תרבות מסורתית: המוסריות שבחסכנות

(Minghui.org) התקשורת המרכזית מלאה בסיפורים על אורח חייהם של ידוענים עשירים, כמו איזה מכוניות ספורט יש להם, האחוזות המהממות שלהם, למי החתונה הכי ראוותנית, וכן הלאה.

חסכנות או זהירות כלכלית לא מקודמת בדרך כלל כמשהו שהעשירים והמצליחים שואפים אליו, אלא כמשהו שצריך לעשות רק כשאינך יכול להרשות לעצמך אחרת.

בתרבות הסינית המסורתית החסכנות קודמה בכל השושלות. לא משום שהייתה פחות נוחות חומרית שאילצה חיסכון, אלא כיוון שחסכנות נתפסה כמעלה מוסרית ולא כצורך כלכלי.

על פי "דזואו ג'ואן", (הידוע גם בשם "הפרשנות של דזואו", שהוא סיפור היסטורי סיני עתיק על הכרוניקה הסינית "דברי ימי האביב והסתיו", המכסה את התקופה 722 עד 468 לפנה"ס): "חסכנות היא הבסיס המשותף של המידות הטובות, בעוד שפזרנות וראוותנות הן הרע הגדול ביותר" .

סימא גואנג, קונפוציוניסט גדול משושלת סונג הצפונית, אמר שכל האנשים המוסריים מיישמים חסכנות כדי שיהיו להם פחות תשוקות. אדם עם מעט תשוקות לא ינוהל על ידי דברים חיצוניים, כך שהוא יוכל לפעול ביושרה ומוסריות. אנשים כאלה נוטים להיות חסכנים בחיי היומיום כדי להבטיח את רווחת משפחתם, ושמים לב להתנהלותם כדי להימנע מחטא. לכן, חסכנות היא בסיס טוב לחיים מוסריים.

אדם שיש לו פחות תשוקות יכול לחסוך כסף, לגרום למשפחתו לשגשג, וכך להתרחק מרוע. פזרנות, לעומת זאת, מצביעה על תשוקות רבות. אדם עם תשוקות רבות יחמוד עושר ומעמד, מה שיוביל לחוסר מוסריות ולמצוקה; אדם עם תשוקות רבות יהיה חמדן ובזבזן, מה שיוביל לחורבן. אדם פזרן, אם הוא בתפקיד, הוא בהכרח יסכים לשוחד; אם זה יהיה על חשבון פשוטי העם, הוא בהכרח יהיה למעשה גנב. 

משק בית פזרני וראוותני סופו להתדרדר

לפי "גואו יי" (קלאסיקה היסטורית על שמונה מדינות ב"תקופת האביב והסתיו"), בשנה השמינית למלכותו של המלך דינג ממדינת ג'ואו הוא שלח את הדוכס כשליח למדינת לו. הדוכס העביר מתנות לפקידי ציבור רמי דרג. הוא הבחין ששני פקידי ציבור, ג'י וון-דזה ומנג שיאן-דזה, היו צנועים וחסכנים, בעוד ששניים אחרים, שו-סון שואן-דזה ודונג מן-דזה, היו ראוותניים למדי.

כשהדוכס חזר הביתה, המלך שאל אותו איזה פקידי ציבור במדינת לו היו בעלי מוסריות.

הדוכס השיב: "ג'י וון-דזה ומנג שיאן-דזה יכולים לשמור על מעמדם במדינת לו למשך זמן רב. ואילו שו-סון שואן-דזה ודונג מן-דזה ראוותניים למדי".

"למה אתה אומר זאת?" שאל המלך.

הדוכס הסביר: "ג'י וון-דזה ומנג שיאן-דזה הם חסכנים, וזה יגן על משפחותיהם מפני אסונות. לעומתם, שו-סון שואן-דזה ודונג מן-דזה הם ראוותניים ואין להם אהדה כלפי העניים. אם העניים לא יקבלו אהדה ותמיכה, יהיו יותר פשיעה וצער, ובעקבותיהם אסונות. משפחותיהם גם יושפעו מכך. גם אם משפחותיהם יעמדו בכך, הם עצמם בוודאי לא יימלטו מזה. המדינה לא תצליח להתמודד עם פזרנות של פקידי ציבור מפונקים וזה יסתיים בחורבנה".

הדוכס קאנג ניבא שמעמדו של דונג מן-דזה יסתיים אחרי שתי שושלות ומעמדו של שו-סון שואן-דזה יסתיים אחרי שלוש שושלות במדינת לו.

בבוא העת, דונג מן-דזה איבד את תמיכתו כאשר הממונה עליו, הדוכס שואן של מדינת לו, מת שמונה שנים מאוחר יותר. אויביו הפוליטיים גירשו את משפחתו שנאלצה להימלט למדינת צ'י.

לאחר מותו של הדוכס שואן, הדוכס צ'נג ירש את התפקיד במדינת לו. שנתיים לפני מותו של הדוכס, שו-סון שואן-דזה נמלט למדינת צ'י. פקידי חצר של מדינת לו כרתו ברית להגלותו בגלל הדברים הרעים הרבים שעשה.

מעלות של שלטון חסכני

ניהול המדינה בחסכנות, או זהירות כלכלית כפי שהיא מכונה כיום, מובילים ליתרונות רבים.

לפי "שי ג'י" (”רשומות היסטוריות"), בתקופתו של הקיסר פינג משושלת האן, הקיסרית הוציאה הצהרה: "הדרך למשול במדינה היא ראשית לגרום לעם לשגשג, והמפתח להשיג זאת היא יישום של חסכנות. כשהמדינה משגשגת, שום דבר אינו חשוב יותר למלך בעל מוסריות מאשר להיות חסכן. אם מחנכים את העם למעלה של חסכנות, אז תתקיים היררכיה חברתית מועילה, טוב הלב בין קרובי משפחה יגבר, ושורש הסכסוכים והתביעות ייעלמו. זהו הבסיס לשגשוג העם והדרך למשול במדינה ללא ענישה. איך אפשר שלא לשאוף ליישם את זה הלכה למעשה!”

ובהמשך נכתב: "בקרב השרים, גונג-סון הונג, המרקיז של פינג-ג'ין, הוא הטוב ביותר ביישום חסכנות. הוא מתייחס בלב מאוזן לכסף ומעריך חמלה ויושר. הוא הקנצלר, ובכל זאת הוא משתמש בשמיכת כותנה בלילה (במקום משי) ובכל ארוחה יש לו רק מנת בשר אחת ואורז שלא עבר עיבוד. הוא משתמש בכל משכורתו כדי לארח אנשים ואורחים בעלי מוסריות, מבלי להשאיר לעצמו כסף נוסף. זהו ביטוי של ריסון עצמי וציות לחוק [השמים] בהתנהלותו של אדם".

במילים אחרות, על ידי יישום חסכנות בשלטון, גם הציבור וגם פקידי הציבור יהיו בעלי ריסון עצמי, זהירים בהוצאות היומיומיות, וכשיזדקקו לכסף יהיה להם מספיק. הם לא ימעלו בכספי הציבור או יקבלו שוחד, ויהיו נדיבים בסיוע לאחרים. כתוצאה מכך, אנשים ידאגו זה לזה ויחיו בהרמוניה עם פחות סכסוכים, והחברה תהיה יציבה ושלווה.

סיכום

חסכנות אינה קשורה בהכרח לעוני או לנתינה מועטה. לאנשים חסכנים לא בהכרח חסר כסף או שהם מתנהגים בצורה קמצנית. להיפך, הם מבינים שחסכנות היא מעלה.

אנשים רבים החסכנים בחיי היומיום שלהם יודעים ליהנות, הם מעריכים את הטבע, אוכל טוב, ומוכנים לחלוק את מה שיש להם ולעזור לאחרים. הסיבה היא שהתנהגות מוסרית מכילה אלמנטים של אלוהיות, התחשבות באחרים וחוסר אנוכיות.

אנשים חסכנים אינם אובססיביים לפינוק ולהנאות, והם יכולים להיות חזקים ללא תשוקות, כך שהם יכולים להתנהל ביושר בחיי היומיום ובטיפוח מוסריות.

אנשים ראוותניים נוטים להיות אובססיביים ברדיפה אחר חומריות, הם חמדנים, ואף משתמשים באמצעים לא הולמים כדי לחפש כסף, ובכך מביאים על עצמם אסונות בסופו של דבר.

בסין של ימינו, המפלגה הקומוניסטית הסינית הרסה במכוון את המוסר המסורתי של העם הסיני ועודדה אותו לרדוף אחר יוקרה, להיות ראוותניים, מושחתים ומופקרים. כתוצאה מכך, אנשים רבים מבלים את חייהם ברדיפה אחר תהילה ועושר, ומתגרים בגורל כשהם רודפים ללא רסן אחר נוחות חומרית ותאוות בצע.

ההיסטוריה מראה כי מוסריות אינה הכרחית רק לשם השתפרות אישית, אלא גם מהווה אבן פינה למדינה יציבה ולחברה משגשגת.