(Minghui.org) ברכות, מאסטר! ברכות, מתרגלים עמיתים!
אני מתרגלת פאלון דאפא קרוב ל-30 שנה. הכבוד והכרת התודה שלי למאסטר הם אין-סופיים. לרגל ועידת הפא הסינית ה-22 ברצוני לספר למאסטר איך לא נרתעתי מהמצוקות שחוויתי מאז שהגעתי לגיל 70, איך ויתרתי על חיים ומוות, ואיך השתפרתי בטיפוח כשאני עוזרת למאסטר להציל אנשים. בנתיב זה אני מתקדמת לקראת אלוהִיוּת. אני מקווה שהניסיון שלי יכול לעודד מתרגלים אחרים. בבקשה ציינו כל כל דבר בהבנה שלי שאינו נכון.
אנחנו באמת נולדים עם קארמה על גבי קארמה. מאז שנולדתי נתקלתי במצבים שכמעט עלו בחיי: כשהייתי בת ששה או שבעה חודשים כמעט רעבתי למוות עקב מחלה בגרון שמנעה ממני לבלוע; כשהייתי בת שמונה או תשעה חודשים, זחלתי לתוך דיר בעלי החיים וכמעט נרמסתי למוות על ידי הפרות; ובגיל שלוש נפלתי על הראש לתוך בור עמוק של בוץ שאחי חפר, וכמעט מתתי. גם גרזן ענק שעף מידו של אחי כמעט פגע בי באותה שנה. בגיל חמש כמעט טבעתי לאחר שבת דודה מוגבלת בשֹכלה בגיל ההתבגרות לקחה אותי לנהר – עדיין יש לי זיכרונות עזים מאותה הרגשת חנק והכאב המצמית. כשהייתי בת 27 נדחפתי לתוך מסילות הרכבת וכמעט נדרסתי על ידי רכבת.
רק לאחר שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא הבנתי שהמאסטר דאג לי – פעם אחר פעם חמקתי ממוות. לאחר שהתחלתי לתרגל המאסטר ניקה את גופי ומחשבתי, המוסריות שלי השתפרה, והחלמתי ממחלות – חלק מינוריות וחלק מְסכנות חיים. ב-25 השנים האחרונות הכוח והאנרגיה שלי טובים אף יותר מאשר כשהייתי צעירה.
מסלקת קארמה
כמה רציני הוא הטיפוח! זה לא אפשרי שככל שאנחנו מתרגלים יותר, ניעשה נינוחים יותר. שהגעתי לגיל 70 פיתחתי לפתע סימפטומים של בעיות בריאות חמורות: סימן של מחלה המתואר ב"כתבי הקיסר הצהוב לטיפוח פנימי" כאחד המסוכנים ביותר. תוך שבוע איבדתי שמונה קילוגרם ממשקלי. רגלי השמאלית ופרק כך ידי הימנית נשברו. היו לי סימפטומים של סוכרת ופעמיים התפתחו ברגליי כיבים של נמק. ראייתי, שמיעתי, כוחי, ותחושת הטעם שלי התדרדרו בחדות. עברו כבר שלוש שנים, וראייתי גרועה עדיין כך שאינני יכולה לזהות אף אחד העומד בצד השני של הרחוב. איבדתי את חוש הריח, וגפיי רדומות, קרות ונפוחות. אני סובלת מעצירות כל השנה. ברכיי חלשות, אינני יכולה ליישר את גבי, ויש לי קושי בהליכה. אני נופלת שוב ושוב. היו פעמים שלא הצלחתי לדבר או לנעול נעליים. פניי היו משותקים, והיו לי סימפטומים של שבץ.
חוץ מהתקפות של "זקנה, מחלה, ונכות", גם עברתי מבחני חיים ומוות אחרים בהזדמנויות רבות. בנקודה מסוימת נראה היה שאני עוברת התקף לב. חשתי חנק, עילפון, הזעתי המון והשתעלתי בלי סוף עד שהקאתי. באמצע אוגוסט, מתרגלת שבאה ללמוד את הפא אמרה שזה כאילו שרגליי כבולות; הלכתי בצורה לא יציבה, נפלתי, היו לי בעיות לקרוא, והרחתי כמו איש מת. הרוע ניסה לקחת את חיי. אך מאחר שהיו לי מחשבות נכונות המאסטר הציל אותי. תודה לך, מאסטר! לא היה לי התקף לב ולא הרגשתי שאני עומדת למות באותו יום.
הזכרתי לעצמי את דברי המאסטר:
"כשקשה לסבול אתה יכול לסבול את זה, כשקשה לעשות את זה אתה יכול לעשות את זה". ("ג’ואן פאלון" הרצאה תשיעית "אנשים עם טבע מולד גדול")
המאסטר אמר:
"למטפחים אמיתיים אין מחלות" ("הסבר הפא לסייעים של הפאלון דאפא בצ'אנג-צ'ון" 18 בספטמבר 1994)
המאסטר טיהר את גופי לחלוטין. אף פעם לא התייחסתי לזה כאל מחלה ואף פעם לא חשבתי ללכת לבית החולים. לא משנה כמה קשה לחיות לבד, אינני נתלית בילדיי שגרים בעיר אחרת, או מבקשת ממתרגלים לשלוח מחשבות נכונות עבורי. יש לי את המאסטר ואת הפא.
הבנתי שלסבול זה להפוך את החומר השחור לחומר לבן, לדֶה (מוסריות), סבל הוא הזדמנות טובה לשפר את הטיפוח. הבנתי שהסימפטומים שמופיעים אצלי לא תואמים למחלה – פעמיים פיתחתי פצעים של נמק ברגליי, כביכול בגלל שיש לי סוכרת. לא הלכתי לרופא והפצעים נסגרו, אחד הגליד תוך ארבעה ימים, והשני תוך שבוע. גוון עורי ורדרד, עורי ללא רבב וללא קמטים, ואינני מתאפרת אף פעם. כל גופי מרגיש קליל ואינני נראית חולה כלל.
אני חושבת שזה מצער שכמה מתרגלים קשישים לא שינו את גישתם מתרגול למען שיפור הבריאות, לחזרה לאני האמיתי המקורי. אנשים שלא מתרגלים עוברים זקנה, מחלה ומוות. ממה שאני יודעת ממתרגלים שחשבו שהם חולים והלכו לטיפול בבית חולים, תשעה מתוך עשרה, לעולם לא חזרו הביתה.
ההבנה שלי לגבי סילוק קארמה
מדוע נתקלתי במצבים כאלה? הבנתי מהפא היא שזה יכול להיות כל אחד מהדברים הבאים:
אולי המאסטר מסלק את הקארמה שלי, אולי אנרגיית הטיפוח שלי, היכולות העל טבעיות והישויות העל טבעיות שבגופי גדלות וזזות, אולי גוף הבשר-ודם שלי עובר טרנספורמציה, אולי אני מסלקת קארמה של אלו שאני עוזרת להציל, אולי יש לי מוסריות רבה ולכן עליי לסבול פיזית יותר כדי לפתח אנרגיה גבוהה יותר, אולי המאסטר סידר עבורי את המבחנים האלו כדי שאשתפר כי אני נעשית יציבה יותר ויודעת איך לטפח-לתרגל, אולי נדרתי נדר בהיסטוריה לטפח ולתרגל בתוך סימפטומים של זקנה, מחלה ונכות, אולי לא הייתי ממוקדת במשך לימוד הפא ולא כיבדתי את הפא, אולי כי אני אוהבת לקרוא ספרים עתיקים וכד' ומשכתי דברים רעים לגופי. היו לי הרבה החזקות והיה עליי לוותר עליהן. אולי כיוון שהטבע המולד שלי לא תיקן את הפא ואז הרוע ניצל את הפרצות שלי ורדף אותי ללא הרף, אולי הכוחות הישנים השתמשו בי לבחון מתרגלים אחרים (שהגיבו על מצבי), אולי הכוחות הישנים משתמשים בהחזקות שלא הסרתי או סילקתי לבחון ולרדוף אותי, אולי חתמתי בהיסטוריה על משהו עם הכוחות הישנים והבטחתי לטפח ולתרגל במצב כזה ולכן הם יצרו הפרעות כדי לנסות למנוע מישויות חיות להינצל, אולי זה סודר כך שתהיה לי השפעה שלילית. יש אין-ספור אפשרויות.
אמרתי למאסטר: "אלו הכוחות הישנים שמפריעים לתיקון הפא ולהצלת אנשים. לא אשא באשמה של הכוחות הישנים. הכול סודר על ידך. אני הולכת רק בנתיב הטיפוח שסידרת עבורי. אם חתמתי דבר כלשהו עם הכוחות הישנים קודם בהיסטוריה, אם סודר שאצור השפעה שלילית, בבקשה עזור לי. אינני רוצה בהסכם הזה, גם אם אני עומדת בפני הכחדה של גוף ונפש. אם המחשבות הנכונות שלי אינן יכולות לשלול לחלוטין את הסידורים של הרוע, אז אלוהויות נכונות, בבקשה תהרסו אותי ותשתמשו בי בתיקון הפא".
מדוע לא היו לי המצוקות האלו בעבר? הבנתי מלימוד הפא שאולי השין-שינג (האופי) שלי לא היה טוב מספיק או יציב מספיק בעבר, ולא הייתה לי הבנה הגיונית של הדאפא ושל הטיפוח. אם המבחנים האלו היו מופיעים קודם, ייתכן שלא הייתי מתעוררת לכך, או אולי הייתי מוותרת על הטיפוח; אולי יש החזקות שלא גיליתי, אולי עזרתי להציל אנשים רבים ולכן נשאתי הרבה קארמה; אולי הכוחות הישנים חיכו שאזדקן, כי לאנשים קשישים יש פחד ממחלת וממוות.
בכל אופן, הסתכלתי על המצוקות האלה כתכנון מסודר ונפלא של המאסטר. תודה לך מאסטר. הכוחות הישנים הם קנאים ויהירים, והם מנצלים את הפרצות שלנו לרדוף אותנו. הם באמת רוצים להרוס אותנו. עלינו לשלוח מחשבות נכונות להשמיד את הרוע.
מזהה את ההחזקות שלי
מהפא הבנתי: לאחר שהרדיפה החלה ב-20 ביולי 1999 עברנו מטיפוח אישי לטיפוח בתיקון הפא. המאסטר לא סידר שום מצוקה גדולה למתרגלים במשך הטיפוח האישי, ושינויים פיזיים לא אמורים להשפיע עלינו לעשות את שלושת הדברים. מצוקות גדולות הן הפרעה של הכוחות הישנים, הן רדיפה והן מבחנים. אם הרוע יכול לגרום להפרעה, חייבת להיות אצלי פרצה. לכן המשכתי להסתכל פנימה, מתרגלים עמיתים עזרו לי גם כן. מצאתי החזקות רבות, כמו קנאה, מנטליות של תחרות, חוסר טוב לב וחוסר סבלנות, דיבור בנימה לא טובה, אי נעימות כשמעבירים עליי ביקורת, ופחד לאבד את כבודי. מצאתי גם שהתמקדתי בטעויות של אחרים, לא טיפחתי את הדיבור, והייתי להוטה להביע את דעתי, להתפאר, ולאמת את עצמי. גם גיליתי עצלות, לא אוהבת לעשות את תרגילי העמידה, ותלות גדולה באחרים, כמו תלות במתרגלים אחרים בהפעלת המחשב, וכן הלאה.
הייתה לי גם החזקה לתאווה. כשתרגלתי את התרגילים ולמדתי את הפא הופיעו במחשבתי פשעי מין אלימים, ותיאורים ארוטיים מתוך רומנים שקראתי בעבר. בעבר עזרתי לאחרים לכתוב סיפורים מגונים, אז אכזבתי את אלה שקראו אותם, ואני משלמת את הקארמה הזאת. שלחתי מחשבות נכונות להשמיד את המחשבות האלה וביקשתי מהמאסטר עזרה בסילוק ההחזקות האלה וסילוק החטא – שאינם שייכים לאני האמיתי שלי.
כשגיליתי את הבעיות שלי ותיקנתי אותן המאסטר עזר לי לפתור את מבחני החיים והמוות האלו. אך הראייה, השמיעה, והכוח בידי הימנית לא חזרו למצב נורמלי. אולי לא גיליתי את הבעיה, או שאולי גיליתי אך לא תיקנתי אותה; אולי ישנם חובות שעליי לשלם; אולי עליי לשפר את השין-שינג שלי.
לדוגמה, הבנתי שזה קריטי שלא אתייחס לעצמי כאל אדם חולה או זקן. איני רואה את עצמי כחולה, אבל אני מתייחסת לעצמי כאל אישה זקנה. לפעמים אני סולחת לעצמי על שאני מרפה ומצדיקה זאת בגילי המתקדם.
הדאפא זו שיטה של גוף ונפש. סימני זיקנה הם רק מראית עין, סידורים של הכוחות הישנים. החלטתי לא להתייחס לעצמי כזקנה ולהפסיק להיאנח. האם ראיתם אדם צעיר גונח?
יתרה מזאת, בתוך מצוקה אנחנו מבקשים עזרה מהמאסטר, לומדים את הפא יותר, מתרגלים את התרגילים יותר, מסתכלים פנימה, שולחים מחשבות נכונות, משתמשים ביכולות על טבעיות וכד', אבל מהי נקודת המוצא שלנו? האם זה כדי לסלק את הסבל או לשפר את השין-שינג? האם אנחנו רודפים אחר נוחות, או מתנגדים לרדיפה ולמכשולים המפריעים להצלת ישויות חיות? מחשבתי אינה טהורה; זה מה שעליי לשפר. יש לי גם רדיפה לטיפוח אישי כשאני עובדת להציל אנשים.
תובנות לאחר לימוד הפא
מלימוד הפא הבנתי ששום דבר אינו מוחלט. כל אחד הוא שונה ונתיב הטיפוח שלו שונה. לאותם ביטויים יכולות להיות סיבות מגוונות. אין מודל לחיקוי, אין דרך מילוט קלה; להעתיק מה שאחרים עושים עלול לא לעבוד. עלינו להתייחס לפא כאל המאסטר ולנתח דברים על בסיס הפא. איננו יכולים לקנא ולחשוב שזה לא הוגן כשאחרים מתרגלים טיפוח ללא מבחנים בשעה שלנו יש קשיים רבים. יתרה מזאת, איננו יכולים להתחיל להטיל ספק בדאפא, ועלינו לא לנטור למאסטר כשיש לנו מצוקות תמידיות על אף שאנחנו עושים את שלושת הדברים.
זו תקופת סוף הדארמה והמוסר מתדרדר. אנחנו יכולים להצליח בטיפוח רק בשל חמלתו של המאסטר. זה מראה כמה נפלא הוא הפא. אם לא נצליח בטיפוח, הסיבה טמונה באיכות המולדת שלנו, בהארה, או ביכולת לשאת. הטיפוח תלוי באדם עצמו.
מהפא אני יודעת שאם נוותר על חיים ומוות, נוכל להפוך לאלוהיים. לאחר שתרגלתי טיפוח במשך זמן רב כל כך, עכשיו אני חווה את המחשבה הרגועה והיציבה שמתוארת בשירו של המאסטר מ"הונג יין":
"לחיות – בלי רדיפות, למות – בלי לרצות להישאר". ("הונג-יין" "בלי לשמור דבר")
ברור שבהתייחסות לדברים בקלילות, בוויתור על חיים ומוות, הכוונה אינה שאינני מוקירה את החיים. כתלמידת דאפא עם משימה להגשים, חיי שייכים לדאפא. לא משנה כמה קשים הדברים, אין לי הזכות לוותר ולעולם לא ארשה לכוחות הישנים לקחת את חיי.
אם אחיה או אמות תלוי במאסטר. רק בני אנוש חושבים על להיאחז בחייהם כשהם נתקלים במצבים של חיים ומוות. איני מפחדת למות לבד; גוף החוק של המאסטר נמצא לצדי. אינני חשה חרטה שלא אראה את ילדיי או נכדיי לפני מותי. אני מתייחסת לדברים כאלו בקלילות.
יום אחד בפברואר השנה, מתרגל ראה שאני במצב לא טוב ורצה לספר לילדיי. הוא אפילו ביקש ממני לחפש את תעודת הבריאות כדי שיוכל לקחת אותי לבית החולים. אמרתי: "אינני חולה. לקבל טיפול רפואי יפריע לטיפוח שלי. אם לא אכפת לך, אתה יכול לארח לי חֶברה לערב אחד. אם לא, אתה יכול לבוא לבקר אותי למחרת". ביקשתי ממנו לעזור לי להפעיל את הרצאות המאסטר המוקלטות.
כמה מתרגלים הציעו לשלוח מחשבות נכונות למנוע מהכוחות הישנים לנצל את הפרצות שלי, אבל אני מרגישה שזו בעיה שאני עצמי צריכה להתמודד איתה. אינני יודעת אם זמני תם או אם חיי יכולים להתארך במצב הטיפוח שלי. אינני יודעת אם טיפחתי מעבר לעולם האנושי. אני יודעת שהכוחות הישנים אינם מתבדחים איתי. אני גם יודעת שהסידור של המאסטר הוא הטוב ביותר, ועליי לתת למאסטר לדאוג להכול.
בשעה שאני עוברת את הקשיים אני זוכרת את שליחותי. אני תמיד עושה את שלושת הדברים בכל לבי. אני לומדת את הפא, מתרגלת את התרגילים, ועוזרת למתרגלים אחרים לכתוב את התנסויותיהם. אני מארחת בביתי לימוד פא קבוצתי ואתר תרגול ומארגנת מתרגלים לצפות ב"שן יון". אני מחלקת למתרגלים את המאמרים החדשים של המאסטר וחומרי הבהרת אמת, ומנהלת רשימת אנשים שפרשו מהמק"ס. אני משתתפת בפרויקטים של הבהרת אמת, דואגת לספרי דאפא רבים, וכן הלאה. אני גם מדברת פנים אל פנים עם אנשים על פאלון דאפא ועל הרדיפה בכל הזדמנות.
יש לי הבנה בהירה לגבי עקרונות הפא, אז אני תמיד שמחה. כשיש לי פצעים או עצמות שבורות מנפילה עקב ראייתי החלשה, תגובתי הראשונית היא שמחה. אני נדהמת מכמה רגועה אני כשדברים לא טובים קורים לגופי או כשאני במצבים של חיים ומוות. זה נובע מהחוכמה והעוצמה של הפא. הדברים הטובים שמטפח נתקל בהם בחיי היומיום, כמו ברכות וחיים ארוכים הם דברים רעים; אסון או מחלה הם דברים טובים. שום דבר לא קורה במקרה: תמיד יש משהו שצריך לשלם עליו, להיות מואר אליו, לטפח ולשפר. אז אוקיר את ההזדמנות הזאת שחיכיתי לה זמן רב, אתרגל טיפוח אמיתי, אעשה היטב את שלושת הדברים, ולא אאכזב את המאסטר. אלך בעקבות המאסטר הביתה.
אני מקווה שוועידת הפא תהיה מוצלחת, תודה לך, מאסטר. תודה לכם, מתרגלים עמיתים.
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2026 Minghui.org. All rights reserved
