שיתוף התנסות מוועידת הפאלון דאפא לשיתוף התנסויות שנערכה לאחרונה בטורונטו

איחולי ברכות למאסטר המכובד! ברכות למתרגלים העמיתים

בהסתכלי אחורה על הטיפוח תרגול במהלך השנים האחרונות, אני מרגישה בבירור שעלינו לצעוד קדימה, לטפח, ולשדרג את עצמנו באימות הפא.

"בעת מצוקה, גוף הזהב מתחשל‬" (תרגום זמני) ("קשה היא הדרך אל האלוהות" מתוך "הונג יין II")

כל עוד אנחנו צועדים קדימה, ועושים את מה שתלמיד פאלון דאפא צריך לעשות, המאסטר יחשוף את ההחזקות האנושיות שלנו, ייתן לנו לדעת על החוסרים שלנו, וידריך אותנו כדי שנהייה בשלים בטיפוח.

עייף את הגידים והעצמות שלו – גרום לו לסבול כדי לחשל את לבו, רוחו, וכוח רצונו

לפני שהתחלתי לטפח, הייתי רגילה לחיות חיים נוחים. לא הייתה לי בעיה עם עבודה אינטנסיבית או קצת פחות שינה, אבל היה חשוב לי אם שאוכל טוב ואישן טוב. מכירת כרטיסים בניו יורק לפני מספר שנים תיקנה את המושג הזה שהיה לי.

באותו זמן, יותר מ-150 אנשים התאכסנו בתוך חדר גדול כ-100 מטרים רבועים גודלו. כולנו ישנו על הרצפה אחד ליד השני, ואם לא שמת לב, היית יכול לדרוך על מישהו. היו שם רק שני חדרי רחצה ומקלחת אחת. כדי להתקלח, נאלצנו לחכות בתור. היה חורף והחלונות היו סגורים, והיה קשה לשאת את הריח בחדר. בלילה הראשון בכיתי היות והיה קשה מאוד להישאר שם, ריחמתי על המתרגלים העמיתים שסבלו כל כך. אולם המתרגלים העמיתים לא הרגישו דבר. כל לילה, הם למדו את הפא ביחד ושיתפו התנסויות כיצד למכור יותר כרטיסים. זה נגע מאוד ללבי וקלטתי שבמימד הזה זה נראה כמו מחנה פליטים, ואילו במימד אחר, זה היה ארמון יפה ביותר.

לסבול מתנאי מגורים עלובים, לא היה מספיק. היה יותר מכך. מכיוון שהיה קשה למכור כרטיסים באותו הזמן כדי למשוך אנשים, התלבשנו בתחפושות. אני לבשתי חליפה של גנרל ששקלה מעל 27 קילו. ביום הראשון, אפילו לא יכולתי להרים את הידיים עקב המשקל, וכל גופי כאב. לאחר שעמדנו במשך יום שלם, היינו צריכים ללכת לרכבת התחתית וגם לעלות ולרדת במדרגות בדרך חזרה לאכסניה שלנו. אחרי כמה ימים, כאשר התרגלתי קצת לחליפה, התחלתי לחוות קארמת מחלה רצינית, דבר שמעולם לא חוויתי לפני כן. כאב לי בכל מקום – בעצמותי, בשרי, וראשי – כאילו כל תא בגוף יצר כאב. היה לי חום גבוה וכאב חד כשבלעתי. ביום זה, חילקנו עלונים לחנויות לאורך הרחוב. כל צעד שחרר חלק מהכאב. מתרגלים עמיתים עודדו אותי להתמיד ואמרו לי שאני יכולה לסבול זאת ולעמוד בזה. אחרי שהכאב נעלם, לבי טוהר לחלוטין. כבר לא היה בי פחד מהקשיים ונותרה רק המחשבה של מכירת כרטיסים והצלת עוד אנשים. כבר לא הרגשתי את כובד המשקל של חליפת הגנרל.

לאחרונה, מכיוון שאני לא צריכה לעבוד, הלכתי למכור כרטיסים כמעט כל יום באזור המקומי שלי. במשך כמה חודשים, מיום שהתחלנו למכור כרטיסים ועד יום ההופעה, עמדתי שם במשך עשר שעות כמעט כל יום. כשהרגשתי עייפות, פשוט נחתי כמה דקות. בבוקר, הייתי קונה כמה המבורגרים כמזון עבורי לכל היום. צמצמתי כמיטב יכולתי את זמן המנוחה והאוכל שלי על מנת לא לפספס אף עובר אורח. בערב, בדרך כלל, היה עליי לעדכן את פרטי מידע הכרטיס ולסיים את עימוד העיתון עד אחרי חצות. מתרגל עמית כינה אותי "ואג'רה של ברזל". היה זה המורה שחישל אותי לכך במשך תהליך מכירת הכרטיסים בניו יורק.

נטישת מושגים אנושיים ואימוץ עוד ישויות חיות

לפני שהשתתפתי במכירת כרטיסים ל-Shen Yun עבדתי בעיקר על עימוד עבור העיתון א.ט, ועשיתי שיחות טלפון לסין כדי להבהיר את האמת. היו לי מעט הזדמנויות להיתקל באנשים רגילים באופן אישי. בסופי שבוע, יצאנו כדי לספר לאנשים על הפאלון דאפא ולהבהיר את האמת במקומות ציבוריים, אבל בדרך כלל לא הייתה לנו הזדמנות לומר יותר מכמה מילים ספורות ולתת לאדם עלון. לפיכך, המנטאליות האנושית שלי והמושגים שנרכשו לאורך זמן רב מעולם לא נחשפו. במהלך שלוש השנים של מכירת הכרטיסים, ובתהליך שבו פעלנו מול אנשים רגילים, המושגים האנושיים שלי נחשפו באופן קבוע.

כשהתחלתי למכור כרטיסים, בחרתי את האנשים להם רציתי להציג את המופע. התבוננתי במצב הרוח של אדם ולא ניגשתי אליו עד שחשתי שהוא או היא הם האדם "הנכון". אם הייתה לי תחושה שזה לא האדם הנכון, פשוט הושטתי לו עלון ולא אמרתי דבר. אם האדם היה עני, לפני שאמרתי משהו, גיבשתי דעה מראש, שלאדם זה אין כסף וזה יהיה סתם בזבוז זמן לספר לו על המופע. למראה זוג צעיר, הייתי מפנה את ראשי או אומרת לעצמי שהם מוגבלים ואם אתן להם עלונים בוודאי יזרקו אותם. אם הם היו סינים, לפני שאפילו פתחתי את הפה, מחשבה הייתה נוצרת בליבי שהם לא יקבלו את העלון ולא יקשיבו לי מכיוון שראשם מלא בשקרים של מפלגת הרוע. בגלל שסיווגתי אנשים רגילים על פי המנטאליות האנושית שלי, לא קשה היה להעלות על הדעת כי בני האדם שעברו על ידי פעלו בהתאם למחשבותיי. היה זה ליבי שהוביל למצב הזה. באותה עת, הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון וחשבתי שאני יעילה ביותר משום שלא בזבזתי את זמני על האנשים האלה. השקעתי את זמני בהצגת המופע לאלו שחשבתי שיקנו את הכרטיסים.

המורה אמר ב: "עבור מי אתה קיים?" (יסודות להתקדמות במרץ)

"הדברים הקשים ביותר לאנשים לוותר עליהם הם מושגים. יש אנשים שלא מוכנים להשתנות אפילו אם יאבדו את חייהם בגלל העקרונות הכוזבים. אבל המושגים האלה בעצמם נוצרו אחרי הלידה".

"אם המושגים האלה שלאחר הלידה הופכים להיות חזקים מאוד, הם מתהפכים ושולטים על החשיבה ועל ההתנהגות האמיתיים של האדם. ברגע זה ייתכן שאדם זה יחשוב שזו המחשבה של עצמו. כמעט כל אחד מהאנשים המודרניים הוא כזה".

המורה הנדיב המשיך לגרום לי לשים לב למושגים האלה על ידי כך שהראה לי את הדרך האחרת. לדוגמה, משהו בלתי צפוי קרה לי לעתים קרובות. אני זוכרת בשנת 2007 כשמכרתי כרטיסים בקניון במרכז העיר, גבר בבגדים מרופטים ניגש אלי. הוא נראה כמו קבצן רחוב. הוא ביקש כמה חומרים של קידום המופע. חשבתי לתת לו עלון ולשלוח אותו לדרכו, אבל ברגע שהוא שמע על המופע, אמר שהוא רוצה לקנות כרטיס. חשבתי בלבי שהוא מתלוצץ. אך, האיש הפך את כיסו כלפי חוץ ומצא קצת כסף והתעקש לקנות כרטיס. הייתי המומה. בפעם אחרת, גבר צעיר שלבש שרשראות מצלצלות ניגש ובהה במסך הטלוויזיה. אפילו לא רציתי לקום כדי להושיט לו עלון. אבל הוא ניגש אליי וביקש עלון ומידע על המופע. ואז הוא אמר שהוא יחזור כדי לקנות כרטיסים. לא התייחסתי אליו ברצינות. לאחר כמה ימים, הוא חזר עם אמו לקנות כרטיסים. כשראיתי את פניו שלו לאחר שקיבל את הכרטיס, דמעות עלו בעיני. הבנתי שהשיפוט שלי על אנשים היה באמת מושג אנושי שנרכש לאורך זמן ארוך. בגלל מושגים אלו, לא היה לי לב של חמלה כלל.

ישנן דוגמאות רבות כאלה. בכל פעם שהשתמשתי במושגים שלי כדי לאמוד אנשים, לאחר כמה זמן, מישהו, היה מופיע וגורם לי לזנוח את המושג הזה. כשלא היו לי מושגים בראשי, מלבד המחשבה להציל עוד ישויות חיות, כוחה של החמלה בא לידי ביטוי. אני זוכרת שיום אחד כשמכרתי כרטיסים ליד חנות, אישה אחת עברה לידי. בירכתי אותה לשלום והיא נעצרה. ניגשתי אליה עם ספר התמונות וניסיתי לספר לה על המופע. היא קטעה אותי ואמרה, "סלחי לי, אני לא אקנה אף כרטיס." אמרתי לה, "זה לא משנה. אני רק רוצה שתדעי על המופע." עוד לפני שסיימתי את ההקדמה שלי, היא החלה לשאול על המחירים, ולאחר מכן אמרה שהיא תקנה ארבעה כרטיסים כמתנת חג מולד עבור בני משפחתה. היא גם הודתה לי על כך שעצרתי אותה וסיפרה שהיא דאגה כי לא ידעה מה לקנות כמתנת חג המולד, וכעת היא מרגישה שהשיגה את המתנה הטובה ביותר.

וכך המורה, משך אותי, צעד אחר צעד, מלמד אותי להיות בעלת לב רחום כלפי כל הישויות החיות. השנה כשמכרתי כרטיסים, הלב שלי היה שלוו מאוד, עם מחשבה יחידה, הצלת אנשים. לא משנה איך אדם נראה, אני חושבת שהוא ישות אדירה שבאה בשביל הפא, ויש לו גם ישויות חיות לאינספור, והוא  גם שולט על מערכת קוסמית. לעתים קרובות, כאשר אני עומדת במקום כלשהו ומוכרת כרטיסים, עולות דמעות בעיניי כשאני רואה אנשים עוברים, אני מבינה שרק על ידי ויתור על ההחזקות האנושיות נוכל להיות בעלי חמלה כלפי כל הישויות החיות.

לימוד טוב של הפא, שיתוף פעולה עם הגוף הכולל, והשתפרות בהצלת ישויות חיות

התעלמתי מלימוד פא או שלא היה לי לב טהור בזמן לימוד הפא בטענה שאני עסוקה. אפילו פספסתי שליחת מחשבות נכונות פעמים רבות. עקב כך הסתכלתי על מכירת כרטיסים כעבודה שצריכים לבצע. החשבתי את הכמות כסמל להצלחה, והחשבתי את מספר הכרטיסים שמכרתי כהשתקפות של היכולת שלי. לכן מכרתי כרטיסים למען מכירת הכרטיסים. כל יום, הלב שלי היטלטל לפי מספר הכרטיסים שנמכרו. ההחזקה למוניטין ולאימות העצמי התרחבה. אם מכרתי עוד כמה כרטיסים ביום מסוים, הייתי שמחה מאוד על כך וראיתי את עצמי כמוכשרת מאוד. אם לא מכרתי אף כרטיס ביום אחר, הרגשתי גרוע ומדוכאת. התבוננתי בתרשים המושבים בחושבי, "אנשים שגורלם נועד מראש, אנא בואו לקנות את הכרטיסים מיד." זה היה נראה כאילו אני עושה את זה מתוך לב של הצלת יצורים חיים, אבל כשהסתכלתי עמוק יותר, מצאתי מחשבות לא טהורות. הדבר היחיד שחשבתי עליו היה מכירת הכרטיסים.

לפעמים הייתי שואלת את עצמי, "האם את מוכרת כרטיסים או מצילה ישויות חיות?" התגובה הראשונה לשאלה הייתה "מוכרת כרטיסים" ועם תירוץ טוב מאוד, "האם הישות לא תינצל אם אמכור לה כרטיס?" משום שהתייחסתי למכירת כרטיסים כעבודה שיש לעשותה, התחלתי להסתכל החוצה בהתמרמרות ובזעם. התלוננתי על המיקום, התלוננתי על מתרגלים עמיתים שלא שיתפו פעולה, והתלוננתי על הא ועל דא. למרות שלא אמרתי דבר, לא יכולתי לנטוש את כל הטענות הללו בליבי, שלא לדבר על שיתוף פעולה עם מתרגלים עמיתים. הפגם הזה נחשף במלואו בשנה שעברה כשמכרנו כרטיסים. בנוסף, המצב הכללי של הטיפוח באזורנו היה כזה של הסתכלות כלפי חוץ במקום להסתכל בתוך עצמך.

בין המתרגלים התרחשו סכסוכים רבים. וכתוצאה מכך, בשנה שעברה מכירות הכרטיסים שלנו לא היו משביעות רצון, והיה מספר לא קטן של טעויות במופע עצמו. זה היה כמו מהלומה כבדה על ראשי. במשך זמן מה אחרי ההופעה של שנה שעברה, חיפשתי בתוך עצמי. בכל פעם שחשבתי על המושבים הריקים באולם, ליבי נחמץ, והתחלתי להישבר. הייתי מלאת חרטה על שלא פעלתי כהלכה.

הבנתי כי רק באמצעות לימוד טוב של הפא אנחנו יכולים לטהר את לבנו, לשתף פעולה היטב עם מתרגלים עמיתים, למכור כרטיסים היטב, ובאמת ובתמים להציל יותר ישויות חיות. וכך אחרי המופע של השנה שעברה, ארגנו קבוצת לימוד פא, למדנו מהספר "ג'ואן פאלון" בבוקר, ובערב למדנו את המאמרים. שיתפנו התנסויות בצורה קבועה וחיפשנו בתוך עצמנו. בהדרגה, התלונות בקרב מתרגלים עמיתים נמוגו. השנה פיתחנו גוף כולל ברמה המקומית. כל המתרגלים העמיתים השתתפו בהתנדבות וניסו להביא את הגוף הכולל למצב הרמוני. המופעים התבררו כהצלחה. המופע הראשון נמכר כמעט כולו, עם פחות מ-20 כרטיסים שנותרו. המופע השני גם הוא היה מלא למדי.

במכירת הכרטיסים השנה, הקפדתי ללמוד את הפא ולבצע את התרגילים כל יום. כל יום, בעת מכירת כרטיסים שמתי לב והקפדתי על שליחת מחשבות נכונות ושינון ה"לון יו". מכיוון שנקודת המבט הייתה נכונה, מצב הטיפוח שלי השנה, היה שונה לגמרי. לא חשתי עייפות לאחר יום ארוך. ולא רציתי לעזוב, כשעבר הזמן. לא חשתי בצמא גם לאחר שדיברתי במשך יום שלם – היה זה כאילו קולי לא היה שלי. בעבר זכרתי את המספר המדויק של הכרטיסים שמכרתי, ואילו השנה לא יכולתי לזכור. לעתים קרובות אנשים קנו כרטיסים לאחר שנתתי רק הקדמה קצרה. הרגשתי הרבה פחות הפרעות במכירת הכרטיסים. הכל תלוי בכמה מאמץ תלמידי הדאפא משקיעים. ככל שאתה עושה יותר, כך תוכל להציל יותר יצורים חיים.

להתחשב ולהסתדר עם מתרגלים עמיתים

במהלך הטיפוח תרגול שלי, הסתגלתי לא לקחת ללבי את התנהגות של האנשים הרגילים. אולם, בזמן שאני עם מתרגלים עמיתים אני לוקחת ללב לעתים קרובות. התמרמרתי לעיתים תכופות כאשר מתרגלים אחרים לא הסכימו עם דעותיי, או למשל למה המתרגל מסוים צריך לעשות כך, והמתרגל האחר צריך לעשות אחרת. הרגשתי קנאה ותהיתי מה היה כל כך טוב בבחירה כזאת או אחרת, וכד'.

הבנתי שבתור קבוצת מתרגלים, כמתרחשים קונפליקטים, עלינו לטפח את הנושא של איך לוותר על עצמנו ולשתף פעולה עם הגוף הכולל, ואיך לעמוד בפני ולראות מתרגלים עמיתים בקבוצה זו. אנחנו חייבים לעמוד בדרישות הפא: להיות חסרי-אנוכיות ולהתחשב באחרים לפני שאני מתחשבת בעצמי.

לפעול היטב יחד עם מתרגלים עמיתים הוא משהו שמעולם לא חשבתי עליו לעומק. השנה, כאשר שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, הבנתי למה קונפליקטים בין מתרגלים עמיתים נגעו ללבי בקלות כזאת ולמה הייתי מרכלת על טעויות שמתרגלים עמיתים עשו. זה היה בגלל שלא היו לי מחשבות נכונות כשבאתי במגע עם מתרגלים עמיתים.

חשבתי שמכיוון שאנחנו לומדים את אותו פא וכולנו תלמידי פאלון דאפא, אנחנו צריכים להבין כל דבר. לא הצלחתי להבין מדוע מתרגלים אחדים היו כל כך קשורים לתהילה ואינטרס אישי. תהיתי, "למה הוא עשה זאת?" הייתי רוצה לומר לו משהו ולבקש ממנו לוותר על זה. הייתי כל כך חרדה, כאשר כמה מתרגלים היו תקועים עם קארמת מחלה ולא יכלו להשתחרר מזה. חשבתי, "למה הם אינם יכולים לוותר על דבר כה פשוט?" עם המחשבות האלה בראשי, כאשר דיברתי עם המתרגלים העמיתים, לא ראו אותי כמנומסת או בעלת חמלה. נראה שהסתכלתי עליהם מגבוה. היה לי את המושג שכמתרגל, הוא צריך לדעת הכל ולשחרר הכל. תמיד השתמשתי בסטנדרט שלי לשפוט מתרגלים עמיתים וחשבתי שהיה עליהם לפעול יותר טוב ממני. לכן כשראיתי את ההחסרות שלהם, בקושי יכולתי לשאת את זה. איך זה אפשרי?

בשל המושג הזה, לא יכולתי לראות את הצד שבו המתרגלים העמיתים טיפחו היטב. במקום זאת, הגזמתי והתמקדתי במאפיינים הבלתי משביעי רצון שלהם. בסופו של דבר, חשבתי כי מתרגלים אלו מטפחים גרוע. וכך הלכתי לקיצוניות והסתכסכתי בקלות. כאשר התרחשו סכסוכים, נלחמתי כדי לנסות לפתור את הבעיה! זה היה כמו להוסיף שמן למדורה ורק החמיר את המצב. כשהסכסוכים הישנים לא נפתרו, נוצר פער חדש.

דבר שקרה לי בזמן מכירת הכרטיסים השנה גרם לי להשתנות. נסעתי עם מתרגל עמית למכור כרטיסים בעיר קטנה. היינו בעיר במשך כמעט שלושה שבועות וחילקנו עלונים רבים. באותו יום תכננו למכור יותר כרטיסים. לאחר שהגענו, שלחנו קודם מחשבות נכונות, ושיתפנו פעולה טוב מאד. אחרי שמכרנו מספר כרטיסים קיבלתי שיחת טלפון ממתרגלת אחת. היא סיפרה לי שמתרגלת אחרת סיפרה עליי משהו והיא חשבה שזה לא הוגן. התחלתי להתרעם מאוד, מכיוון שהיו לי כבר כמה מחשבות על מתרגלת זו. התקשרתי מיד למתרגלת ההיא והתווכחתי איתה בקול רם. אחרי שניתקתי את הטלפון, עדיין חשתי נורא ממורמרת וזועמת. לא העזתי לחזור למקום מכירת הכרטיסים מחשש שאשפיע לרעה על שדה האנרגיה. הסתובבתי במרחק מה ולבי נעשה חרד בעקבות מחשבות לא טהורות. באתי לעיר הזאת כדי למכור כרטיסים, ואני לא יכולה לתת לזה להפריע להצלת היצורים החיים. אבל איך אוכל לשנות ולתקן זאת? חיפשתי בתוכי בניסיון להירגע. מה שקרה באותו יום חשף את הפגמים שלי בטיפוח. ראיתי את הלב של התגוננות עצמית וכבר לא כעסתי יותר על המתרגלת הזאת. עם זאת, עדיין לא יכולתי לכוונן את עצמי לרמה הנאותה. כמעט רציתי לבכות. חשתי צער רב על שאני מפריעה לשדה האנרגיה שבו מכרנו כרטיסים ומפריעה לסיכוייהם של יצורים חיים להגיע לקשר עם הפא. אני יודעת שזה קשה מאד לקבל הזדמנות ללמוד על הפא. עבור ישויות מסוימות, זה עלול להיות הסיכוי היחיד שלהן. ראיתי את הבעיה שלי בטיפוח ואיך התמודדתי מול מתרגלים עמיתים ועם הסכסוכים. לא טיפחתי כלל. לא ידעתי מה לעשות. נשארתי במרחק מה והמשכתי לשלוח מחשבות נכונות על מנת לתקן את שדה האנרגיה שלי. חזרתי למקום שבו מכרנו כרטיסים, ועדיין הרגשתי שאינני צודקת. הרגשתי חומר כבד מעל הראש שלי, אז שמרתי מרחק מהצד. לאחר זמן מה, גבר בגיל העמידה, התקרב. אמרתי לו, "שן יון, מופע ברמה עולמית." הוא בא ישירות אלי, עיניו נעוצות בי כל הזמן, במבט רחום שקשה להסבירו. לבי רעד. התחלתי להסביר לו על המופע. הוא דן בכך עם אשתו וקנה שני כרטיסים למושבים טובים. במהלך התהליך, עיניו מלאות החמלה לא עזבו אותי. לאחר זאת החומר הכבד נעלם וחשתי מאוד רגועה, טהורה, וריקה … כאילו כלום לא קרה. לאחר מכן החלנו למכור כרטיסים אחד אחרי השני.

יש בי הכרת תודה רבה למורה. דרך החוויה הזאת, ראיתי את הכוח העצום של החמלה. ב"הרצאת הפא בוועידת הפא הבין-לאומית 2009 בוושינגטון הבירה" המורה אמר:

"כשהטוּב החומל הזה מגיח, הכוח שלו הוא ללא ערוך והוא יפורר כל גורם רע. ככול שהחמלה גדולה יותר, כך העוצמה גדולה יותר."

למדתי גם איך להתמודד עם קונפליקטים בין מתרגלים עמיתים, כלומר, אנחנו לא צריכים להשתמש בדרך האנושית של להילחם בחזרה. עלינו להשתמש בחמלה. עלינו באמת להתחשב באחרים לפני שאנו חושבים על עצמנו.

בעבר דיברתי לעיתים קרובות על "להתחשב קודם באחרים",  וגם אמרתי למתרגלים אחרים להתחשב קודם באחרים. אבל כשהיה מדובר באינטרסים האישיים שלי, הטבע האנוכי של היקום הישן והחומרים הרעים התגברו. באותו הזמן חשבתי רק על עצמי. בזמן שחיפשתי פנימה הסתכלתי על דברים רק מנקודת המבט שלי ולא מנקודת המבט של המתרגלים העמיתים. העמדה שלי הייתה שאולי יש לי החזקה שעלי לחסל, אבל גם למתרגל האחר הייתה החזקה, והוא גם היה צריך לטפח. לכן, למרות שהסתכלתי פנימה, הסתכלתי בטינה ועם מנטאליות תחרותית. לפעמים חיפשתי פנימה ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שכל האשם היה בהם.

מאז התנסות זו, אני יכולה עתה להתאים את עצמי בקלות כאשר סיכסוך מתרחש או כשעולות בי מחשבות שליליות על מתרגלים עמיתים. אני מיד שוקלת את הנושא מנקודת המבט שלהם. אני אחשוב על איך המתרגל האחר עשה כמיטב יכולתו וזה לא לו קל. אולי הוא בכלל לא התכוון לזה, וזו הייתה רק דרך השיפוט שלי. אני אתייחס לצד הטוב שלו. בדרך זו, הטינה תיעלם מיד והלב שלי ייעשה שליו. בשלב זה, אני מסוגלת באמת להביט פנימה ולראות את הבעיה שלי. לא יכולתי לעשות זאת לפני כן. הבנתי, כי מבלי לעבור דרך המצוקות הכואבות, מבלי לנטוש את החומר האנוכי, מבלי להתחשב קודם באחרים, הטיפוח יהיה כעלה שצף על פני המים.

מה עוד שאינני קשורה יותר להחזקות של מתרגלים עמיתים. הבנתי שכל אחד מטפח ברמה שלו ואינני צריכה למדוד אחרים תוך שימוש בקריטריונים שלי. ב"הרצאת הפא במנהטן" (26 במארס 2006) המורה אמר:

"המסלול של כל אחד מכם שונה. העבודות שלכם שונות, הסביבה שבה אתם חיים שונה, המשפחות שלכם שונות, וכך גם המעמדות החברתיים שלכם, כמו גם הדברים שאתם חווים."

לכן, לגבי החזקות של מתרגלים עמיתים, הדרך הטובה ביותר להתמודד איתן היא להצביע עליהן בחמלה ולשלוח מחשבות נכונות עבור המטפח כדי לחסל את גורמי ההפרעות, ובאותו הזמן לאזן את מה שהוא לא עשה היטב או לפצות על ההזנחה.

להגיע בזמן למכור כרטיסים ולקיים את ההבטחה לישויות החיות החיים

ישנו זמן שנקבע מראש עבור כל מקום מפגש למכירת כרטיסים. לא נתתי תשומת לב מרובה לזמן שבו יש להתחיל ולזמן שבו עליי לסגור. לפעמים עבדתי עד מאוחר על פרויקטים אחרים, ובבוקר, חשבתי שזה יהיה בסדר לאחר קצת, משום שלא היו הרבה אנשים שעושים קניות בבוקר. לפעמים בערב, כאשר הייתה פחות תנועה בקניון ולא היו הרבה אנשים שאפשר לחלק להם עלונים, הייתי מרגישה שאולי יותר טוב לחזור הביתה מוקדם, ללמוד את הפא ולעשות את התרגילים, וגם לטפל בדברים הרבים המחכים שאטפל בהם, לא היה טעם להישאר עד מאוחר. לא התייחסתי לזמן שתוכנן כהתחייבות רצינית.

השנה, קרה לי משהו בזמן מכירת הכרטיסים שגרם לי להבין שהזמנים המתוכננים הם למעשה התחייבות, התחייבות לאלוהויות ולכל הישויות החיות.

במקרה אחד נסעתי למכור כרטיסים בעיר קטנה עם עוד מתרגל. זה היה בחורף, הקור היה עז והשלג קפא בכל מקום. לא היו הרבה אנשים שעשו קניות. התחלנו בשעה 10 בבוקר, והשעה הייתה בערך חמש אחר הצהריים, ובזמן שעבר חילקנו רק מעל 100 עלונים ומכרנו רק שני כרטיסים. המתרגל השני היה צריך ללכת הביתה מוקדם ולכן עזב. הסתכלתי סביבי וראיתי מעט מאוד אנשים. לאחר זמן מה, אדם עבר לידי במהירות, הוא לא היה מוכן לעצור ולהקשיב לי. התחלתי לומר לעצמי, "כל כך קר היום, אני לא מצפה להרבה אנשים הערב. בכל מקרה נחזור לכאן בשבוע הבא ולא נפספס את האנשים בעלי הקשר הגורלי. היום אלך מוקדם הביתה. אסיים בשבע". הייתי אמורה להישאר עד תשע.

בשעה שבע הייתי מוכנה להתארגן לעזיבה. בדיוק אז, זוג עם שלושה ילדים צעירים הגיעו במהירות. הם נראו כאבוריג'ינים (ילידים אוסטרליים מקוריים, המת'). הם ניקו את נעליהם ומיהרו פנימה. האישה הביטה כלפי מעלה וראתה את הפוסטר שלנו שהיה תלוי גבוה. היא התמהמהה לרגע ואז מיהרה אל החנות. לפי ניסיוני, ההשתהות וההבעה שהייתה על על פניה ועיניה הצביעו על כך שהיא בעלת גורל שנועד מראש, לכן החלטתי לחכות עד שיצאו מהחנות ולתת להם קצת אינפורמציה. אולם, לאחר שעבר זמן רב ולא ראיתי אותם יוצאים, חשבתי לעזוב שוב. בעודי מהססת לעזוב, הם יצאו החוצה, בלי שקנו דבר. עצרתי אותם והתחלתי להציג את המופע. המשפחה צפתה בשקט בסרטון על מסך הטלוויזיה ואהבה אותו מאוד. הם החליטו לקנות שבעה כרטיסים. לאחר שבחרו את המושבים והיו מוכנים לשלם, כרטיס האשראי שלהם לא פעל. בעוד הבעל עושה שיחת טלפון לבנק, שוחחתי עם האישה וגיליתי שהיא מורה לאמנות בבית ספר בחטיבת הביניים, היא למדה מוסיקה במגמה אקדמאית, ומנגנת על מספר כלים. היא אהבה מאוד את ה-Shen Yun והודתה לי שוב ושוב על שעצרתי אותם כדי להציג בפניהם את המופע. היא גם הראתה התעניינות ואמרה שתמליץ לארגון הסטודנטים שלה ללכת ולראות את המופע. אחרי שהמשפחה עזבה, העפתי מבט בשעוני. השעה הייתה תשע.

לאחר ששבתי הביתה באותו הלילה, כשהתחלתי למען את המעטפה כדי לשלוח להם את הכרטיסים, ראיתי כתובת משונה. מתוך סקרנות, ביררתי היכן הם גרים וגיליתי שהם חיים בצפון בשמורת ילידים רחוקה. נדרשו להם שלוש שעות וחצי להגיע לקניון. כלומר, כדי להיות שם בשבע, הם החלו את נסיעתם בשלוש אחר הצהריים – או אפילו קודם לכן בגלל מזג האוויר. לפתע הבנתי, ודמעות זרמו על לחיי. זה היה טוב שלא עזבתי מוקדם באותו לילה. הזמן המתוכנן הוא לא משחק ילדים. אלוהויות תכננו אותו והובילו אנשים בעלי גורל שנועד מראש להגיע עבור הכרטיסים.

במקרה אחר מכרנו כרטיסים במרכז קניות גדול, והתנועה הייתה דלילה. היה גם קשה לחלק עלונים. המתרגלת השנייה שמכרה יחד איתי כרטיסים רצתה לסיים מוקדם. שיתפתי אותה בהתנסות הקודמת שלי ובהבנה שלי, ואמרתי כי הזמן המתוכנן הוא התחייבות לאלוהויות ולישויות החיות. המתרגלת השנייה החליטה להמתין עד הסוף. כתוצאה מכך, האנשים בעלי גורל שנועד מראש הגיעו לברר על שן-יון, ואנחנו מכרנו שישה כרטיסים נוספים.

הנ"ל הן כמה התנסויות שלי במכירת כרטיסים לשן-יון. המאסטר האדיר הרחום שלנו יצר כזאת הזדמנות קדושה עבורנו כדי שנוכל לעזור בתיקון הפא. הבה ונוקיר את ההזדמנות היקרה, נלמד את הפא ונתקן את עצמנו ללא הפסק, ונטפח בהתמדה. הבה ונגשים את הנדרים שלנו מהתקופה הפרהיסטורית, (תרגום זמני)

"ובואו בדרך ליעד בעקבות המורה שלכם עד להשלמה." חזרה להשלמה הקדושה שנועדה מראש ( "הונג ין")

אנא הצביעו באדיבות על כל דבר בלתי הולם בשיתוף שלי.

תודה לך, המורה
תודה, למתרגלים העמיתים.