לנצל כל הזדמנות להבהיר את האמת ולחשוף את הרוע

(Minghui.org)

בצהרי ה- 14 בנובמבר 2003, ביקרתי בביתם של קרובי בעלי כדי להביא להם וידאו דיסק ובו הרצאות של המורה. עליתי על מיניבוס שלקח אותי אל מחוז חפצי תוך 10 דקות. בדיוק כשעליתי לרכב, הנהג התחיל לצעוק עליי ללא שום סיבה. אחרי שעליתי על האוטובוס שמעתי נוסע שאמר: "היא כנראה לא שמעה את הצעקות של הנהג".

הכרטיסן ענה: "אולי, אחרת אף אחד לא היה מקבל את זה בשקט ומתיישב."

לכן אמרתי: "כן, שמעתי אותו, אבל אני מתרגלת פאלון גונג. המורה לי אמר לנו להשתדל ככל יכולתנו לא להשיב פגיעה כשאנחנו מותקפים, לא לענות כשמעליבים אותנו ולחשוב קודם כל על הזולת. אני מבינה מדוע הנהג צועק. זה לא נעשה בזדון, כך שאין עליי לכעוס עליו.

הנהג היה נבוך ושאל אותי מייד: "את לא מפחדת?"

"מפחדת ממה?" השבתי. "הייתי כלואה במחנה לעבודות בכפייה במשך 20 חודשים. תסתכל על מכות החשמל מהן סבלתי," אמרתי והראתי לו את הצלקות על ידיי.

הנוסעים האחרים הצטרפו מייד וקיוו להעיף מבט חטוף בצלקות. חלק מהנוסעים היו מזועזעים: "אז זה נכון! הם היכו אותך, אבל למה?"

"הם ניסו לאלץ אותי לוותר על תרגול הפאלון גונג. 18 אנשים היכו אותי במשך שעתיים, גרמו לגוף שלי להיות שחור וכחול וזה כדי להביא לכך שאחתום על הצהרת התחייבות. אחר כך, הם חישמלו אותי עם שתי אלות חשמליות במתח גבוה בבת אחת, וגרמו לי לקשתות של ניצוצות כחולים לרוחב החזה, הגב והצוואר שלי. הם לחצו את האלות על העור שלי עד שהוא נחרך והשאירו צלקות כאלו על ידיי. מתרגלים כלואים רבים סבלו מעינויים נוראיים. כתוצאה מכך, רגליהם של חלק מהאנשים נותרו נכות, ואחרים סבלו מניוון מוחי. הם גם דקרו עם מחטים את אצבעות ידיינו ורגלינו. עד עכשיו, אושרו יותר משמונה מאות מקרי מוות ויותר ממאה אלף מתרגלים כלואים באופן בלתי חוקי."

כל הנוסעים נדהמו כששמעו את דבריי. אחד מהם העיר: "המפלגה הרבה יותר מדי אכזרית".

הנהג שאל אותי: "ואם היית חותמת על הצהרת הוויתור על התרגול הם לא היו מכים אותך, נכון?"

"נכון. הם היו משחררים אותי מייד. אבל כבן אדם, אני חייבת לתמוך בצדק ע"י האומץ לומר בגלוי את האמת".

כשהם שמעו את זה, כולם הסכימו איתי. המשכתי: "סבלנו מעינויים שאין להעלותם על דל שפתותינו, אך מעולם לא נכנענו. הבחורים האלו במחנה העבודה, מהרמות הבכירות ביותר ועד לזוטרות ביותר העריצו אותנו ורכשו כבוד נוסף למאסטר לי."

הם אמרו: "אנחנו באמת מעריצים את המורה שלכם על כך שיש לו כל כך הרבה תלמידים נאמנים". בכך שהסתכנתי בקרבם של נוסעי האוטובוס, אמרתי בגלוי את הדברים שהייתי צריכה לומר.

אז עלו לאוטובוס 4 נוסעים נוספים ושניים אחרים ירדו ממנו. כדי לוודא שכולם יכולים לשמוע את האמת הוספתי: "בבקשה תזכרו שפאלון דאפא זה טוב".

כשבסופו של דבר, כשירדתי מהאוטובוס, הנהג והכרטיסן אמרו שניהם: "שמרי על עצמך, גברת".

"תודה", עניתי.

את החופש שלי השגתי מחדש ב- 28 בדצמבר 2002. בינואר 2003, מצבו הבריאותי הקריטי של חמי הצריך אישפוז וחשבתי שכדאי שאלך לשם כדי לאפשר לו לדעת את האמת לפני שהוא נפטר. שלוש פעמים נשלחתי למחנה לעבודות בכפייה בגלל שהגעתי לבייג'ינג כדי למחות למען הפאלון גונג. סיפרתי לחמי על העינויים שעברתי, אך הוא היה מודאג ולא אפשר לי לספר לאחרים.

ארבעה ימים מאוחר יותר, שמעתי שהוא התחיל לירוק דם רב אז הגעתי לבית החולים בו הוא אושפז אשר נמצא בעיר אחרת. ביחד עם בעלי וחמותי, טיפלתי בו בזהירות. שאלתי אותו: "אבא, מדוע אתה לא מתרגל איתי פאלון גונג?"

"איך מתרגלים את זה?" הוא שאל. אז השארתי לו עותק מהפואמה של המורה לי "דאפא זה טוב" וביקשתי ממנו לקרוא את זה באותו לילה אחרי שאלך. ביום המחרת הבאתי לו טייפ כדי שיוכל להאזין להרצאותיו של המורה בג'ינאן. אחרי שהוא שמע את ההרצאה הראשונה הוא פרץ בבכי ואחז בידיי: "עכשיו אני מבין אותך. זה באמת לא קל בשבילך. מה שלימד המורה שלך זה כיצד להיות אנשים טובים. כששמעתי את התעמולה בטלוויזיה פשוט הנחתי שהמורה שלך האשים את המפלגה, אבל בהרצאה הוא לא אמר מילה נגד הקומוניסטים. הוא מנחה אותנו להיות אנשים טובים." תוך שלושה ימים, חמי האזין לארבע הרצאות. הוא אמר: "אין ספק ששמו הטוב של הפאלון דאפא ישוקם. אנא היו סבלניים והמתינו ליום ההוא. העריכו את הקלטות האלו, הן יקרות מפז." כששמעתי את זה, ידעתי שניצלו חיים נוספים. הוא נפטר שבועיים מאוחר יותר אך לא היה בי צער.

חמותי טענה שהיא נוצריה במשך 13 שנים, אך באותם ימים היא לא שיפרה את אופייה ולא היתה שונה מאנשים רגילים. העויינות שלה כלפי הפאלון גונג היתה מעוררת אימה. בספטמבר היא סבלה מהתקף לב ונאלצה להתאשפז. טיפלתי בה, בישלתי לה את האוכל שהיא אוהבת והגעתי למחלקה בה היא אושפזה כדי להבהיר לה את האמת. ביום הראשון היתה לה שותפה לחדר, גב' ג'ואו, אז הקפדתי לדבר עם גברת ג'ואו בערב שקדם לשחרורה. בגלל שתמיד חשבתי קודם כל על הזולת, כשדיברתי הייתי עם כוונות טהורות. כששוחחתי עם גב' ג'ואו גם חמותי הזדמנה לשמוע את השיחה. באותו לילה דנו בסוגיות רבות, החל מהתקרית שנקראת "ההצתה העצמית" ועד ל"סארס" וכל המושגים המוטעים שלה נעלמו. אחרי יותר מעשרים יום בבית החולים, חמותי ראתה את הכנות, החמלה והסובלנות שלי כמתרגלת והיא הצטערה על כך שבעבר היא התייחסה אליי כל כך גרוע.