשקל כי התלבושות שלו הרגישו רפויות. הוא לא סיפר למנהל הלהקה ולמורה שלו, אלא המשיך להופיע על הבמה. בכל פעם שהייתה הפסקה קצרה בין הקטעים, הוא התיישב על כיסא למנוחה. הוא התמיד לאורך כל ההופעה והצליח מאוד. הוא אמר: "כשרקדתי על הבמה, התמקדתי במאה אחוז במה שעשיתי, ולא הרגשתי כלל כמו חולה".

לעתים קרובות אנחנו מזכירים לבננו שכל מי שעושה קריירה כרקדן מקצועי ייתקל בהכרח במצוקות ובקשיים, ועליו ללמוד להתייחס אליהם כשמחה. הוא עובר ערימות של תלאות באימון טכניקות ריקוד שונות ולומד להתמודד איתן ביושרה ובמסירות מקצועית. היינו מרוצים מאוד מהדרך בה הוא התמודד עם המצב ושהצליח לחשוב על ההפקה והקהל כמכלול. כל זה עזר לו לבנות תחושת אחריות.

כמובן שהוא גם חווה כישלונות באימונים שלו. לדוגמה, מדי פעם הוא לא הצליח לעשות היטב "שן דאי שואו" (הגוף מוביל את הידיים) אבל הוא ממש מנסה להדביק את הפער. שיתפנו איתו: "שום דבר לא קל בשום מקצוע. אדם צריך להשתמש בגופו בריקוד כדי לבטא את המהות של מה שהוא רוצה להציג. אז צריך לסבול קשיים וכאב כדי להגיע לסטנדרטים מקצועיים".

לפעמים, גם התבדחנו איתו כשאמרנו: "אתה יודע, האיכרים הסינים עובדים קשה מאוד ומתעייפים מאוד בשדה, אבל הזיעה והעבודה הקשה שלהם מביאים להם יבול טוב".

שינויים חיוביים נוספים שחלו בבני

בזמן שהבן שלי גר עדיין בסין, הוא היה שקט מאוד ומופנם בגלל הרדיפה, וכאשר התחיל לראשונה בפיי טיאן, האישיות המופנמת שלו הקשתה עליו מעט לתקשר עם אחרים. אבל הוא השתנה בהדרגה בסביבה הנפלאה של פיי טיאן. הוא נעשה יותר ויותר עליז, אופטימי ומלא במרץ נעורים. הוא משתף פעולה טוב מאוד עם חבריו לכיתה. הן באימונים והן בהופעה.

כשהיה בסין, הוא למד לגלוש באינטרנט כשהיה צעיר מאוד. כשביקרנו קרובי משפחה בסביבות השנה החדשה, הוא היה משחק במחשב משחקים און-ליין עם ילדים אחרים. שמתי לב שהוא נכנס לדברים רעים באינטרנט כמה פעמים, ועד מהרה הצוואר שלו התעקם וכאב לו מאוד. כמה פעמים לאחר ששיחק במשחקים כאלה הוא התעורר בלילה ובכה בקול ואמר: "הדברים האלה הולכים לפה ולשם". שאלנו אותו מי הם הדברים האלה, והוא אמר: "אלה שנלחמו והרגו במשחקים".

היינו קפדניים מאוד איתו ואמרנו לו שהוא חייב להפסיק לשחק משחקי מחשב, אבל הוא התקשה מאוד להיאבק בהתמכרות הזאת. אחרי שהוא נסע לפיי טיאן – שם סטודנטים צעירים לא יכולים להחזיק טלפונים חכמים או להיכנס לאינטרנט באופן חופשי – כבר לא היינו צריכים לדאוג לנושא הזה. ככל שהוא גדֵל ובשֵל, הוא מסוגל לשלוט על עצמו לגבי צפייה בתכנים לא בריאים באינטרנט או לגבי משחקים. אנחנו מרגישים אסירי תודה לפיי טיאן על כך שהיא מספקת סביבת למידה בטוחה שכזו.

הרגשנו פגועים עמוקות מהמאמרים ב-New York Times  ומההאשמות הלא מדויקות של המבצעים לשעבר. אנחנו מקווים בכנות שהם יכבדו את העובדות ואת האמת, ולא ילכו בעקבות המק"ס לרדוף אנשים טובי לב.