עדות בפני הוועדה לזכויות אדם: טקטיקות של הרפובליקה העממית של סין נגד זכויות אדם מופעלות על אדמת ארה"ב (חלק 2)

(Minghui.org)

עדותו של הרי וו

יו"ר קרן המחקר לאוגאי [ארגון ללא מטרות רווח, המוקדש לאיסוף מידע על מערכת מחנות העבודה בכפייה, בסין] (http://www.laogai.org)

11 ביוני, 2002

סין היא מדינת טרור. ככזו, השלטון הקומוניסטי שומר על שליטה הדוקה על הציבור, בכך שהוא מנצל את כל המשאבים העומדים לרשותו - מדיניות כלכלית, מדיניות פוליטית, כוחות משטרה וכדומה. עשרות רבות של אזרחים סיניים מגיעים מדי שנה לארצות הברית, בכדי לברוח מהשליטה הרודנית הזו. רבים מהמהגרים האלו סבלו רבות, וארצות הברית הפכה למקום מפלט עבורם, שמאפשר להם לעשות את מה שבלתי אפשרי במולדתם: לחיות בחופשיות. אולם, בעוד אנו מדברים היום, על כך שאנשים אלו הפכו פשוט לאמריקאים, הם בוודאי לא נמלטו לחלוטין מאחיזתו הנוקשה של השלטון הקומוניסטי. כל אחד יודע שסין היא אחת מהיצואניות הגדולות של מוצרי צריכה לארצות הברית. מעטים מודעים לכך שסין היא גם אחת מהיצואניות הגדולות של טרור פנימי.

במהלך הקריירה שלי, בת 12 השנים כפעיל זכויות האדם, פגשתי בעשרות מקרים של מהגרים סיניים שברחו לאחרונה מהרדיפה, או מפגיעה אחרת בזכויות האדם בסין. אנשים אלו יכלו לספק עדויות ותחקירים יקרים לאין ערוך, שעשויים היו להביא לשיפור בזכויות האדם בבית. מה שעוצר אותם, כמעט בכל המקרים, זה העובדה הפשוטה שלכל פעולה שהם מבצעים בארצות הברית, כנראה שתהיה תגובה חריפה של השלטונות כלפי בני משפחותיהם. אהובים הפכו לבני ערובה בבתיהם. אנו שנמצאים כאן היום, חושבים שזה אכזרי ולא הוגן; פקידי הממשל הסיניים חושבים שזו שיטה אמינה לשמור על אלו שמעבר לים, מפוחדים וחסרי בטחון, וכך תחת עולו של הפיקוח הקומוניסטי, ללא תלות במקום הימצאם.

כאחד מהמתנגדים היותר מבוקשים ע"י שלטונות סין, גם אני, כמובן, חוויתי את חלקי בהטרדות. כיוון שיש לי מעט מאוד קרובים שנשארו בסין, לא היה כל איום על ביטחונם. לעומת זאת, ההטרדות שאני חוויתי היו מסורתיות הרבה יותר; איומים במוות, איומים טלפוניים, ניסיונות סחיטה, כולם רבים מדי בכדי לפרט באופן מיוחד. המדהים ביותר היו הניסיונות, שהפעילה הקונסוליה הסינית בעצמה, לארגן סטודנטים שהגיעו מסין לגמול לי על עבודתי.

במקרים מסוימים, הרשויות מטרידות מהגרים שמטילים ביקורת על השלטונות הסיניים, בכך ששוללים את זכותם לחזור לסין. בשבוע שעבר, השתתפתי באירוע, שהתקיים בשיקגו, לציון 13 שנה לאירועי הטבח בכיכר טיאננמן. כשהייתי שם, פגשתי אישה צעירה ומוכשרת, ששמה פנגשי יאנג. בתור האישה הסינית הראשונה שהשיגה תואר דוקטור במוסיקה, בארצות הברית, הייתי מצפה שארצה תתגאה בה. לאחר אירועי כיכר טיאננמן, בכל אופן, היא החלה להקדיש את כישוריה לשימור זכרם של בני גילה שנרצחו. מאז, בכל שנה בחודש יוני, היא כיבדה את יום השנה באירוע אומנותי מיוחד. מה שהיא לא הבינה, עד שנת 2000, זה שהיא הפכה ל"אישיות לא רצויה" בסין, כיוון שעשתה כך. בשנת 2000, אביה היה מאוד חולה, והיא קיוותה לבקר אותו בפעם הראשונה מזה שמונה שנים. ללא שום הסבר, היא לא קיבלה אשרת כניסה לסין. היא הפנתה את מחאתה במשך חודשים, אך לשווא. בעוצמה רבה, היא לא נכנעה ללחץ הסיני, והמשיכה להשתמש בנגינה שלה בכדי לקדם את החופש בסין, אך שילמה מחיר כבד: היא לא תיראה יותר את משפחתה.

זו באמת טרגדיה שלגברת יאנג אין סיכוי לראות את אביה. זו גם בושה, שמקבלי מקלט פוליטי, מפוחדים מדיי, במדינה חופשית, להשיב מלחמה כנגד הפגיעות שספגו. לגבי אנשי הממשל הסיניים, בכך שהם מרחיבים את השיטות האכזריות שלהם לאכיפת החוק, לתוך ארצנו, הם מבצעים מעשים לא מוסריים, לא אתיים, ואני חושד, גם לא חוקיים. אני מפציר ברשויות אכיפת החוק האמריקאיות, לחקור לעומקן את ההפרות האפשריות האלו של החוק המקומי והבינלאומי. המצב הזה הוא לא רק פגיעה בזכויות האדם; זה גם זלזול בוטה, במדיניות ובציבור, של מדינה אחרת.

המשך יבוא....