תובנות בזמן מבחן של חיים ומוות

 (Minghui.org)אירוע הבחירות בנובמבר 2024 היה חשוב בפוליטיקה של ארה"ב והמדיה שלנו רצתה לסקר אותו. הוזמנתי להיות חלק מהתוכנית ולארח את החלק שלי בשידור ליל הבחירות והסכמתי, ולאחר חזרות ותכנון רב של צוות ההפקה, יום הבחירות הגיע לבסוף.

ההתנסות שלי קרתה באותו יום, החל מסביבות ארבע אחר הצהריים, כשהתחלתי להתכונן ללכת למשרד לשידור החי.

המבחן מתחיל

כשהתלבשתי לקראת האירוע חשתי שעולמי משתנה לפתע. הרגשתי כאילו אני משחק תפקיד בסרט. ההרגשה של בחירת הלבוש וההחלטה מה ללבוש הייתה אדירה, כמו מחזה דרמטי חי בסרט בו השחקן בוחר את הלבוש האחרון שלו לפני שהוא הולך למות.

ההרגשה הייתה עזה. עליתי לרכבת והתחלתי לקרוא את "הונג ייןהונג ייןאוסף שירים של מר לי הונג-ג'י".

אך לפתע, כאילו משום מקום, הייתה לי החוויה המוזרה והעזה ביותר בחיי. הרגשתי שלבי הוא כמו שקית קניות מפלסטיק שנסחטה כל כך חזק שהאוויר בתוכה נדחס לבליטה ואז ממשיך להידחס עד שהשקית מתפוצצת.

זה הרגיש כאילו זה קורה לאחד משסתומי הלב שלי. הוא כמו עבר סחיטה, ואז לפתע התפוצץ. מיד חשבתי: "הו, זה לא טוב". תוך דקה הרגשתי שגופי יותר ויותר קר ודביק. חשבתי: "הו, זו ההרגשה של איבוד דם פנימי?"

טעם של דם היה בפי וחשבתי: "הו, זה לא טוב. זה ממש לא טוב".

בשלב זה הרמתי מבטי לשאר קרון הרכבת והבנתי שזה סידור שסודר עבורי למות כאן. הרגשתי בחוזקה שקיים סידור בו אתמוטט בקרון הרכבת – ואז או שאאושפז או שאמות.

ניסיתי למקד את עיניי, להתרכז, ולהמשיך לקרוא את "הונג יין" אך לא הצלחתי. מחשבות הופיעו בראשי, כמו: "הו, יש לך התקף לב".

אבל אז, למרבה המזל, הופיע הסידור של המאסטרמאסטרמאסטר לי הונג-ג'י, מייסד הפאלון דאפא.

יום לפני כן קראתי את "שיגעון טיפוח" בהרצאה השישית ב"ג'ואן פאלוןג'ואן_פאלוןהספר העיקרי של הפאלון דאפא (פאלון גונג)" והמשפט הזה בלט לי:

"לאחר מכן הם כיסו את עיניו ושרטו את פרק כף היד שלו (לא גרמו לו לדמם בכלל). הם פתחו ברז מים כך שיוכל לשמוע את צליל הטפטוף. כך הוא חשב שזה הדם שלו שנוטף. האיש מת זמן קצר לאחר מכן. למעשה לא גרמו לו לדמם בכלל – אלו היו המים שטפטפו. הגורם הפסיכולוגי הוביל למותו". ("ג’ואן פאלון" הרצאה שישית, "שיגעון-טיפוח")

כיוון שקראתי את המשפט הזה ביום הקודם, הוא היה נוכח במחשבתי באופן חזק. התחלתי לחזור על הקטע הזה שוב ושוב במחשבתי. תוך כדי שאני חוזר על קטע הפא הזה שוב ושוב, מחשבות המשיכו להופיע בראשי, כמו: "אתה יודע שאתה מרגיש את הדם שיוצא החוצה. אתה יכול לחוש בטעמו. אל תשלה את עצמך. אתה יודע מה זה הדבר הזה. עליך רק להישען קדימה ולתת לאנשים האלו ברכבת לעזור לך".

אבל רק המשכתי לחזור על הפא, ותוך כדי כך, הבנתי שקטע הפא הזה משמש כיכולת על טבעית. הדימוי שראיתי בראשי היה בממד אחר, הישות הזו של כוח ישן גררה את האצבע המורה שלה סביב לבי. יכולתי לחוש את הנקודה המדויקת שאצבעה יוצרת קשר עם לבי. היא רצתה להשתמש באצבעה לנקב ולחדור דרך לבי בממד ההוא לתוך הממד האנושי הזה. אם היא הייתה מצליחה, כנראה שהייתי מקבל שבץ.

כל מה שהישות הזאת נזקקה לו זה שאקבל את המושג שזה אמיתי, ואז היא יכלה לעשות זאת. אם הייתי מקבל את המושג שהיא ניסתה להחדיר לראשי – שזה אמיתי – אז האצבע שלה הייתה נכנסת לממד הזה וגורמת לי לשבץ.

אך כיוון שקטע הפא הזה היה במחשבתי, מה שראיתי הוא שהפא הזה, פיזית, מנע מכל דבר לקרות. המקום בו אצבעה של הישות של הכוחות הישנים הייתה חודרת דרך לבי נחסם פיזית על ידי הפא כמו על ידי שדה כוח.

כשזה קרה, היו לי מחשבות אנושיות אחרות. הכוחות הישנים המשיכו להתגנב דרך מחשבות אנושיות, כמו: "אם אמות, הילד שלי יגדל ללא אבא".

למחשבה הזאת הגבתי מיד: "אל תחשוב על זה. לבן שלי יש את הסידור שלו בחייו. לא בגלל זה אני כאן. זמן חיי מוקדש להצלת אנשים".

המאבק הזה נמשך זמן ארוך. הייתי חזק למשך זמן מה והתנגדתי להתקפה וחשבתי שהתגברתי עליה, אבל אז הייתה מגיעה "מחשבה משנית". "המחשבה המשנית" הייתה לקבל את הסידור בדרך עקיפה ומוזרה: "הו, וואו. המבחן עבר, אבל לבי ניזוק".

על "המחשבות המשניות" היה קשה להתגבר, כי הן נראו כמו מחשבות אמיתיות שלי, אך למעשה היו מזויפות. הייתי צריך לדחות אותן ולהזכיר לעצמי ש: "אפילו זה לא אמיתי. כלום לא קורה. זה רק סידור לגמרי כוזב. אין שום פגיעה, פשוטו כמשמעו".

כשהרכבת הגיעה לתחנה הבאה, חשבתי שאני צמא מאוד. הרגשתי כאילו אני מת מצמא, אך לא הבאתי אתי מים.

חשבתי לרדת מהרכבת כדי לקנות מים. אבל אז הבנתי שזהו גם סידור של הרשע, כי אם הייתי יורד מהרכבת הייתי מאחר לאירוע.

המשכתי לשבת שם, הדלתות נסגרו והרכבת החלה לנסוע לתחנה הבאה. זה קרה שוב, והקרב הרציף ביני ובין הכוחות הישנים המשיך.

בשלב הזה הבנתי שחוץ מלכוון רק אליי, הסידור הזה כוון גם להפקת ליל הבחירות. הבנתי שאם הייתי מתעלף ברכבת, התוכנית תושפע והם יתזמנו מחדש דברים רבים. אם הייתי מתאשפז זה היה יוצר נטל נוסף רב לכולם.

כשהבנתי את החלק הזה של הסידור, חיזקתי את כוח הרצון שלי. היה לי ברור שאינני רוצה להפריע לאנשים שעבדו קשה כל כך על התוכנית. לא רציתי להפריע בשום צורה להפקה.

לבסוף הרכבת הגיעה לתחנה הסופית וירדתי, הלכתי למשרד, החלפתי את בגדיי, והקלטתי את החלקים שלי כאילו כלום לא קרה.

מה שהבנתי:

1. לדעתי, המבחן היה בסופו של דבר מבחן של אמונתי בפא. כל עוד החזקתי חזק בפא, שום דבר לא יכול היה לפגוע בי. אבל הייתי צריך שהפא יהיה במחשבתי. אם הפא לא היה זמין ומוכן במחשבתי, היה קשה מאוד להבחין שהמחשבות שמוקמו בראשי הן מזויפות. ללא הפא כסטנדרט, שום דבר אחר לא יכול לעזור להבחין בין אמיתי למזויף.

2. המחשבות הראשונות שלי היו אנושיות. זו תוצאה של לימוד פא רופף. אם המחשבות הראשונות שלי היו מתנגדות בחוזקה לסידור, היה פחות צורך למבחן שכזה. לאחר שהרהרתי בחוויה הזאת, הייתה לי הבנה עמוקה יותר לגבי היכולות העל טבעיות שהמאסטר הזכיר:

"הייתי אומר שיש יותר מאלף סוגים של יכולות על-טבעיות שרק מיועדות לריפוי. כמות המחלות הקיימות היא ככמות היכולות העל-טבעיות הקיימות המיועדות לרפא אותן". ("ג’ואן פאלון" הרצאה שביעית "הנושא של טיפול במחלות")

ברמה שלי יכולתי לראות ש"התקף לב" מתבטא בממד אחר כישות מהממד האחר הזה שמנסה להפריע לגופים שלנו בממד האנושי הזה. היכולת העל טבעית המיועדת כנגדה היא כמו שדה כוח שחוסם את האצבע מלהצליח לעבור. ממש הרגשתי את זה. זה הגיע בצורה של הפיסקה הזאת של הפא, והתגשם כמגן נגד ה"חולי" הזה.

כשאני חושב על זה יותר, אני חושב שלאחר שמתרגל מגיע לתחום של ארהאט הוא כבר לא סובל מקארמת מחלה. (זו הבנתי המוגבלת לגבי קטע הפא הזה).

4. הסיבה שרציתי לשתף את ההתנסות הזאת עם כולם היא, שכשהייתי ברכבת ועברתי את המצוקה הזאת, נזכרתי בכמה התנסויות של מתרגלים שעברו דבר דומה. ואף שלא זכרתי בדיוק את הפרטים של המצבים שלהם, זה חיזק אותי לשמוע את התנסויותיהם. אני מקווה שהשיתוף שלי יעזור למישהו בעתיד.

תודה לכולם!