מתוך ועידת הפאלון דאפא לשיתוף התנסויות של המזרח התיכון שנערכה באיסטנבול בינואר 2014

לעבור מהחזקה של רגשות אשם למילוי תפקיד באופן טבעי

לאורך השנים יצא לי לנסוע לחו"ל עם משפחתי לא מעט. בהתחלה היו לי רגשות אשם על שאני נוסעת ומבזבזת את זמני בהנאות החיים. נעתי בין הרצון להתאים עצמי לחיים בחברה הרגילה עם בעלי וילדיי שאינם מטפחים ובין המחויבות שלי כמטפחת, עד שהבנתי שאולי הנסיעות אינן מקריות, ושאוכל לשלב את המחויבויות האלו יחד.

בכל פעם שנסעתי לחו"ל חיפשתי מתרגלים באותה ארץ אליה נסעתי. כך היה כשנסעתי עם משפחתי לסלובניה לפני 8 שנים ומצאתי באינטרנט מתרגל שהיה היחיד בכל סלובניה. הוא תרגל וכמעט לא קרא ולא ידע מה זה שליחת מחשבות נכונות וכו'. ואני שבאתי ממקום של חוסר ביטחון בסיסי, ונסעתי עם רגשות אשם כהרגלי, הבנתי בכל זאת שעליי להתגבר על כל התחושות של האם אני שווה משהו והבנתי שיש לי תפקיד. הבנתי שזה לא במקרה נסעתי דווקא לארץ הזאת, ובעלי תכנן שנישן דווקא בעיר המסוימת הזאת שבה המטפח הזה גר. וכך ביומיים שהיינו באותה עיר ניסיתי לבלות אתו ככל שהתאפשר. הדבר לא היה קל כי הייתה לי התנגדות מצד משפחתי הקרובה, והייתי צריכה לבדוק עצמי טוב טוב איך לאזן בין הרצון לעזור לו כמה שאפשר בחלון ההזדמנויות הזה לבין חובתי למשפחה שלי ושחלילה לא ליצור אצלם טינה. כשחזרתי ארצה ניסיתי לשמור אתו על קשר במיילים אבל בסופו של דבר הוא נעלם והרגשתי מתוסכלת שמא לא עשיתי מספיק.

יוון

לפני שנה נסעתי עם בעלי לאחד האיים היווניים לבקר חבר שלו, יווני שחי באי עם אשתו. לפני שנסעתי שאלתי מטפחת יווניה מאתונה, אותה אני מכירה, האם יש מטפחים באי הזה והיא ענתה כן רק אחד, הוא חדש יחסית ובאמת יהיה טוב עם תהיי אתו בקשר. כשהגענו לאי צלצלתי לאותו מטפח והסתבר שהוא לא גר בעיר הגדולה אלא בדרום האי ולא ידעתי מה לעשות. אבל המורה סידר כך שבעלי פתאום החליט לחפש מישהו הנמצא בדיוק סמוך לכפר שבו גר אותו מטפח, וכך שכרנו רכב ונסענו דרומה. נפגשתי עם המטפח, למדנו ושוחחנו. בעלי ראה את הנחישות שלי וזכר את הסבלנות שהייתה לי כאשר הוא חיפש את האדם שהוא חיפש, ולכן הוא ישב וחיכה בסבלנות רבה.

כשחזרנו לעיר הגדולה פגשתי את אשתו של החבר של בעלי ומיד מצאנו שפה משותפת. סיפרתי לה על הפאלון דאפא והשמעתי לה את המוסיקה של התרגילים שהיה לי ב-MP3. היא מיד ביקשה שאדגים לה אותם. כל זה היה בתוך החנות שלהם כאשר תיירים נכנסים לקנות.

בעלי חשש שזה יבריח לה לקוחות וביקש שאפסיק. הפעם לא נלחצתי ממנו, כפי שהיה קורה לא מעט פעמים, הבנתי שוב שיש לי חלון צר של הזדמנות שאותו אני חייבת לנצל. הייתי רגועה ואמרתי לו שאשתו של החבר ביקשה מיוזמתה, ולהיפך, האנרגיה הטובה רק תמשוך קונים, וכך היה.

למחרת קישרתי את אשת החבר עם המטפחת מאתונה ועם המטפח מדרום האי והיא מיד הזמינה גם את הספר "ג'ואן פאלון".

פורטוגל

פחות מחודש לאחר מכן בעלי נסע במסגרת עבודתו לפורטוגל ואני הצטרפתי אליו. רגשות האשמה שלי על כך שאני נוסעת כל כך הרבה כבר היו רציניים. אני זוכרת שאמרתי לכמה מטפחים שאני מקווה שאהיה ראויה לנסיעה הזאת ואחת המטפחות אמרה לי: "המורה מסדר לך את הנסיעות האלו כי הוא כנראה רואה את הלב שלך". הבנתי שהמורה רואה משהו שאני אפילו לא מודעת לו. גם הפעם חיפשתי מטפחים בפורטוגל. כתבתי מייל למטפח מברזיל אותו הכרתי בניו יורק ושאלתי אם הוא יודע על מטפחים בפורטוגל והוא ענה שלא, אבל אם אני אמצא שאודיע לו כי הוא מחפש דוברי פורטוגזית לעבודה ב-NTD. המשכתי לחפש, ושוב באופן מפתיע מצאתי באינטרנט מטפח מפורטוגל ויצרתי אתו קשר.

כשהגענו לליסבון הצטרפתי ללמוד של המטפחים שהיו אז רק 4 אנשים. משיחה עם שניים מהם הבנתי שכל מה שהם עושים כעת הוא לחלק עיתונים בסינית באזור מצומצם, ואין להם ההבנה שצריך להציל גם את כל הפורטוגזים. תוך כדי השיחה עם אחת המטפחת מליסבון יצרתי קשר עם המטפח מברזילוהכרתי ביניהם. כשחזרתי ארצה שלחתי מיילים לעודד את המטפחים מפורטוגל לשמור על קשר עם המטפח מברזיל מתוך מחשבה שאולי הוא יוכל להסביר להם בפורטוגזית ולהאיר את עיניהם לגודל המשימה שלפניהם, אבל זה לא קרה. היה לי לב של דאגה וחשבתי שתפקידי להודיע למישהו שיאיר את עיניהם אבל בסופו של דבר לא המשכתי בכך.

טיפוח הדיבור

בפרק על טיפוח הדיבור כתוב:

"אנחנו דורשים מעצמנו להתנהל בהתאם לקריטריון השין-שינג של המתרגלים. זה יהיה בסדר כל עוד מנהלים היטב את מה שיש או אין להגיד". (הרצאה שמינית ב"ג'ואן פאלון").

אני יודעת שאני צריכה לעבוד על טיפוח הדיבור. אני יודעת שלעתים אינני חומלת, יש לי גישה ביקורתית ואני עלולה ליפול לרכילות. לפעמים אני אומרת היכן שלא צריך ושותקת היכן שצריך לדבר, ועדיין לא מנהלת "היטב את מה שיש או אין להגיד". כך שכאשר סיפרתי בארץ על פורטוגל למעט המטפחים שסיפרתי חששתי שתיאור המצב כפי שהבנתי אותו יהיה בבחינת ביקורתיות ורכילות, ולכן גם לא התאמצתי יותר מדי להביא את המידע על פורטוגל הלאה הן בארץ והן בחו"ל. לבסוף, בניגוד לתחושת התסכול שהייתה לי לגבי סלובניה, הרגעתי את עצמי שאין לי מה להיות מתוסכלת כי המורה יודע הכול ומה שצריך הוא יסדר; אני מאמינה ובוטחת בו.

הפסיפס מתחיל להתחבר – שוב יוון

במהלך השנה דיברתי עם אשתו של החבר של בעלי ובעיקר דיברתי עם המטפחת מאתונה וביקשתי ממנה שתהיי בקשר יותר הדוק עם אותה אישה. באחת השיחות עם המטפחת מאתונה סיפרתי לה על פורטוגל. היא דווקא הקשיבה ולא חשבה שאני מרכלת או מבקרת, ואמרה שעזרתי לה להחליט. מתברר שהיא דוברת פורטוגזית ומישהי ביקשה ממנה לנסוע יחד אתה לפורטוגל לעזור והיא עד כה סירבה. בעקבות מה שסיפרתי היא החליטה להיענות לבקשה ולנסוע לפורטוגל.

לפני כחצי שנה אשתו של החבר מהאי היווני צלצלה אלי וסיפרה שבעלה נפטר והשאיר אותה עם חובות כבדים, ואין לה זמן ללמוד כי היא צריכה לעבוד מהבוקר עד הערב. אמרתי לה שאבוא להיות אתה ולעזור לה ליצור סביבה תומכת ללמוד ולתרגל. דיברתי עם המטפחת מאתונה שיהיה טוב אם גם היא תבוא. היא הסכימה ואמרה שזאת הזדמנות להתחיל להפיץ את הפאלון דאפא ברחבי אותו אי. וכך נסענו כולנו: אני מישראל המטפחת מאתונה וגם המטפח מדרום האי אל אשתו של החבר, גרנו אצלה 4 ימים למדנו את הפא, תרגלנו ושיתפנו. ובזמן שהיא עבדה, אנחנו שלושתנו נסענו באי, תרגלנו על החוף וחילקנו פליירים.

הפסיפס מתחיל להתמלא ולהסתעף

אחרי יומיים התברר לנו שאשתו של החבר כבר סיפרה על הפאלון דאפא לחברה שלה בחנות הסמוכה וגם היא התחילה לקרוא בספר שהזמינה. ביומיים הבאים באנו גם אליה, לחנות שלה, והדגמנו ותיקנו לה את התרגילים, כל זה תוך כדי זה שלקוחות נכנסים ויוצאים. ביום האחרון לשהותי באי הייתי אצלה בחנות לבדי והצעתי לה ללמוד יחד. אבל היא הייתה נסערת כי בדיוק בן משפחה שלה אושפז ללא הכרה. הייתי רגועה ונחושה ואמרתי לה אז בואי נקרא לפחות את ה"לון יו" ואז הסתבר לי שהיא אף פעם לא קראה את ה"לון יו" כי חשבה שיש להתחיל לקרוא את הספר רק אחרי תוכן העניינים. אז לאחר שהסברתי לה היא מיד הסכימה, קראנו יחד את ה"לון יו" והיא נרגעה.

אז גם נודע לי שהיא לא יווניה במקור ובארץ המוצא שלה עדיין אין מטפחים. זה גם הדליק אצלי נורה שאין זאת מקריות שהיא אינה יווניה וכבר גלגלתי בראש איך נוכל לנסוע יחד אתה לארץ מוצאה.

תמיד שאלתי את עצמי איך נוכל להציל את כל האנשים בעולם? הרי זאת עבודה סיזיפית (אין-סופית) כל כך ונראית בלתי אפשרית. וכל פעם מחדש אני מתפעלת מהתכנונים של המורה ואיך דברים מתפשטים כמו גלי קול. אנחנו רק צריכים לבטוח במורה ולהקשיב. נודע לי שהמטפח מדרום האי החליט לסיים את לימודיו באי יווני אחר. ושבוע אחרי שנפרדנו הוא כבר נסע לאי השני, ששם הוא תכנן לקיים תרגול שבועי והפצה של השיטה, ובשבוע האחרון גם הקרין את הסרט פרי צ'ינה באוניברסיטה.

ללמוד להקשיב

כשהיינו באי שוחחתי עם המטפחת מאתונה ומצאנו שעל אף ההבדלים במוצא, בתרבות ובגיל אנחנו מתמודדות עם דברים דומים בטיפוח. חזרנו כל אחת לארץ שלה והמשכנו לדבר בינינו לא מעט ולתמוך אחת בשנייה.

באחת מהפעמים היא שאלה אותי אם אני רוצה לנסוע לוועידה בלוס אנג'לס כי היא שוקלת לנסוע. כלל לא חשבתי לנסוע, הטיסה ארוכה כל כך ורק חזרתי מהוועידה בניו יורק. אחרי כמה ימים היא הודיעה לי שהיא מתכננת לנסוע ושוב שאלה אם אני רוצה להצטרף. נזכרתי שיש לי בת דודה בלוס אנג'לס אותה לא ראיתי 30 שנה וחשבתי שאולי זו באמת הזדמנות לנסוע לספר ולהבהיר לה ולמשפחתה את האמת. ועדיין זה נראה לי רחוק ולא בער בעצמותיי לנסוע. וחברתי מאתונה ממשיכה בשלה: "את יודעת, גם אשתו של החבר שלכם נוסעת". זה כבר ממש הרגיש שעליי להקשיב לכל הסימנים והחלטתי להצטרף.

הזמנתי כרטיס טיסה ישיר ללוס אנג'לס אבל לא הייתה טיסה ישירה בחזרה. מתוך דחף לא ברור החלטתי שזו כבר הזדמנות לשהות בניו יורק כמה ימים ולבקר חבר ילדות אותו רציתי לפגוש.אבל התברר שלהפסקה בניו יורק היו סיבות נוספות אותן לא ידעתי מראש ואחת מהן הייתה פגישה עם אנשים הקשורים לארגון הוועידה הזאת בטורקיה.

כך שכל פעם מחדש אני נפעמת מהתכנונים של המורה, מהמארג של הדברים החוצה מדינות ויבשות ומגדולתו של הדאפא.

הנסיעה לארה"ב הייתה גם הזדמנות טובה להתמודד עם הדאגנות שלי.

"כי דאגת יתר גם היא החזקה". (הרצאה שישית, "ג'ואן פאלון")

שהותי בלוס אנג'לס עם שתי מטפחות צעירות מיוון, אותן היכרתי לראשונה רק בלוס אנג'לס, היה תכנון מדויק של נקודת זמן שלי ושלהן בטיפוח. ושוב, על אף הבדלים בגיל ובתחומים שונים הרגשתי בת מזל שהייתה לי האפשרות לתמוך ולהיתמך גם עם אנשים מארצות אחרות. גם בניו יורק התאפשר לי לטפח את האחזקה לדאגנות. נסעתי לשם כאשר עדיין לא ידעתי עם מי אוכל להיפגש ומתי, אבל ברגע שהחלטתי לשחרר את החשש ודאגת היתר ולשים את מבטחי במורה, הפגישות כמו התמלאו מאליהן. נפגשתי עם כל מי שתכננתי להיפגש וגם עם אנשים שלא היכרתי וכאילו נקרו בדרכי במקרה. מתוך ג'ואן פאלון פרק שני, הנושא של רדיפה אחרי דברים:

"כל עוד בטיפוח-תרגול תהיה במצב של ווּ-ווֵיי ותתרכז רק בטיפוח השין-שינג שלך, כך הרמה שלך תעשה פריצות דרך, ומובן שתשיג דברים שצריך שיהיו לך."

במבט לאחור, בתהליך הזה למדתי לא להיות לחוצה כל כך כבעבר. למדתי להבין יותר את בני משפחתי ולהיות רחומה כלפיהם כאשר הם נלחצים ולהבין את נקודת המבט שלהם, אבל עם זאת לזכור מי אני ואת גודל המשימה שלפניי ולא לוותר על דברים מהותיים בתפקיד שלי. למדתי שיש בי נחישות והתמדה לדברים שחשובים לי באמת, למרות הנטייה שלי לנוחות ולהרגשת נחיתות שגורמת לי להתקפל. כשראיתי את התוצאות של מה שעשיתי, למשל שאשת החבר הפכה להיות מטפחת, זה עודד אותי שאני הולכת בדרך הנכונה שהמורה התווה לי.

Shen Yun

לפני כמה שנים כשהתחלנו לדבר על הבאת ה-Shen Yun ארצה שמעתי את אחד מאנשי צוות ה-Shen Yun אומר שאם המופע יגיע הכוונה שזה יהיה סיור באזור כולו. המשפט הזה נחרט בזיכרוני אבל כשהסתכלתי סביבנו ראיתי רק את ארצות ערב. כמו כן התחלתי לבדוק והבנתי שכמעט בכל ארצות ערב אין מטפחים ועד לאחרונה גם לא היה אף מטפח ערבי בארצנו. הדבר לא נראה לי נכון ולכן שמחתי מאוד שנפלה בחלקי ההזדמנות להיות חלק מארגון הוועידה הזו.

אני מקווה שנפרוץ מכאן ואילך בכל הממדים את מה שמנע עד כה ממטפחים בארצות מסביבנו לטפח. מקווה שהקארמה ארוכת השנים בינינו לבין ארצות ערב כמו גם בין יוון לטורקיה תתמוסס, וכאשר יגיע ה-Shen Yun לאזורנו הוא אכן יעבור מיוון לטורקיה ללבנון לישראל וכן הלאה.

אני רוצה לסיים עם שיר של המורה מתוך הונג יין 3: צפייה ב"שן יון"

"כשהמסך הגדול נפתח, גן עדן נִגְלֶה
אלוהויות, בודהות, בודהיסאטוות, עננים ססגוניים, מבשרי ברכה
תופים ופעמונים נשמעים יחדיו – מוסיקה שמימית מתחילה
סרטים מרפרפים, יפהפיות שמימיות רוקדות
ואג'רות, ארהאטים והמוני מלכים שמימיים
מסך הרקע – כמו קשת שבשמים, העוצמה אדירה
אור הפא, רחום, ממיס את לבבות הקהל
האנרגיה חזקה, חמשת אלפים עיניים משתאות
מרגיש יותר כמו חלום מאשר כמו מופע
להיות בתחום שבו אלוהויות ובודהות ממש לידך
מרגיש אסיר תודה על המסע, כמו זכית בהצלה
להמתין למופע של שנה הבאה נראה ארוך כל כך."

תודה למאסטר הנכבד והרחום
תודה לעמיתיי המטפחים.