הסיפור מאחורי ייצור מקלות האכילה ה"סטריליים" של סין – חשיפת השעבוד בתוך מחנות העבודה הסינים (חלק ראשון)

(Minghui.org)

במסעדות הקטנות שעל צידי הכבישים של סין מקלות האכילה החד-פעמיים הנפוצים ביותר מכונים מקלות אכילה "סטריליים". הם נראים לעתים קרובות במסעדות סיניות מחוץ לסין. אתם יכולים לראותם מוצבים יחדיו במיכל או ארוזים בנפרד עם התווית "מחוטא למען בטיחותך!" לפי סקר בסין, מעל ל-80% ממקלות האכילה האלה מעולם לא חוטאו. תחרות עזה על השוק הפכה את כיסוי כל העלויות לבלתי אפשרית ולכן כמה אנשי עסקים פסחו על עניין החיטוי. אחרים שורפים גופרית כדי לגרום למקלות האכילה להראות בהירים ולבנים למרות שהם אינם יודעים שזה יכול להפוך את מקלות האכילה לרעילים. בכדי לצמצם את העלויות ולהעלות את הרווח, כמה עבודות ייצור נעשות בבתי כלא ומחנות עבודה בכפיה בהם אין שום פיקוח על תנאים סניטריים.

1. מקלות האכילה ה"סטריליים" של סין ומחנות עבודה בכפיה.

(1) ייצור מקלות האכילה ה"סטריליים" ב"לשכת החינוך-דרך-עבודה" של העיר בייג'ינג

ישנן עדויות שמחלקת היעול ב"לשכת החינוך-דרך-עבודה" של העיר בייג'ינג, מחנה עבודה בכפיה הממוקם במחוז דאשינג, בייג'ינג, מאלץ אנשים במחנה העבודה לעבוד שעות ארוכות מופרזות כדי לייצר מקלות אכילה "סטריליים". כשעשרות אסירים דחוקים בחדר קטן אחד, מקלות האכילה המיועדים לאריזה נערמו על הרצפה בצורה מפוזרת, ולעתים קרובות העובדים דרכו עליהם. עבודת האסירים היתה להניח את מקלות האכילה בעטיפות הנייר שעליהם הוטבע חותם המחלקה לגהות ומניעת מגפות, למרות שהאסירים לא עברו כל הליך של מניעת מגפות או תנאים סניטריים. לרבים מהם היו מחלות עור, התפרצויות של גרדת, וחלקם היו מכורים לסמים או שאובחנו אצלם מחלות מין. התשלום על העבודה שנעשתה בתנאי שעבוד הפך להכנסה לשוטרים במחנות העבודה.

מתרגל הפאלון גונג מר יו מינג, לשעבר מנהל במפעל לייצור בגדים בעיר ליאויאנג שבפרובינצית ליאונינג, כתב: "במחנה העבודה טואנהי שבמחוז דאשינג של העיר בייג'ינג, מחלקת היעול מאלצת את כולם לעבוד משעות הבוקר המוקדמות עד חצות כדי להרוויח כסף בשביל השוטרים. רוב העבודה היתה אריזת מקלות אכילה "סטריליים" או "מקלות אכילה נוחים" בעטיפות נייר. אז זה נחשב שהגיעו ל"סטנדרט האיכות ההיגייני" ונמכרו למסעות קטנות שבצדי הדרך. הרווח לקופסה אחת של מקלות אכילה הוא בסביבות 6 יואן. כל אסיר מסיים 3 קופסאות בערך ליום וישנם בערך 160 אנשים בכל יחידה. אתם יכולים לדמיין כמה כסף יחידה אחת יכולה ליצור לשוטרים האלה בכל יום."  [סימוכין http://search.minghui.org/mh/articles/2004/2/8/66823.html[

בנוסף לכך כתב מר יו: "אולמות השינה של האסירים שימשו כסדנאות עבודה. הם היו צפופים מאוד מלכתחילה, וכעת מקלות אכילה היו מפוזרים על כל הרצפה. לפעמים הם הופלו אל השרותים הפתוחים, אבל לאף אחד לא היה אכפת. הם פשוט היו מרימים את מקלות האכילה ומניחים אותם בעטיפות הנייר, מאחר שממספר מקלות האכילה הכולל אפילו אחד לא יכל להיות מושמט. המשטרה פיקחה על האסירים בקפדנות בנוגע למספר מקלות האכילה, אך מעולם לא נדרש מהאסירים לשטוף את ידיהם. רוב האסירים היו מכורים לסמים ופרוצות, אבל למרות זאת לא היו כאן שום בדיקות רפואיות רשמיות, בלי קשר לאם אדם נשא הפטיטיס או מחלות מין. המשטרה כפתה על כל אסיר שעדיין נשם לעבוד. אפילו אלה שהיתה להם גרדת בכל גופם אולצו לעבוד ואחזו את מקלות האכילה עם ידיהם המכוסות זיהומי גרדת." "כל מי שאיחרו בזמנים או לא הצליחו להשלים את המכסה של המשטרה הוכו על ידי השוטרים ואסירים אחרים, ונכפה עליהם לעמוד ללא ניע בחוץ לתקופות ארוכות, או שנשללה מהם שינה כעונש על שלא הגיעו למכסת היצור שלהם. בכל יחידה ותא שרצו כינים ולא הורשה לאסירים להתקלח תקופות ארוכות. השומרים סיירו בנשאם אלות הלם חשמליות ואזיקים. אסירים רבים לא העזו להרים את ראשם אף פעם כדי להביט בשמים אחרי שהיו שם חודשים."

מתרגל הפאלון גונג מר גונג צ'נגשי היה בשנתו האחרונה במכללה, הוא התמחה בניהול ופיקוח  בקמפוס צ'אנגפינג באוניברסיטה לפוליטיקה וחוק של בייג'ינג. כשהיה בעבר יו"ר התאחדות הסטודנטים וראש כתתו, התייחסו אליו כאל תלמיד ישר וטוב לב עם יושר אקדמי מצוין. בעקבות הרדיפה נגד פאלון גונג, הוא שוחרר מלימודיו כמעט ללא הסבר כשלא הסכים להתכחש לאמונותיו. (סימוכין: http://www.clearwisdom.net/emh/articles/2004/2/20/45228.html)

בתיאור שכתב לרשת קלירוויזדום, חשף מר גונג את הרדיפה נגד מתרגלי פאלון גונג על ידי "מחלקת הייעול" בבייג'ינג. הוא גם הזכיר את מקלות האכילה ה"סטריליים": (מוקדם בבוקר השנה הסינית החדשה, 23 בינואר 2001, ארבעה מתרגלי פאלון גונג אחרים ואני נכבלנו באזיקים והוכנסנו לרכב משטרתי במרכז המעצר צ'אנגפינג. ליוו אותנו למחלקת היעול, לצוות עבודה בכפיה בבייג'ינג ליד מחנה העבודה בכפיה טואנהי במחוז דאשינג. מספר ימים אחר כך נתבקשנו לבצע עבודה של עטיפה ידנית של מקלות אכילה חד פעמיים. למרות שהאריזה תויגה כ"סטרילית" היא לא היתה סטרילית כלל. האסירים, כולל אלו שהיה להם הפטיטיס ומחלות מין נאלצו לבצע את העבודה הזו. לא נתבקשנו או הורשינו לשטוף את ידינו לפני העבודה. בחדר צפוף עם 40 אנשים בערך, מקלות האכילה היו פזורים על כל הרצפה ועל המיטות. החדר היה מלא בנסורת. התנאים הסניטריים במחלקת היעול היו עלובים ביותר. לכולם נתנו רק כמה דקות ללכת לשרותים ולהתרחץ בבוקר ובערב. ברגע שהתיישבת בבית השימוש השוטרים כבר היו עלולים לצעוק על כולם לצאת החוצה ולהסתדר בשורות. לא הורשינו להתקלח במשך תקופות ארוכות. רק אחרי שרשויות המחנה גילו שלאסירים רבים היו כינים על כל גופם קיבלנו את המקלחת הראשונה שלנו. בכל זאת, עשרות אנשים נשלחו לחדר שבו רק שתי מקלחות, למשך לא יותר מכמה דקות. בקיץ של שנת 2002, מגפת הפטיטיס פרצה במחלקת היעול...")

לפי עדותו של מר גונג, "בכדי להביא את הרווח מעבודת האסירים למקסימום, מחלקת היעול גבלה בשגעון. המכסה ליום לכל אדם היתה בין 7,500 ל-10,000 זוגות של מקלות אכילה. אפילו בעבודה משעה 6:00 ועד חצות הלילה זה היה בלתי אפשרי להשלים את המכסה. פרט לכאב הבלתי נסבל בגב ובגב התחתון, גם נאלצנו לספוג התעללות מילולית ומכות מהשוטרים ועוזריהם. במהלך החודש שביליתי במחלקת היעול, כל יום היה כזה. כמה מתרגלי פאלון גונג מבוגרים, דאו וואנהוי, יאנג ג'והאי, לי שיה-ליאנג, צ'ן ג'ינג-ג'יאן וג'יא לין, עבדו מהר ככל שיכלו אבל עדיין לא יכלו לסיים את המכסה, אז ראש היחידה הורה להם לשבת על רצפת הבטון בחוץ כדי לעבוד במשך מספר שעות במזג האוויר הקפוא. אם הם עדיין לא הצליחו להשלים את המכסה, נמנעה מהם שינה, והם הורשו לישון רק 3-4 שעות בלילה".

ג'ינג יואן גם סיפק מידע פנימי על מחלקת הייעול של לשכת החינוך דרך עבודה של העיר בייג'ינג, "במחלקת הייעול, אסירים נדרשים להתעורר בשעה 6:00. מי שמאחר לקום מוכה. ישנו מסדר נוכחות פעמיים בכל יום, אחרי ההשכמה בבוקר ואחד בלילה לפני השינה. בזמן מסדר הנוכחות, מורים לאסירים לכסות את ראשיהם עם ידיהם ולכרוע על הרצפה. כל מי שלא הציג את התנוחה הנכונה הוכה. אחרי מסדר הנוכחות של הבוקר, המתרגלים הורשו להשתמש בבית השימוש ולהתקלח. היו רק 5-6 בתי שימוש בחדר שרותים אותו חלקו 30 אנשים. שימוש בשרותים שם ידוע כ'התכופף-נקה-עמוד' וישנה הגבלה לכמה שניות. אלה שרצו להשתמש בשרותים היו צריכים לקבל אישור מראש התא. אם הוא לא היה במצב-רוח טוב, אז יכלת לשכוח מללכת לשרותים. זה היה אף גרוע יותר אם ראשי התא רצו להשתמש בשרותים, מאחר שהאנשים האלה היו תופסים אותם לזמן ארוך. לא כל הברזים בחדר השרותים היו פעילים והמשטרה הגבילה את זרימת המים כך שהם רק טפטפו כשהברז הופעל. משלושים האנשים ויותר שבתא, לראש התא בהחלט היתה הפריבילגיה להשתמש בשרותים ראשון. הזמן הכולל לשימוש בשרותים ולמקלחת היה רק 10 דקות לכל האסירים, כשכולם נדחפים ומתחרים לקבל תא. לאלו שלא היו מאוד אגרסיבים לא היה שום סיכוי להשתמש בבית השימוש. אותו הדבר היה נכון בנוגע לשימוש במקלחות. זו היתה תופעה נפוצה שחדשים שהגיעו פספסו את ההזדמנות להשתמש בבית השימוש או להתקלח. בקיץ החם, הגוף של אנשים היה מתחיל להריח מאוד רע אחרי 7-8 ימים ללא מקלחת."

בנוסף לכך ג'ינג יואן כתב: "במחלקת הייעול, כל עוד לא ירד גשם, כולם היו יושבים כפופים ואוכלים בחוץ. (דווח שמאז אוקטובר 2001 הם החלו לאכול בפנים במקום זאת.) לפני הארוחה, נדרש מכולם לדקלם פסקה מהפקודה-דו"ח מס' 23. באמצע היום בימי הקיץ החמים, קבוצה של אנשים ישבו בכפיפה עם השמש הלוהטת מעל ראשיהם ונגסו בלחמניות קשות ושתו מרק ירקות בו שרצו רימות, תוך כדי שהזיעו כמו כלבים. היו להם 5 דקות לסיים את הארוחה. אם מישהו לא סיים את הארוחה שלו, היה עליו לשמוט את הקערה."

ג'ינג יואן אמר: "בשעות היום, רוב העבודה היא אריזת מקלות אכילה עם עטיפות נייר שעליהן כתוב 'מחוטא בטמפרטורה גבוה' או 'מקלות אכילה סטריליים'. הידיים שנגעו במקלות האכילה היו מאוד מלוכלכות ולעולם לא נרחצו, אפילו אחרי שימוש בשרותים או קינוח האף. היה קשה להשיג מים לשתות, שלא לדבר על השגת מים לשטיפת ידיים. מקלות האכילה נפלו על המיטות המלוכלכות ועל הרצפה. כל מי שאי פעם ביקר במקום כזה לעולם לא יעז להשתמש ב'מקלות אכילה סטריליים'. הוא ירגיש בחילה רק מעצם המחשבה על איך המקלות נארזו... המיכסה לכל יום היתה גבוה. היה על האדם להתחיל לעבוד ישר אחרי שהתעורר. לא היתה הפסקת צהרים וזמן הסיום היה בדרך כלל בסביבות 19:00 או 20:00, לפעמים אפילו בחצות. אסירים רגילים היו צריכים גם לעזור לראש התא להשלים את המכסה שלו. חלק מראשי התאים לא עבדו כלל, והפכו את הדברים לקשים יותר בשביל האחרים.

(2) מקלות האכילה הסטריליים ושיפודים לברביקיו שהוכנו במחנה העבודה בכפיה שואנגקואו שבעיר טיאנג'ין

במכתב לרשת קלירוויזדום, מתרגל שהיה עצור פעם במחנה העבודה בכפיה שואנגקואו שבעיר טיאנג'ין כתב: "בגלל תנאי המחיה הנוראים במחנה העבודה בכפיה, 90 אחוזים מהאסירים פיתחו גרדת. באותו זמן הרגליים שלי, חזי וידי היו כולם נגועים. בכל זאת, נכפה עלינו לעבוד."

המכתב המשיך: "השוטרים סידרו שאשים מקלות אכילה סטריליים בעטיפות נייר או שלפעמים אכין קבבים צמחוניים עם שיפודי במבוק. למתרגלים רבים בסדנת העבודה היתה גרדת. לחלק היה נוזל צהבהב מהאינפקציה מתחת לציפורניהם, שהתפשט ישירות אל תוך המזון והשיפודים מאחר שאף אחד לא הורשה ללבוש כפפות. למחנה העבודה לא היה אכפת מחיי מתרגלי הדאפא ולא מבריאות הצרכנים. מוצרים אלו לא היו סטריליים כלל. באופן אירוני, מוצרי מזון ווילונות חסיני אש העשוים מפיברגלס הוכנו באותו זמן ובאותה סדנת עבודה, והחדר היה מלא בחלקיקי פיברגלס. במשך תקופת זמן אחת, הכנתי מוצר להדחת כלים. המיכסה הנורמלית לאדם אחד היתה 170 פיסות ליום, אבל הם גרמו לנו ליצר 390 פיסות ליום. אלו שלא היו זריזים היו צריכים לעבוד כמעט עד שעות הבוקר המוקדמות כדי לסיים את המיכסה. כשה'ממונים' באו לערוך ביקורת, השוטרים פשוט כתבו 170 חתיכות ברשימה ונתנו לכולם לסיים את העבודה בזמן, אבל אז אילצו אותם להתעורר לעבודה ב-2:00 בבוקר למחרת. המשטרה העלתה באופן שרירותי את המיכסה למתרגלים האלה שסרבו לשתף פעולה. אסירים במחנה העובדה אולצו לעבוד, באופן זה, ללא כל פיצוי כלל."

(3) סטנדרט הסטריליות היחידי למקלות האכילה במחנה העבודה בכפיה דאליאן הוא שלא יהיו שערות מעורבבות בשקית

מחנה העבודה בכפיה דליאן שבעיר דליאן, פרובינציאת ליאונינג ביצע גם הוא את אותה העבודה, והם ייצאו את מקלות האכילה האלה ליפן. נאמר שסטנדרט הסטריליות היחיד היה שלא יהיו שערות באריזה.

חוץ ממקלות אכילה, מחנה העבודה בכפיה דאליאן ייצר סדרה של פריטים זולים, כולל מוצרי רקמה, פרחים מיובשים, כובעים שנסרגו ידנית או תיק לטלפונים סלולאריים, שעועית מובחרת, קשרי אצות, פרחי פלסטיק, מקלות ארטיק, קשיות לקפה, מעילי צמר שמוכנים ידנית וכפתורים. מחנה העבודה בכפיה שיבאלי בעיר שוצ'אנג, פרובינציית הינאן ייצר פאות, טפטים, קישוטים ורקמה. האסירים הוכרחו לעבוד שעות ארוכות כל יום. על אלה שלא הצליחו להשלים את המכסה מחנה העבודה יישם סוגי עינוים שונים, שנמצאים מעבר לדמיונו של העולם המתורבת.

המשך יבוא